המכבים באים

סיפור חג החנוכה הוא בן יותר מ-2000 שנה והפופולריות שלו ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, ובהתאם לכך גם הייצוג שלו באמנות. כיוון שלא מדובר בסיפור מהברית הישנה או החדשה, הציירים מיעטו לעסוק בו. כאשר אנחנו רואים איזכור שלו לרוב יש לכך איזו סיבה אקטואלית לתקופה שבה צוייר הציור.

כמו תמיד עם ציורים היסטוריים או דתיים, ניתן לראות כי לרוב האמנים לרוב נותנים לגיבורים חזות שתואמת את האופנה בזמנם. לחילופין, משתמשים במודל הדעה הרווחת לגבי האופן בו התלבשו האנשים וכיצד נראה בית המקדש באותה התקופה ולעיתים גולשים לאוריינטליזם.


אלעזר, חנה ושבעת בניה, מאה 12-13 לספה"נ

בימי הביניים היה עיסוק רב בנושא המרטירים, הקדושים המעונים שמתו על מזבח אמונתם. מתוך כך היה עניין בסיפור על חנה ושבעת בניה, אשר סירבו לאכול בשר חזיר במצוות אנטיוכוס ועל כן הוצאו להורג. על פי הסיפור, מאורע זה הניע את יהודה המכבי למרוד ביוונים. באיור זה שלקוח מספר תנ"ך ניתן לראות את חנה ושבעת בניה ולצידם אלעזר, שהיה המורה שלהם וגם הוא סירב לבשר החזיר, כולם לבושים במיטב האופנה של ימי הביניים, אולם אין כאן תיאור של סצנה. הסיפור הזה הפך למשל לקורבן האולטימטיבי.


Attavante, Martirio dei sette fratelli ebrei, 1450s-1470s

כמה מאות שנים מאוחר יותר (1450s-1470s) מצייר Attavante, שהיה צייר מיניאטורות מוערך בפירנצה את אותו הסיפור בדיוק. כאן אנו רואים את האחים השבויים כורעים בשימלותיהם בעוד הראשון כבר מושם על המוקד והשני מובל אליו. האם לרגלי בנה העקוד מעודדת אותו בדברי אלוהים. הצבעים העליזים והחיים מסווים במבט ראשון את הסיטואציה הנוראית המתוארת.


Raphael, The Expulsion of Heliodorus from the Temple, 1512

ב-1512 מוזמן רפאל לצייר את חדרי דירת האפיפיור בוותיקן, הידועים כסטנצה רפאל. אחת הסצנות שהוא בוחר לתאר בפרסקו העצום היא גירוש הליודורס מהמקדש. הליודורוס היה מפקד בצבא היווני-סורי שבא לבזוז את בית המקדש בירושלים. לפתע מופיע פרש על סוס שמכניע את הליודורוס בעזרת שני מלאכים. בימין התמונה למטה נראה הליודורוס שרוע כשהכסף מתגלגל מגביע האוצר, מעליו מתרומם על שתי רגליו הסוס ובמרכז התמונה המלאכים שרוח נושבת במלבושם ורגליהם אינן נוגעות בקרקע. מאחור מתואר פנים בית המקדש ככנסיה רומנסקית.


Berthold Flemal, Heliodorus Driven from the Temple, 1658-62

ברטולד פלמאל הצרפתי מצייר ב-1658-62 את הגירסא שלו להכנעת הליודורוס. כאן הסצנה חשוכה יותר ולאירוע יש מעט עדים. כעסם של הפרש ושני המלאכים ניכר בפניהם. הוילון האדום המוסט בצד שמאל נותן תחושה שאנחנו מציצים בסצנה שלא נועדה לעינינו ומדגיש את האופי התיאטרלי של הציור.


Peter Paul Rubens and workshop, Judas Maccabeus, 1634-36

פיטר פול רובנס הוזמן לצייר דיפטיך עבור הקתדרלה בטורניי. הוא מצייר את יהודה המכבי שאחרי הניצחון על היוונים מוצא בשדה הקרב כמה מחייליו המתים כשברשותם קמעות וצלמיות נוכריות. רובנס מצייר אותו נושא עיניו לשמיים ומתפלל עבור נשמותיהם של אלו שנלחמו לצידו ומתו חוטאים ואף הקריב עבורם קורבנות. הצד השני של הדיפטיך הציג את שחרור הנשמות מהשאול. הציור צוייר ב-1634-1636, תקופה בה ניטשה מלחמת הרפורמציה בין הקתולים והפרוטסטנטיים. הקתולים השתמשו בדימויים הללו על מנת להצדיק את דוקטרינת הגאולה מהשאול.


Giovanni Battista Lenardi, The Martyrdom of the Jewish Chief Scribe, Eleazar, and the Seven Brothers and their Mother

במאה ה-17 ברומא מצייר Giovanni Battista Lenardi את הגרסא שלו לסצנה של אלעזר, חנה ושבעת בניה, בציור עצום – 171X245 ס"מ. כאן אנחנו רואים מאפיינים בארוקיים מובהקים בתנועה, בצבעוניות ובבניית הקומפוזיציה שמתרחקות מהקלאסיקה הסימטרית והסטטיות שאיפיינו תקופות קודמות.


Jean-Baptiste de Vignaly, The Faith of the Martyred Mother and her Seven Sons,​ 1781

מאה שנה מאוחר יותר, ב-1781 Jean-Baptiste de Vignaly מצייר את חנה העומדת בגבורה אל מול המלך הכועס על כך שהימרו את פיו. חייליו ניסו לשכנע את הבנים לאכול מהחזיר או אפילו לעשות זאת למראית עין, בתמורה לחייהם, אך אלה סירבו. הם מבקשים מחנה, שנותר לה רק בנה הצעיר, שתשכנע אותו, אולם היא נאמנה לאלוהים ולחוקי היהודים ומעודדת את בנה הצעיר לעשות כמו אחיו.


Wojciech Stattler, Maccabees, 1830-42

ב-1830 מצייר האמן הפולני Wojciech Stattler את הרגע בו היוונים באים לאכוף את הצו של המלך אנטיוכוס האוסר על הפולחן היהודי. מצד שמאל נראה החייל שמראה את הצו המלכותי ומולו הקהל היהודי שמגיב באימה וייאוש. חלק מהאנשים מתעלפים, אחרים מליטים אתת פניהם ורק הזקן מימין מצביע לשמיים, אל כוחו של האל היהודי שיציל אותם מהגזירה. לראשו של החייל קסדה רומאית דווקא, אבל הדיוק ההיסטורי אינו בראש מעייניו של האמן. בעת שצייר את הציור התמרדו הפולנים ברוסים: אחרי המלחמות הנפוליאוניות פולין עברה לשלטון רוסי, שבמשך זמן מה נתן לה אוטונומיה, אולם ב-1824 הכריז הצאר על מלכותו בפולין. בנובמבר 1830 החל המרד הפולני המזויין ובינואר הורד הצאר מכיסאו. זה היה המהלך שהביא לפתיחת המלחמה בין רוסיה ופולין, בה בסופו של דבר פולין הפסידה.


The Expulsion of Heliodorus by Eugene Delacroix, 1861

דלקרואה, מגדולי הציירים הצרפתים, הוזמן ב-1861 לצייר את קפלת המלאכים בכנסיית סן-סולפיס בפריס. אל מול יעקב הנאבק במלאך הוא בוחר לצייר את סיפורו של הליודורוס, בו המלאכים שיחקו תפקיד מרכזי. ידוע שדלקרואה הכיר את הגירסא של רפאל ושאב ממנה, אולם בהתאם לרוח הזמן, כמו גם לתנאים הפיזיים, הוא הכניס בה עוד רוח ותנועה. הקיר הגדול והגבוה דורש מדלקרואה ליצור קומפוזיציה מפושטת ולפזר את ההתרחשות על כולו. כך אנחנו רואים בחזית בחלק התחתון את הליודורוס המוכנע, בחלק העליון ניתן לראות את הכהנים משקיפים על הסצנה מלמעלה ובתווך מתעופפים המלאכים. עוד על קפלת המלאכים של דלקרואה אפשר לקרוא כאן.


Schnorr von Carolsfeld, Bibel in Bildern,1860

ב-1860 יוצא לאור התנ"ך המאוייר הפופולרי Die Bibel in Bildern באיוריו של Julius Schnorr von Carolsfeld. שנור מקדיש מספר איורים לסיפור של המכבים ולגיבורי הסיפור – מתיתיהו שמנהיג את המאמינים, יהודה הלוחם ושמעון שמוקדש להיות כהן גדול. האיורים נעשו בטכניקה של תחריט שאיפשרה פירוט רב בדימוי ושכפול בסדרות ארוכות, כך שהספר הפך לנפוץ מאוד.


Antonio Ciseri, Martyrdom of the Seven Maccabees (1863)

באותה תקופה, ב-1863, חוזר הצייר השוייצרי-איטלקי Antonio Ciseri לסיפור של חנה ושבעת בניה. כאן הסגנון הניאו-קלאסי במלוא הדרו. חנה פושטת ידיה לשמיים מבקשת רחמים מאלוהים כשלרגליה מוטלים שבעת בניה המתים. ניתן להבחין בפרוות נמר שמכסה את אחת הגופות – אלה היו פופולריות באירופה באותה התקופה וסימלו במידה רבה את המזרח, אולם לא היוו פריט לבוש במאה השניה לפני הספירה בארץ ישראל (באותה תקופה לא לבשו פרוות, וגם אם כן, לא היו נמרים רבים כאלה בארץ ישראל). ברקע ניתן להבחין בבית המקדש, שמצוייר כאן כמקדש יווני – קצת אירוני כשהסיפור מדבר למעשה על המרידה ביוונים ודרכיהם.



ב-1866 מתפרסם התנ"ך האנגלי המאוייר על ידי הצרפתי גוסטאב דורה. דורה מתאר סצינות רבות מתוך ספרי המכבים ביניהן יהודה המכבי יוצא לקרב מול חילותיו של ניקנור ומותו של אלעזר שנמחץ על ידי פיל. אפשר לקרוא על כך בהרחבה כאן.