הכריסטופרים
- Shlomit Oren
- לפני 60 דקות
- זמן קריאה 3 דקות
במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים והודות לחברה חכמה שבחרה את הסרט כי הוא ״בדיוק בשבילי״ צפיתי בסרט ׳הכריסטופרים׳. מה אני אגיד לכם? היא צדקה. נהניתי מהסרט. יותר מזה - כל החבורה הקטנה שלנו, שאף אחד חוץ ממני לא מתחום האמנות, נהנתה, ועל כן חשבתי ששווה לכתוב על כך כמה מילים.
אז קודם כל הנה התקציר (מתוך אתר הפסטיבל):
ג'וליאן סקלאר, מגדולי הציירים בסצנת האמנות של לונדון מאז פריצתו במפץ היצירתי של שנות ה-60, הולך ונמוג כעת בדירתו מתוך התבודדות מבחירה. שני ילדיו המנוכרים לו מגייסים את לורי, ציירת צעירה וזייפנית לפרקים, ומטילים עליה משימה: להתחזות לעוזרת פוטנציאלית כדי להשיג גישה לסדרה מיתולוגית של קנבסים בלתי גמורים שג'וליאן קבר עמוק בתוך הסטודיו שלו, בתרגיל שנועד להבטיח עבורם ירושה. דרמה קומית שנונה וחדה כתער על אמנות, החיים ומה שביניהם הבמאי זוכה האוסקר סטיבן סודרברג ("ארין ברוקוביץ'", "אושן 11").
אם נצלול קצת פנימה, הסרט מעלה כמה נקודות מרכזיות וחשובות לגבי עולם האמנות:
שתי הדמויות הראשיות הן הפכים - הוא, ג'וליאן סקלאר, צייר לבן מבוגר שזכה להכרה רחבה וציוריו נמכרים במיליונים, היא, לורי באטלר, אישה, מהגרת שחורה שלמדה בבית ספר נחשב לאמנות ובכל זאת לא הצליחה להתקדם כאמנית ולכן פנתה לרסטורציה אבל מתפרנסת ממכירה בפוד-טראק. הוא מייצג את העולם של אתמול, שנמצא בדעיכה, ואילו היא מייצגת את העולם של מחר, בו ההזדמנויות לנשים שאינן לבנות בעולם האמנות גדלות באופן משמעותי.
הכריסטופרים הם הסדרה השלישית של דיוקנאות שצייר סקלאר את בן הזוג שלו. הסדרות הראשונה והשנייה, שצוירו בזמן מערכת היחסים בין השניים, זכו להכרה והצלחה רבה, השלישית צוירה אחרי פרידה, הציורים בה אינם גמורים והם מעולם לא הוצגו, אבל ילדיו של הצייר כבר יצרו להם ציפייה וערך בשוק. לאורך השנים אנחנו רואים את היחסים המורכבים בין האמן למוזה שלו (הפעם הקונצנזוס מאותגר בכך שהמוזה הוא גבר), ונשאלות שאלות לגבי משקל התרומה של כל אחד מהם ליצירה. בשלב מסויים בסרט אומר ג'וליאן על בן הזוג ״אני בניתי אותו, אני נתתי לו את החיים שהיו לו״, אבל אחר כך הוא נשבר ואומר ״בעצם, אני נתתי לו את החיים שלי״, ומפרק את משוואת הכוח השגורה.
בערוב ימיו של כל אמן נשאלת השאלה מה הוא משאיר אחריו, גם במימד הערכי וגם במובן החומרי. רוב הסיפורים שאני מכירה הם של יורשים שנשארים עם הררים של עבודות, מחסנים מלאי עבודות, ודילמה גדולה מה לעשות איתם, איך לשמר אותם ולשמור את האמן רלוונטי גם אם אינו בין החיים. הקדשתי לזה מאמר שלם - האמן מת, הסטודיו חי. בסרט מובא מקרה קיצון מסוג אחר - אמן שמכר את כל היצירות שלו, אלא שאז מגלים היורשים שנותרו כמה עבודות לא גמורות בעליית הגג, להלן הכריסטופרים, ומוצאים בהן פוטנציאל כלכלי.
ילדיו של הצייר פונים ללורי הרסטורטורית, שניחנה ביכולת זיוף, ומבקשים ממנה ״להשלים״ את היצירות הלא גמורות ללא ידיעתו של האב, במטרה למכור אותם. שלא כמו בעבודת זיוף ״רגילה״, כאן הנושא והקומפוזיציה כבר נבחרו על ידי האמן, קנבס וחומרי הציור הם אותנטיים, ולדבריהם של הילדים, תפקידה של לורי אינו שונה מתפקידם של העוזרים שעבדו עם ג'וליאן לאורך השנים וציירו תחת שרביטו. אז איפה עובר הקו? האם זה נחשב זיוף אפילו שיד האמן המקורי השתתפה ביצירה?
כמובן שלורי מתגלה כאמנית טובה בעצמה (אפילו ג'וליאן מבין זאת בסוף), אבל כמו שהיא אומרת בסוף (בלי ספוילרים), מה שחשוב עבור עולם האמנות הוא לא רק האיכות של היצירה עצמה. למעשה, הגורם מספר אחד שקובע את ערכה של היצירה הוא זהות האמן. לכן, גם אם אני אצייר יצירה שוות ערך באיכותה למונה ליזה, כל קשקוש על מפית של פיקאסו יהיה שווה יותר.
נהניתי מאוד מהמשחק של איאן מקלן, ששיחק בעשרות סרטים אבל כנראה יהיה זכור בעיקר בזכות טרילוגיית שר הטבעות. אהבתי כמה רפרנסים שהצלחתי לזהות, כמו קירות הסטודיו שמלאים במריחות צבע של ניקוי מברשות, כמו בסטודיו של לוסיאן פרויד, גם הוא אגדה בריטית אקסצנטרית. בטח היו עוד שפיספסתי. מיקלה קול, שלא הכרתי קודם, הצליחה לרתק אותי באניגמטיות שלה ויצרה דמות עמוקה ומלאת סתירות. על הכל ניצח סטיבן סודנברג, שללא ספק יודע לספר סיפורים.
בקיצור, 100 דקות מהנות, גם למי שאינו מעולם האמנות.
אם סרטי אמנות זה משהו שאתם אוהבים, שווה להציץ במאגר סרטי האמנות החופשיים לצפייה שיצרתי.
תגובות