חייהן האישיים של ארטמיסיה, יודית, אליזבטה ומרי היו רצופי קשיים וצרות כמו אונס ומוות בגיל צעיר, אולם הן זכו למעמד והוקרה הודות לכשרונן ואף זכו להשפיע ולהעמיד דור של ממשיכות דרך.
בתקופת הבארוק הצליחו נשים אמניות להתבלט באופן משמעותי הודות לאקלים התרבותי שהשתנה מתקופת הרנסנס, ואף על פי כן חיי האמניות לא היו קלים. פוסט שלישי בסדרה אחרי אמניות הרנסנס האיטלקי ואמניות הרנסנס הצפוני .
ארטמיסיה ג'נטילסקי Artemisia Gentileschi (1593-1656)
ארטמיסיה ג'נטילסקי היא כנראה הציירת המפורסמת ביותר מתקופת הרנסנס והבארוק. פרסום זה בא לה דווקא בנסיבות מצערות, עקב חוויה קשה שעברה בנעוריה, אולם זו אינה מאפילה על כשרונה והישגיה.
ארטמיסיה, שנולדה ב-1593 ברומא, היתה בתו הבכורה של אורציו ג'נטילסקי, אמן מוכר שהכשיר את כל ילדיו בסדנת הציור שלו. ארטמיסיה התעלתה על כל אחיה ועבדה עם אביה על עבודות מוזמנות שונות, ונחשבה כציירת בזכות עצמה כבר בגיל 15.
ב-1611 היא נאנסה בביתה על ידי אגוסטינו טאסי, קולגה של אביה. על פי הנוהג טאסי היה אמור לשאת את ארטמיסיה לאישה, אולם משחלפו החודשים וטאסי סרב, תבע אותו אורציו בבית דין על פגיעה בשמו הטוב (חלילה לא על כך שאנס את בתו). במסגרת המשפט, שארך שבעה חודשים, ארטמיסיה נאלצה להעיד בבית המשפט כשידיה נתונות במתקן עינויים, על מנת לוודא שהיא דוברת אמת. בסופו של דבר טאסי הורשע ונגזר עליו לגלות מרומא, אולם גזר הדין מעולם לא נאכף.
חודש אחרי סיום המשפט ארטמיסיה נישאה לצייר מפירנצה ועברה לגור איתו שם. בפירנצה היא החלה לבסס לעצמה קריירה עצמאית, תוך שהיא נהנית מהפטרונות של בית מדיצ'י וחצרות אחרות. באותה תקופה בעלה פועל בעיקר כסוכן שלה והיא מבססת קשרים עם האמנים החשובים של התקופה, וכן אנשים בולטים נוספים, כמו גלילאו גליליי. לזוג נולדו חמישה ילדים, אולם רק ילדה אחת הגיעה לבגרות, אותה הכשירה ארטמיסיה כציירת גם כן.
ב-1613-14 היא מציירת את יהודית והמשרתת שלה מיד אחרי עריפת ראשו של הולפרנס. זהו נושא שהיא חוזרת אליו שוב ושוב במהלך הקריירה שלה (לפחות שש פעמים). נושאי הציור שלה הם פעמים רבות סיפורי המקרא והברית החדשה שבמרכזם עומדות נשים. היא מציירת אותן שונה מאוד מהאופן שגברים נהגו לצייר. אצל ג'נטילסקי הנשים הן חזקות, עוצמתיות ופרואקטיביות, תיאורי האלימות אצלה בוטים והיא יוצרת תחושת בהלה ודחיפות בקרב הצופים. בחלק מהמקרים ניתן לזהות את תווי פניה של ארטמיסיה עצמה בפניהן של הגיבורות שלה.
כמו אביה, גם ארטמיסיה נחשבת לאחת ממשיכי דרכו של קרוואג'ו. הדבר ניכר בבחירה לצייר את הדמויות באופן ריאליסטי ולא אידאליסטי וכן בהצללות הדרמטיות שהיו סממן מרכזי בעבודתו של קרוואג'ו.
אחרי כמה שנים בפירנצה חוזרת ג'נטילסקי לרומא, אולם שם היא לא נהנית מחסדיו של האפיפיור שהיה הפטרון העיקרי בעיר והיא עוברת להתגורר בונציה ולאחר מכן בנאפולי. בנאפולי הוזמנה לראשונה לעבוד על עיטור כנסייה וציירה את סיפורו של סן ג'נארו. בתקופה זו היא הרבתה לשתף פעולה עם ציירים רבים ועל חלק מהיצירות היא חתומה יחד עם אמנים נוספים. ב-1638 הזמין אותה אביה להצטרף אליו לעבודה בלונדון בחצרו של המלך צ'ארלס הראשון אולם אביה מת במפתיע והיא נשארה בבירה האנגלית למלא את ההזמנות שלו. בסופו של דבר שבה לנאפולי, שם המשיכה לעבוד עד מותה.
בשנים האחרונות גובר העניין של הקהל הרחב ביצירתה של ארטמיסיה ג'נטילסקי ונערכו מספר תערוכות משמעותיות של יצירותיה. יחד עם זאת, בשוק האמנות הציורים שלה עדיין נחשבים 'זולים' ונמכרים בסכומים נמוכים משמעותית לעומת אביה, למרות שמבקרים רבים טוענים שהיא עלתה עליו בכישוריה.
יודית לייסטר Judith Leyster (1609-1660)
בשונה מרוב האמניות בתקופה זו, יודית לייסטר לא היתה בת של אמן. אביה היה סוחר בדים, שפשט רגל בנעוריה ועל כן ככל הנראה עודד אותה לפתח לעצמה קריירה כציירת. היא התלמדה בסטודיו של פרנס פיטר דה גרבר יחד עם ילדיו.
באותה תקופה נשלט שוק האמנות המקומי בהארלם, עיר הולדתה בהולנד, על ידי האחים האלס, המפורסם בהם הוא פרנס האלס, ממנו הושפעה לייסטר בעבודתה. הם היו קולגות ונפגשו בקהילה בהזדמנויות שונות – משפטים והטבלות.
בציוריה תיארה לייסטר לרוב סצנות של שמחה, נגינה ומשחק, כשגיבורי ציוריה נראים כאילו נתפסו לפתע באמצע דיבור או בחיוך מופתע. בסצנות אלו ישנו לרוב מקור אור מרכזי אחד המפזר את האור בדרמטיות, בדומה לקרוואג'יסטים מאוטרכט, שכנראה נחשפה לעבודתם בעיר הולדתה. היא הוסיפה להם חידוש בכך שהשתמשה בתאורה אחורית (backlight) על מנת להדגיש את הקונטורים של הדמויות ולתת להן הילה. משיכות המכחול החופשיות שלה הושפעו מאוד מסגנונו של פרנס האלס.
למעשה, אחרי מותה וגם בחייה רבים בלבלו אותה עם האלס וייחסו לו את ציוריה. הדבר הגיע לשיאו ב-1892, כ-130 שנים אחרי מותה, כאשר ציור של פרנס האלס נמכר ללובר והיה בליבו של משפט זיופים. במהלך המשפט התגלה כי הציור אינו של האלס אלא של יודית לייסטר. מומחה האמנות דה גרוט קבע זאת בעקבות גילוי חתימתה של לייסטר J-L* שייחדה אותה. בעקבות כך יוחסו לה מחדש ציורים נוספים, שכולם יוחסו קודם בטעות להאלס או לבעלה של לייסטר.
אמנם לייסטר ציירה בגבולות הז'אנר המקובל, אולם מדי פעם אנו רואים הבלחות של אינטרפרטציה נשית. למשל בציור "ההצעה", סצנה שאמנים רבים בהולנד ציירו ולרוב שמו דגש על מופקרותה של האישה. אצל לייסטר הדבר שונה: הגבר מנסה לשדל את הצעירה בעזרת מטבעות והבעה נכלולית על פניו, אולם הצעירה מתעלמת ממנו ומתרכזת בעבודת הריקמה שלה. הצל הגדול שגופו מטיל על הקיר מדגיש את היותו גורם שלילי, בעוד היא לבושה בצניעות בלבן וכחול, צבעי הבתולה הקדושה.
ב-1635 התקבלה לייסטר לגילדת האמנים של העיר. ציור הקבלה שלה ככל הנראה היה דיוקן עצמי שלה, בו היא מתארת את עצמה יושבת אל הכן, אוחזת מכחול ופלטת צבעים ונפנית אל הצופה כאילו במפתיע בעוד פיה פתוח כמו בעת דיבור. זהו למעשה דיוקן שמשמש כפרסומת עצמית: לייסטר לבושה בו במיטב מחלצותיה (ממש לא בגדי עבודה של ציירים) על מנת להעיד על מעמדה ומהוגנותה, על הכן נמצא ציור בהכנה של אדם מנגן בכינור ושר, הז'אנר המרכזי בו התמחתה, והבעת פניה הייחודית מדגישה את מומחיותה (מי שאי פעם ניסה לצייר אדם צוחק או מדבר ודאי יעריך זאת).
אחרי שהתקבלה לגילדה היא עסקה גם בחניכה ולימוד של סטודנטים צעירים אולם כשנה לאחר מכן כבר התחתנה עם הצייר יאן מולנר והפסיקה לצייר. בהיעדר מידע קשה לקבוע את המניעים לכך: האם הציור היה עבורה משלח יד לפרנסה ועם הנישואין היא כבר לא נאלצה לפרנס את עצמה, או שמא הוכרחה לעזוב את הציור למרות רצונה בגלל מוסכמות חברתיות? כך או כך, זה היה סופה של קריירת הציור הקצרה שלה, ממנה נותרו לנו רק 20 ציורים המיוחסים היום ליודית לייסטר.
אליזבטה סיראני Elisabetta Sirani (1638-1665)
אביה של אליזבטה, ג'ובאני אנדראה סיראני, היה צייר מוכר יחסית בבולוניה, אשר זכה להתלמד בסדנא של הצייר המפורסם גווידו רני. הוא לא הירבה לצייר אבל אהב מאוד ללמד. רק לא את הבת שלו. אליזבטה הצעירה היתה צריכה להתעקש רבות ולהוכיח לו שהיא ראויה להשכלה אמנותית, עד שבסוף השתכנע שבתו היא לא פחות מעילוי.
באותה תקופה בולוניה היתה אחד המקומות הפתוחים והמקבלים ביותר נשים אמניות, וסיראני הצעירה זכתה להצלחה מהירה. היא פיתחה סגנון אישי המאופיין במשיכות מכחול אקספרסיביות, צבעוניות עשירה והצללה דרמטית.
היא התעמקה בלימוד סיפורי התורה והברית החדשה, סיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית, סיפורי קדושים וגם כתבי מלומדים בני זמנה שעסקו בתיאוריה ואלגוריה. כל אלה באו לידי ביטוי בנושאי הציורים שלה, שהיו יוצאי דופן עבור ציירות, אפילו בבולוניה הפתוחה והמתקדמת.
ב-1657, והיא בת 19 בלבד, היא מקבלת את הזמנת העבודה המשמעותית הראשונה שלה – ציור קיר במנזר בבולוניה. בד בבד אביה חולה במחלת פרקים שלא מאפשרת לו לעבוד יותר, והיא מקבלת על עצמה את ניהול הסטודיו והופכת להיות המפרנסת היחידה של כל המשפחה הכוללת את שני הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה. בסטודיו היא פיקחה על כ-20 המתלמדים הצעירים של אביה (שהיו עכשיו שלה) ובמקביל פתחה אקדמיה פרטית לציור לנשים בלבד, הראשונה מסוגה באירופה. התלמידות שלה התפתחו ברובן להיות ציירות מוכרות ועסוקות בזמנן.
סיראני היתה אמנית מוכשרת, חרוצה מאוד ובעלת משמעת ברזל, כך שהתאפשר לה לקבל על עצמה הזמנות רבות מאוד. היא ציירה מהר יותר מכל בני זמנה בבולוניה ועל כן ריננו עליה שהיא לא זאת שמציירת את כל הציורים. על מנת להפריך האשמות אלה, הזמינה את הציבור ב-1664 לצפות בה כשהיא מציירת דיוקן בישיבה אחת בלבד. מכאן והלאה היו רבים נוהגים לפקוד אותה בסטודיו שלה ולצפות בה במלאכה, והסטודיו שלה הפך לנקודת עניין עבור שגרירים, מדינאים ושאר אנשי מעלה שביקרו בעיר. למרות שהדבר לא היה מקובל באותה תקופה, סיראני הקפידה לחתום על כל הציורים שלה, מתעקשת שזהותה תיוודע לכל צופה.
באוגוסט 1665, והיא בת 27 בלבד, מתה אליזבטה סיראני באופן מפתיע. באותה עת הואשמה משרתת בהרעלה והיה מי ששיער שמדובר בשברון לב, אולם כיום חוקרים סבורים שהיא סבלה מזיהום בחלל הבטן עקב אולקוס שהתפוצץ (אין ספק שהיא היתה נתונה תחת לחצים רבים). העיר בולוניה היתה המומה ונערכה לה לווייה גדולה ומפוארת. היא נקברה בקבר של גווידו רני, מורהו של אביה.
לאורך קריירה של עשר שנים בלבד ציירה סיראני 200 ציורים ומאות רישומים, ונחשבה לאחת האמניות הפוריות בדורה. למרבה המזל, מנהגה לחתום על יצירותיה באופן מודגש מנע טעויות בייחוס הציורים (כמו שקורה פעמים רבות). ברוב ציוריה היו גיבורות נשים, אותן בחרה מתוך אותם סיפורי מיתולוגיה שונים. במיוחד ידוע הציור של פורשיה הפוצעת את ירכה, המבוסס על סיפור רומי. הפרשנות לאורך ההיסטוריה ראתה בו ציור פמיניסטי המציג את האישה כעוצמתית ופוטנטית. לכך ניתן להוסיף רובד אירוטי הניכר בפשיטת הרגל החשופה והפיגיון העומד להינעץ בה.
חייה של אליזבטה סיראני היו קצרים מידי (פתחה את מועדון ה-27?) וניתן לנו רק לשער מה היתה יכולה להשיג לו רק האריכה חיים. למרות זאת, היא הצליחה להשאיר אחריה מורשת אמנותית מפוארת וממשיכות דרך רבות.
מרי ביל Mary Beale (1633-1699)
מרי ביל התפתחה כאמנית במקום פחות צפוי: באנגליה, בה לא צמחו הרבה אמנים ידועי שם בתקופת הבארוק, בקהילה פוריטנית בסאפוק, הרחק מהכרך העירוני, למשפחה לא היו בה ציירים מקצועיים. ולמרות זאת היא הצליחה לשגשג ולהתפרנס כאמנית, בזכות נחישות והתמדה אבל לא פחות מזה, בזכות התמיכה של הקרובים לה.
אביה היה רקטור וצייר חובב וממנו היא למדה את הבסיס והתאהבה באמנות. היה לה את המזל להתקרב אל הצייר פיטר ללי, שהיה צייר החצר של המלך צ'ארלס השני. ללי איפשר לה לבקר אצלו בסטודיו באופן תדיר ולהעתיק את ציוריו כדרך של אימון. זה היה הכי קרוב להכשרה אמנותית פורמלית שהיא קיבלה. אין ספק שסגנונו של ללי השפיע עליה רבות גם כשהתפתחה עוד כציירת בבחירת הנושא, הקומפוזיציה והצגת הבדים השופעים. יחד עם זאת, ביל הקדישה תשומת לב רבה יותר לפנים וההבעה של מושאי ציוריה, על פני הביגוד שלהם.
בהיותה בת 19 היא נישאה לצ'ארלס ביל שהיה סוחר בדים וצייר חובב בעצמו. אלה היו נישואי אהבה במלוא מובן המילה, עם כבוד הערכה הדדית ושוויוניות יוצאי דופן, בטח לאותה תקופה. עם צאת שמעה של ביל כציירת דיוקנאות מוכשרת, היא הפכה להיות המפרנסת הראשית בבית, בעוד צ'ארלס תפקד כאסיסטנט בסטודיו ודאג למילוי ההזמנות, היו רבות כאלה: ב-1677 בלבד הוזמנו ממרי ביל 83 ציורי דיוקנאות!
נשאלת השאלה, מהיכן לנו המידע הזה? ובכן, זה הודות לצ'ארלס שדאג לשמור רשומות מסודרות של כל המתרחש בסטודיו: פרטי הזמנות הדיוקנאות, מי ישב כמודל מול מרי ולכמה זמן, רכישות חומרי גלם ועלותם, באילו חומרים היא השתמשה ובאילו טכניקות ציור. הרישום הזה נותן לנו תובנות רבות לגבי אופן עבודת הציירים וניהול הסטודיו באותה תקופה.
יחד היו מרי וצ'ארלס יוצרים ניסויים בחומרים שונים ליצירת אפקטים בציור – הוא היה מערבב חומרים ורוקח צבעים והיא היתה מנסה אותם על הקנווס בטכניקות שונות, ואת כל אלה תיעד צ'ארלס ביומנים שלו.
מרי חלקה את אהבתו של צ'ארלס לכתיבה והיתה לאישה הראשונה שכתבה מאסה עיונית על ציור: Observations. ככל הנראה היא גם היתה מורה נלהבת והכשירה מספר ציירים, רובם נשים.
ביל ציירה דיוקנאות עצמיים לאורך השנים. באחד מהם היא מופיעה לצד בעלה ובנה ובאחר היא מופיעה אוחזת בקנווס עליו מצויירים שני בניה הקטנים. מכאן שהיותה אשת משפחה היה חלק בלתי נפרד מהזהות שלה, גם כציירת, והיא הצליחה לחבר את הכל יחד.
אהבתם? מוזמנים לקרוא גם על אמניות הרנסנס האיטלקי ואמניות הרנסנס הצפוני