בימים אלה עלה לאקרנים הסרט 'נפוליאון' בכיכובו של חואקין פניקס (טרם הספקתי לצפות בו). דמותו של נפוליאון היא אכן מרתקת גם בהיבט ההיסטורי הרחב וגם במימד הפסיכולוגי. יחידים מעטים בעת החדשה השפיעו באופן כל כך ניכר על חייהם של רבים כל כך.
מאחורי הקרבות והכיבושים של נפוליאון עמדה אישיות שחרדה באופן תמידי לגבי הדימוי שלה בעולם. נפוליאון חי מגיל צעיר בתחושה פנימית עמוקה שהוא נועד לגדולות, אולם סביבתו המיידית לא האמינה בו. זה אולי מה שגרם לו לנסות להוכיח את עצמו לאורך כל הדרך, והוא לא בחל באמצעים. לא הספיקו רק ההישגים היבשים שלו, שהיו מרשימים לכל הדעות. הוא ביקש מתחילת הדרך להשפיע על האופן בו אלה יוצגו לציבור ושלט בנרטיב הציבורי.
מרגע שעלה לשלטון נפוליאון השליט צנזורה מאוד חמורה על עיתונים, מחזות ואמנים. עוד קודם לכן הוא הפיץ עיתונים פנימיים בתוך הצבא, כאלה שדאגו לפאר את הישגיו. דיווחים אלה מצאו את דרכם לעיתונים הגדולים. אבל המילה הכתובה לא מספיקה. כמי ששואף לקבל לגיטימציה מכל העם, הוא הבין את חשיבותו של הדימוי הויזואלי ככזה שמקבע תפיסות בראשם של מי שנחשפים אליו. השימוש בציירים מהשורה הראשונה, איפשר לו להעביר את המסרים בדרך אגבית, כזו שאינה נתפסת כתעמולה, אלא כאמנות גבוהה המתעדת רגעים היסטוריים חשובים. אלה הוצגו בסלון האקדמיה, בארמון וורסאי ובמקומות נוספים וזכו לחשיפה גבוהה. מאות דיוקנאות של נפוליאון וציורי סצנות היסטוריות מוטות צוירו במהלך שני עשורי שלטונו, באופן כמעט חסר תקדים.
בעודו גנרל בצבא הצרפתי הוא הוביל כוח צבאי באחת מהמערכות המסובכות ששיסעו את אירופה בתקופה שבאה אחרי המהפכה הצרפתית. בקרב על הגשר בארקולא צבאו של נפוליאון נתקל בהתנגדות עזה ובשלב ראשון נאלץ לסגת, לאסוף את חייליו, שחששו לחצות את הגשר, ולהוביל אותם במערכה. בדיוקן שהזמין נפוליאון (או ז'וזפין אשתו) מאנטואן-ז'אן גרו, צייר צרפתי מרכזי באותה תקופה, מצוייר נפוליאון הצעיר אוחז בדגל הכוחות הצרפתים ביד אחת ובשנייה חרב שלופה, לבוש במדים המהודרים של גנרל. להבדיל מדיוקנאות אנשי צבא באותה תקופה שצויירו בתנוחה סטטית ומשעממת, הרי שבדיוקן של גרו ניכרת תנועה סוחפת – נפוליאון מסתער קדימה לעבר שורות האוייב אולם מביט לאחור אל חייליו אותם הוא מוביל. הוא נמרץ, אמיץ ושקול. מנהיג אמיתי. למרות חוסר ההתלהבות הראשונית של הציבור מהציור, נפוליאון היה מאוד מרוצה מיצירתו של גרו והזמין ממנו תחריט של אותו הדימוי, אותו הפיץ לציבור.
אולי הדיוקן הכי מפורסם של נפוליאון הוא 'נפוליאון חוצה את האלפים' מידיו של ז'אק לואי דויד. דויד היה הצייר המפורסם בדורו וצלח תהפוכות פוליטיות רבות בדרך הודות לכשרונו הרב כמו גם לחושיו הפוליטיים החדים. הוא נודע בקשר החברי שלו עם רובספייר ובהיותו יעקוביני נלהב שצייר עבור התנועה, אולם עם נפילתו של רובספייר מצא דויד בנפוליאון פטרון חדש.
בציור מ-1800-1 אנו רואים את נפוליאון רכוב על סוס אציל המתרומם על רגליו האחוריות בעוד שפת הגוף של נפוליאון עצמו מצביעה על הסתערות קדימה. הוא לבוש במדי השרד שלו, עטוף בגלימה מתנופפת ברוח הנושבת יחד עם שערותיהם של בונפרטה והסוס, באופן המצביע על קשיי הדרך. לרגליו של הסוס אנו רואים כי על הסלעים חרוטים שמותיהם של המצביאים האחרים שבגבורתם חצו את האלפים – חניבעל וקרל הגדול, שמותיהם קטועים מעט, ומעליהם מתנוסס בבהירות השם BONAPARTE. בכך שם דויד את נפוליאון בשורה אחת עם גדולי המצביאים והמנהיגים, ואף מרומם אותו מעליהם. נפוליאון היה כל כך מרוצה מהתמונה עד כי ביקש מדויד ליצור מספר עותקים שלה, הנבדלים בצבעי הסוס והגלימה, אולם שומרים על אותה קומפוזיציה חזקה.
המציאות ככל הנראה היתה שונה מאוד – סוסי מלחמה יפים ומהודרים לא יכולים לאתגרי הטיפוס על הרי האלפים ועל כן נפוליאון רכב ככל הנראה על פרדה שהובלה על ידי איכר. הוא לא הוביל את כוחותיו בחציית האלפים, כי אם חצה כמה ימים אחריהם. כך הוא תואר בציורו של פול דה לה רוש מ 1850, לאחר נפילתו של נפוליאון מהשלטון.
במהלך 1804 מזמין נפוליאון את גרו לתאר סצנה מתקופת מסעות הכיבושים שלו במזרח התיכון, שלא התקדמו לפי התכנון והמוניטין שלו נפגע. שמועות השתוללו על כך שהוא הורה להוציא להורג חמישים מחייליו אשר נדבקו במגיפה מקומית. בציורו פעל גרו על מנת להזים את השמועות. הוא מתאר את נפוליאון עומד במרכז התמונה ומושיט ידו אל אחד מהחולים המיוסרים, כשחייליו מנסים להניא אותו מכך. הוא מציג צד אמפטי ומכיל של נפוליאון, ולא פחות חשוב, מקביל אותו במידה רבה לדמותו של ישו, שלא נרתע וטיפל בחולים.
בדצמבר 1804 מכתיר נפוליאון את עצמו לקיסר ואת אישתו האהובה ז'וזפין לקיסרית. את המאורע הזה מנציח ז'אק לואי דויד בציור עצום. בתחילה תכנן לצייר את נפוליאון מניח את הכתר על ראשו שלו, אולם הוא הבין שהדבר עלול שלא להתקבל יפה ועל כן בציור מתואר נפוליאון אוחז את הכתר מעל ראשה של ז'וזפין הכורעת לרגליו. חשובים במיוחד האפיפיור ונציגי הכנסייה הנוכחים, שמאשרים בכך את ההכתרה, שכן על פי האמונה הרווחת בתקופת המלוכה, זו ניתנת על ידי האל. הפאר הוא כמובן כמעט בלתי ניתן לתיאור ומחלצות הנוכחים מרשימות מאוד. אני מניחה שזו אכן היתה סצנה מפוארת, אולם לא כל האנשים בציור היו נוכחים בטקס ההכתרה. נפוליאון היה שרוי בריב באותה תקופה עם אימו ואחיו הבכור והללו לא הגיעו לטקס. למרות זאת, היה לו חשוב שהם ייכללו בתמונה על מנת להציג חזית מאוחדת. לאם נתן דויד מקום מכובד במיוחד – היא יושבת על טריבונה במרכז על כסא גדול ומקושט, ממש מעל דמותה של ז'וזפין.
פרנסואה ז'ראר מצייר גם הוא את נפוליאון, הפעם אחרי ההכתרה כשהוא ניצב לבדו בלשכתו המפוארת. הדמיון לדיוקנאות של המלך לואי ה-14 בתנוחה ואחיזת האביזרים, הוא כמובן אינו מקרי.
קרב אוסטרליץ (דצמבר 1805), בו הביס נפוליאון את הצבאות הרוסים והאוסטרים, נחשב לאחד מהקרבות הגדולים והחשובים של נפוליאון, בו הערמומיות והמיומנות הצבאית של נפוליאון הביאה לצרפתים את הניצחון. בציור של פרנסואה ז'ראר ניצב נפוליאון דומם על סוסו, בעוד הגנרל שלו שועט לעברו, מוכתם בדם, מציג לו את ראשי הצבאות הנכנעים, ביניהם הנסיך הרוסי, שניכר בהם שלא לקחו חלק בלחימה עצמה. דמותו של נפוליאון בולטת בשקט שלה על רקע המהומה והמאורעות סביבו, כאילו מדובר בדמות אלוהית שירדה מהשמיים ולא בן אנוש פשוט המשתתף בהמולה. חיילי הצבא הצרפתי מודגשים בגווני אדום וזהב מלכותיים בעוד החיילים הרוסים מתוארים בצבעים כהים יותר המשתלבים עם סביבתם. מדיו של נפוליאון הם של גנרל פרשים רגיל, ללא עיטורים מיוחדים. אלה היו מועדפים עליו במסעות לחימה. בין חיילי הרגלים ניתן לזהות את הממלוכים, עטויי הטורבן, שהיו מהכוחות הנאמנים והחזקים ביותר של נפוליאון. מאחורי נפוליאון אנו רואים את שריו ויועציו, חלקם חבריו הטובים ביותר, וכן את שומר הראש הצמוד שלו. היחיד שמפנה את מבטו הוא מפקד הפרשים, שבעת השלמת הציור, נמנה על מבקריו של נפוליאון ועל כן בחר הצייר להפריד אותו מכלל התומכים. בעומק הציור, בין הסוסים הלבנים של נפוליאון והגנרל, ניתן לראות חייל צרפתי לבוש אדום על גב סוס אוחז דגל רוסי שביקש להגיש לבונפרטה, אולם הוא התמוטט ומת כשהגיע. נפוליאון התרשם והורה לז'ראר לכלול אותו בציור. השמיים הקודרים מאזכרים את הערפל הכבד שליווה את רוב הקרב, עד שהתפזר ובעת שיצאה השמש הורה נפוליאון על המתקפה המכריעה. בציור השמש המבליחה מאירה את נפוליאון וסוסו הלבן ותורמת להפרדה שלו משאר פשוטי העם.
לאחר ביסוס שלטונו והדימוי שלו כמנהיג צבאי שהביא לצרפת נצחונות וכיבושים, פונה נפוליאון לזירה המדינית החשובה לא פחות. ב-1812 מצייר אותו ז'אק לואי דויד בחדר העבודה שלו. הוא עדיין לובש מדי צבא והחרב שלו מונחת לידו, אולם עיקר עיסוקו בעיצוב המדיניות: על הכיסא פרוסים מסמכים, על אחד מהם מתנוססת הכותרת CODE המתייחסת לקודקס נפוליאון המפורסם – צו ששינה את שיטת המשפט הפיאודלית והשפיע על מדינות רבות עד היום, על הרצפה מתגוללת מפה, שעל צידה החיצוני חתם הצייר והוסיף את השנה. שיערו הסתור, הגרביים המרושלות והנר שכמעט נגמר, יחד עם השעון שמורה על השעה 4:13, נועדו לגרום לנו להבין שנפוליאון בילה את כל הלילה עד השעות הקטנות של הבוקר בעבודה על חקיקת חוקים שייטיבו עם עמו. לתנוחה בה הוא עומד, כאשר ימינו חבויה בתוך הז'קט, יוחסו באותן זמנים סגולות של אדם שקול ונבון.
נפוליאון אמנם לא היה הראשון שהשתמש באמנות ויצירת דימויים ויזואליים לטיפוח הדימוי הציבורי שלו, אבל הוא בהחלט עסק בכך בהיקף יוצא דופן ובאופן קונסיסטנטי לאורך כל הקריירה שלו (בתקופות שהדבר התאפשר לו).
גם היום מנהיגים עסוקים מאוד באופן בו דמותם מוצגת בדימויים ויזואליים ומקפידים לייצג את עצמם בצורה מחמיאה. מדיום הציור היום כמובן הרבה פחות נפוץ ואת מקומו תפס הצילום, ואנחנו רואים גם בארץ וגם בעולם כיצד מנהיגים מנסים לשלוט על האופן בו הם מוצגים בצילומים שמגיעים לתפוצה ציבורית רחבה ומקדמים צילומים אחרים שנעשו מטעמם במטרה להציג עצמם באור מחמיא.
הפייק לא הומצא בימינו, הוא פשוט מאוד השתכלל.
