אנדי וורהול - inside

עודכן ב: לפני יום

כבן למהגרים מצ׳כוסלובקיה, השאיפה המרכזית של אנדי וורהול היתה להתקבל. לאורך כל חייו הוא חש עצמו אאוטסיידר ופעל באופן בלתי פוסק כדי להפוך לאינסיידר ולהוכיח שהוא לא אפיזודה חולפת בתום 15 דקות תהילה. הוא קרא לאחת מהתערוכות הראשונות שלו Success is a Job in New York ואכן הוא יצר באופן אינטנסיבי במגוון מדיומים רחב במיוחד שכלל בנוסף לאמנות פלסטית גם קולנוע, מוזיקה ועיתונות, על מנת להישאר תמיד רלוונטי ולהיות במרכז העניינים.

להרצאה על אנדי וורהול


Andy Warhol, 1962, Campbell Soup Cans

מטרתה של דונה דה סאלבו, אוצרת הרטרוספקטיבה במוזיאון הוויטני, היתה להציג את וורהול כאמן בעל מישנה סדורה ומגובשת שהתפתחה לאורך שנות עבודתו וזאת בניגוד לדימוי השטחי הרווח. התערוכה, שהינה חסרת תקדים בהיקפה, מצליחה להעביר משהו מכך, אולם בדרך וורהול מאבד מעט מהברק שלו. אווירת המחתרת ההתחלתית והבוהמייניות הניהיליסטית שבאה אחריה אינן עוברות בחללים הלבנים והסטריליים במוזיאון.


איורי נעליים של וורהול מהתקופה בה עבד בתעשיית האופנה

לוורהול לא נערכה רטרוספקטיבה בסדר גודל כזה כבר שלושה עשורים, למעשה מאז מותו. הסיבות לכך רבות, ביניהן שערוריות שונות שנקשרו בקרן אנדי וורהול שנוגעות לאותנטיקציה ומניפולציות מחירים של עבודותיו. לקבץ יחדיו כ־300 יצירות אמנות מ־100 משאילים שונים הינה כשלעצמה משימה כמעט בלתי אפשרית והיא גם זו שהביאה לכך שצוות האוצרות שקד על התערוכה כמה שנים.


Andy Warhol, 1972, Mao

התהוותו של אייקון תרבות

מבחינת וורהול הייתה באמריקה סתירה פנימית בין חדשנות וקונפורמיות ועל המתח הזה הוא שיחק. לכך הוסיף נדבך שדן בשאלות של ערכי אמנות מול מסחריות. הוא חקר את הסמלים והסימנים של החברה תוך שהוא מציג את קופסאות מרק או בקבוקי הקוקה־קולה האיקוניים. בדיקת הגבולות לוותה בחיפוש מתמיד אחר הדבר הבא. התערוכה מוצגת באופן כרונולוגי ומעלה לאורכה שאלות שעוסקות בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטי׳ס כגון מי נכנס להיסטוריה, למה ואיך? כיצד מקובע אייקון תרבותי? מי מחליט מה נכנס לאתוס? ועוד. כמובן שבאופן לא מקרי וורהול עצמו הפך לחלק מנשואי המחקר, ואכן מקומם של הפורטרטים העצמיים שלו לא נפקד.


Andy Warhol, Self Portrait

בתחילת התערוכה אנחנו פוגשים את וורהול הצעיר, הרושם ביד בוטחת ומנהל חיים לא שגרתיים. הוא מצייר ״למגירה״ דימויים אירוטיים אינטימיים שלא התקבלו בחברה באותה התקופה.


Andy Warhol, 1957, Male Nude

בתחילת שנות ה־60 וורהול מחליט על מייק־אובר: הוא משנה את שמו מוורהולה לוורהול בנסיון למחוק את מקורותיו כמהגר, הוא עושה ניתוח אף ומתחיל לחבוש פיאות באופן קבוע. זו היתה נקודת תפנית באופן בו תפס את עצמו והתקבל בחברה. דה סאלבו מכנה אותו כחלוץ crowdsourcing כיוון שנהג להתייעץ עם אנשים רבים לגבי כיווני עבודה חדשים. לדוגמא, את בקבוק הקוקה־קולה הראשון צייר בשתי גרסאות - אחת אקספרסיבית בהתאם לרוח התקופה דאז והשניה בעלת אופי מכני בה יד האמן כמעט ואינה מורגשת. הוא הזמין שני בעלי גלריה, אוצר ויוצר קולנוע שיביעו דעתם לגבי הגרסה המועדפת, שגם תכתיב את הקו האמנותי שלו. הארבעה בחרו באופן גורף בגרסה השניה, שהעבירה לדעתם את רוח התקופה - ״זוהי התקופה שלנו, זה מי שאנחנו. זה כל כך יפה ועירום״. וורהול השמיד את הגרסה הראשונה.

Andy Warhol, 1962, Coca Cola (3)

פוליטיקה צבעונית

וורהול עבד בתחילת דרכו בתעשיית האופנה והפרסום, מאייר נעלי נשים עבור המותגים הגדולים. שם הוא הטמיע את ערכי המסחריות יחד עם הרגישות לפרינט ועין חדה לגבי היכולת של הדימוי להשתכפל ולהיות מודפס והאופן בו יראה כסדרה. יכולת זו שוכללה כמובן בהמשך הקריירה שלו.


מכאן ואילך הצבעוניות הופכת להיות מרכזית בעבודתו. יש המשווים את החדשנות של וורהול בשימוש בצבע לזו של ון־גוך ומאטיס. הצבעוניות הבלתי מתפשרת יחד עם השילובים הבוטים של גוונים חיים במשטחים אחידים הפכו לסימן ההיכר שלו ועוברים כחוט השני בעבודותיו. הפניה להדפסי משי היתה אחד הצעדים שבידלו את וורהול מהאמנים בני זמנו כמו גם מאלה שקדמו לו. בתוך המסורת המקדשת את יד האמן עצמו, כפי שהדבר ניכר עד היום בתחומים מסויימים, וורהול בנה מפעל. במפעל הזה בחורים צעירים, לרוב ללא חולצה, פעלו כמברשות בידו, כאקט אירוטי כמעט. הוא חילק את ההוראות ובדק את התוצרים אולם לרוב ידו כמעט שלא נגעה ביצירות.


Andy Warhol, 1962, Marilyn Diptych

בחלל בו יצירות ידועות, משוכפלות לזרא, של מרילין מונרו, אלביס פרסלי, המונה ליזה ואליזבת טיילור, בולטת העבודה Large Sleep: פריים של מאהבו של וורהול ישן, הלקוח מתוך סרט שלם שהקדיש לו, המודפס פעמיים על לוחות זכוכית. הריגוש של גילוי היצירה מזכיר את הריגוש בפעמים הראשונות של המפגש עם האייקונים השגורים. לוורהול היה גם צד פוליטי, וכחלק מסדרת האסונות שצילם, ממנה מפורסמות במיוחד תאונות הדרכים, הוא יצר גם דימויים מחאתיים. הכיסא החשמלי מצמרר בצבעוניותו, בחלק מהגרסאות נדמה כמעט אבסטרקטי. פורטרטים של נידונים למוות גם היו נושא לעבודה. ב־Mustard Race Riot וורהול מציב שכפול של צילום ממגזין לייף בו שוטרים אוסרים פעילי מחאה שחורים, כשהם מלווים בכלבים מאיימים, אל מול משטח צבע נקי וריק. הוא נותן למתבונן להשלים את התמונה. לאלה מצטרפים הפורטרטים של מאו ושל ג׳קי קנדי סביב רצח בעלה, ומשלבים את הפוליטי עם הסלבריטי.

Andy Warhol, 1963, Mustard Race Riot

היום שבישר את הסוף

יום שני, ה־3 ביוני 1968, החל כיום שגרתי עבור אנדי וורהול – הוא קם מאוחר, התפלל יחד עם אימו, שגרה איתו, והלך לקנות משהו בבלומינגדייל׳ס. אחר הצהריים הגיע ל״מפעל״ עם החבר שלו, שם המתינה לו כבר ואלרי סולאנס, מעריצה שגם השתתפה כניצבת בכמה מסרטיו. לפתע שלפה סולאנס אקדח וירתה בוורהול המתחנן על חייו שלוש פעמים וכן בכמה מאנשי הצוות לפני שנמלטה. מאוחר יותר באותו יום הסגירה עצמה למשטרה. היא הסבירה שהיתה חייבת לירות בוורהול כיוון שהיתה לו שליטה רבה מידי על חייה.


Andy Warhol, 1963, Lavender Disaster

וורהול נפצע קשה וסבל מאוד עד הפינוי לבית החולים, במהלכו איבד את הכרתו. בבית החולים הרופאים כמעט איבדו תקווה אחרי מספר נסיונות החייאה. וורהול נגע במוות וחזר, אולם הוא סבל מן הפציעות הללו למשך שארית חייו. העבודה האחרונה שהשלים לפני נסיון ההתנקשות היתה מסדרת הכיסא החשמלי.

באמצע שנות ה־60 וורהול נטש את הציור במסיבה ניהיליסטית גדולה לטובת הקולנוע ויצר באינטנסיביות סרטים מחתרתיים קונספטואליים. רובם ארוכים מאוד וקשים לצפייה, חלקם זמינים לצפייה במסגרת התערוכה. הוא גם הוציא לאור מגזין והיה חלק מלהקת Velvet Underground.

Jean-Michelle Basquiat and Andy Warhol, 1984-1985, Paramount

בתחילת שנות ה־80 פגש וורהול את ז׳אן מישל בסקיאט, אותו הוא לקח כבן טיפוחיו וחנך אותו בעולם האמנות. בסקיאט העריץ את וורהול וצייר אותו כמה פעמים. השניים גם שיתפו פעולה ויצרו כמה עבודות משותפות, שתיים מהן מוצגת בתערוכה. בהמשך עבודותיו של וורהול הופכות קודרות יותר ומשקפות את המציאות סביבו - רבים מחבריו התמודדו עם מחלת האיידס והוא היה עד למאבקים קשים שנגמרו במוות ידוע מראש. גם בסקיאט מת ממנת יתר של סמים. בתקופה זו הקנווסים גדולים יותר מאי פעם ווורהול עוסק במחיקות - 63 מונה ליזות בלבן נעלמות על הרקע הלבן גם הוא, הסעודה האחרונה של דה וינצ׳י מסתתרת מאחורי דפוס מדי ההסוואה הצבאיים.


Andy Warhol, 1979, 63 White Mona Lisas

Andy Warhol, 1986, Camouflage Last Supper

הוא נפטר ב־1987 מסיבוכים לאחר ניתוח בכיס המרה, שנפגע בעת שנורה. הפרויקט של וורהול נותר לא גמור. יכול להיות שבנסיבות אחרות היינו מבינים אותו אחרת.

התערוכה Andy Warhol – From A to B and Back Again מוצגת במוזיאון הוויטני בניו יורק עד ה-31 למרץ 2019.


רוצים לדעת עוד על אנדי וורהול?

צפו בהרצאה המקוונת שלי כאן




  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren