top of page

אמנות הלייפסטייל

עודכן: 21 בינו׳ 2021

במהלך יום רגיל אנחנו מופצצים באינסוף דימויים, מתוכם לא מעט מתחום הלייפסטייל. אלה באים להראות לנו אורח חיים נחשק ומעורר השראה. אנחנו נתקלים בדימויים הללו בפרסומות, במגזינים וכמובן ברשתות החברתיות, שהפכו בימינו לחזות הכל. יש איזו אובססיה מסויימת ל"פריים" המושלם, חסר הפגמים, שיוציא לכולם את העיניים.

אנחנו נוטים לחשוב שזו תופעה חדשה שנולדה בעידן המותגים והאינסטגרם, אבל לא כך הדבר. אמנם בימינו התופעה התעצמה הודות לעובדה הפשוטה שלכל אחד יש בקצה אצבעותיו טלפון חכם עם מצלמה ולכל מי שרוצה יש קהל עוקבים, אבל זה רק אומר שהיום זה יותר פשוט, לא חדש.

בעבר, לפני עידן מצלמות הטלפון, היה צורך בבעל מקצוע שיעזור לך להעביר את המסרים שיש ברצונך לפרסם. לרוב בעל המקצוע הזה היה אמן. אנשים שהיתה ידם משגת הזמינו ציירים על מנת שיתעדו אותם ויעזרו לבנות להם מוניטין. זה החל בציורי דיוקן, שאנחנו מכירים זה מאות שנים, וכבר בהם אנחנו רואים מסרי לייפסטייל שונים – השמלות המהודרות, הבדים העשירים ולעיתים גם חפץ כלשהו שבא ללמד על נשוא הדיוקן.

עם השנים התרחבה זווית ההשקפה ופעמים רבות הוזמן האמן לתעד לא רק את הדמות אלא את החלל סביבה, שכלל הרבה סמלים שמטרתם להצביע על אורח החיים, המעמד, תחומי העניין וההישגים. מובן שהתמונות תפקידן להאדיר, להחמיא ולהציג דימוי של שלמות, ממש כמו בתמונות הלייפסטייל שאנחנו רואים היום.

בואו נצלול למסע בעקבות הציורים הגדולים שהציגו את הלייפסטייל:


הזוג ארנולפיני


Jan van-Eyck, Arnolfini Portrait, 1434
Jan van-Eyck, Arnolfini Portrait, 1434, oil on oak panel, 82.2 cm × 60 cm

רבות נכתב על הדיוקן הזוגי הזה שצייר יאן ון-אייק ב-1434 ונחשב לאחד מציורי השמן הראשונים. בעיניי זוהי תמונת לייפסטייל מובהקת כיוון שתפקידה מלכתחילה לשדר תדמית מסויימת. ארנולפיני היה אחד מסוחרי הבדים העשירים באזורים הפלמיים רבים משערים שהדיוקן הוזמן לציון נישואיהם של בני הזוג.

כסוחר בדים אך טבעי שנראה כאן סוגי בדים רבים ויוקרתיים כמו משי וקטיפה, כולל אימרות פרווה יקרות ובאופן כללי הרבה מאוד בד. האופנה באותם זמנים לא השתנתה בכל שנה אולם היו סמוכים ובטוחים כי גזרות הלבוש היו האופנתיות ביותר באותו הזמן. גודש הבד, שבמקרה של האישה נותן אשליה של הריון, גם הוא חלק מהאופנה – ככל שיש יותר בד הלובש עשיר יותר.

הזוג עומד במרכז חדר המגורים שלו, בין המיטה הארגמנית לחלון. המיטה היפה עשויה פיתוחי עץ ומרופדת בגוון אדום עמוק. לרגליה פרוס מרבד אוריינטלי, כדי שלא יהיה קר למי שיורד מהמיטה. מעניין ששטיחים מסוג זה נהגו לכסות דווקא שולחנות באותה תקופה, והעובדה שהוא מונח על הרצפה מעידה גם היא על עושר.

נברשת הפליז התלויה גדולה ומעוטרת יותר מרוב הנברשות שנראו באותה התקופה, אולם את מרכז התמונה מקבלת המראה הקמורה עם המסגרת החרוטה שלה. מראות היו יקרות המציאות באותה תקופה, במיוחד במדינות הצפוניות, וכאן היא משקפת לנו את כל החדר, כולל גם את דמותו של הצייר ון-אייק שעומד מול הזוג (אבל לא מצייר).

על השידה ליד הגבר מונחים תפוזים, שהיו יבוא מאוד יקר במדינות הצפוניות והעידו על עושר ואולי גם רמזו על פריון. הכלב למרגלות הזוג היה כלב חיק שהיה נהוג לשמש כשעשוע של הגבירות. כמו בתמונות לייפסטייל של היום, על מנת להבין את הדימוי חשוב לא פחות ממה שמופיע הוא מה שלא מופיע. במקרה הזה זוהי האח. ברור כי בחדר שינה היתה צריכה להיות אח שתחמם את הזוג בלילה, אולם ככל הנראה היא לא התאימה לקומפוזיציה והמסר ועל כן הושמטה מהציור.

עד כה בהחלט ברור לנו שהדיוקן נועד לפאר את הזוג ארנולפיני. הטוויסט המעניין בציור הוא שעל פי מחקר עדכני עולה הסברה כי האישה כבר לא היתה בין החיים כאשר הדיוקן הזה צוייר. ככל הנראה נפטרה צעירה, לפני שהזוג הספיק להביא ילדים. זה הופך את הציור הזה לדיוקן זיכרון וכבוד אחרון.


שיעור המוזיקה


Johannes Vermeer, The Music Lesson, 1662-1665
Johannes Vermeer, The Music Lesson, 1662-1665, oil on canvas, 74.6 cm × 64.1 cm

גם הציורים של ורמיר מראים לנו סצנות של לייפסטייל כאשר לרוב הוא צייר דמויות בפנים הבית, מוקפות בשלל אובייקטים שמעידים עליהן.

אחד ציורים האהובים עליי של ורמיר הוא שיעור המוזיקה. להבדיל מרוב ציורי הדיוקנאות, בהם אנחנו רואים את הדמות כשהיא פונה אלינו הצופים, הרי שבשיעור המוזיקה, האישה המנגנת, שהיא מרכז הקומפוזיציה, יושבת עם הגב אלינו. היא מנגנת בכלי נגינה עתיק, בן-דוד של הפסנתר של ימינו, ולצידה עומד המורה שלה, הלבוש בהידור מאופק. האישה לעומתו, לבושה ברוב פאר וגם השיער שלה עשוי מאוד בקפדנות.

שיעור מוזיקה לא היה נחלתן של כל הנערות הצעירות ובוודאי שלא לכולן היו כלי נגינה משלהן, כך שהסיטואציה עצמה מצביעה על מעמד.

ורמיר ככל הנראה צייר את הזוג בביתו שלו ועל כן אנחנו יכולים לזהות כל מיני חפצים שמופיעים גם בציורים אחרים שלו, כמו הכד הלבן הבוהק. גם השטיח הכבד והיפה שמכסה את השולחן ומהווה מעין חוצץ בינינו לבין הזוג, מופיע בציורים אחרים של ורמיר.

מבנה הציור הוא כזה שההתרחשות היא בקצה הרחוק ביותר מאיתנו, ובדרך העין שלנו נתקלת בחפצים רבים כמו הכיסא והצ'לו יחד עם השטיח והכד. הם כאן כדי לתת לנו אווירה מסויימת ויש להם גם תפקיד בבניית הקומפוזיציה הצבעונית של הציור.

גם במקרה הזה הצייר לוקח לעצמו חירות אמנותית בתיאור המציאות: במקור ראשה של הצעירה היה מוטה לכיוון הגבר, אולם ורמיר שינה זאת וקבע את ראשה פונה ישרות אל כלי הנגינה. בהשתקפות במראה הוא משאיר את הראש המוטה, כמו מראה לנו רגע חטוף או משאלת לב. מעניין כי על מנת לתאר את ההשתקפות שצייר במראה, היה על הראי להיות מוטה בזווית חדה כלפי מטה, אולם ורמיר השאיר אותו תלוי על הקיר כמקובל.


הלייפסטייל אינו מוגבל לפנים הבית ועם השנים אנחנו רואים יותר ויותר אמנים שמתארים סצנות חברתיות באוויר הפתוח, כאשר הדגש בהן הוא על האווירה.


הנשף על הסיפון

James Jacques Joseph Tissot, The Ball on Shipboard, 1874
James Jacques Joseph Tissot, The Ball on Shipboard, 1874, oil on canvas, 84.1 cm x 129.5 cm

ג'יימס טיסו (Tissot) היה אמן צרפתי שהיגר ללונדון בעקבות מלחמת צרפת-פרוסיה. הוא התאהב בחיי החברה הויקטוריאניים והפך להיות המתעד של אירועי החברה הגבוהה. היתה לו חיבה מיוחדת לאופנה והדבר ניכר באופן בו הוא מצייר את הבדים השונים, הקישוטים המצוייצים האופייניים לתקופה וכן הלאה.

כאן הוא צייר את הנשף השנתי על סיפונה של אחת הספינות הגדולות. הסיפון מחופה בדגלים שיצלו על הגבירות הרבות, כל אחת מהן לבושה בשמלה מרופדת בכריות ומקושטת בסרטים, מתהדרת באימרות תחרה, כובע קטן וקוקטי ומניפה או שמשיה. ברור ששום דבר לא הושאר כאן ליד המקרה – כולם באו לראות ולהיראות.