שאלה של פרופורציה - היופי באמנות

מהו אידאל היופי?

נקשה עוד – מהו אידאל היופי הנשי?

לשאלה זו יש כיום אינסוף תשובות, כמספר העונים עליה. כיום מקובל להתייחס ליופי כמבוסס על טעם אישי, וככזה יכול לנוע במנעד רחב מאוד. זה מצב יחסית חדש.

במשך מאות ואפילו אלפי שנים אידאל היופי הוכתב על ידי התרבות אליה השתייכת. מה שיפה הוא, שבזכות העובדה שאמנים לאורך ההיסטוריה תיארו ביצירותיהם את אידאל היופי (כאשר לא יצרו דיוקנאות ספציפיים), קל לנו יחסית להתחקות אחריו ולצפות בשינויים בו על פני זמן ומקום.

ונוס ממילו בשלושה כיוונים, 150-125 לפנה"ס, יוון העתיקה

בתרבות המערבית נהוג להתייחס אל יוון העתיקה כנקודת המוצא, ממנה התפתחו התרבות, האמנות, הפילוסופיה ושאר תחומי הרוח. יחד עם זאת אסור לשכוח שקדמו לה תרבויות מפותחות אחרות כמו מצרים העתיקה למשל (נראה שהמלכה נפרטיטי עוצרת נשימה גם בסטנדרטים מערביים עכשוויים). במקביל לתרבות המערבית התקיימו תרבויות מפוארות באסיה ומקומות נוספים, אולם מפאת מגבלות הידע שלי אתייחס כאן לאידאל היופי כפי שבא לידי ביטוי באמנות הפלסטית בתרבות המערבית.

נפרטיטי, 1370-1330 לפנה"ס, מצרים העתיקה

ההוגים היוונים הגדירו את הפרופורציות שמביאות להרמוניה, שבתורה מהווה את מהות היופי. על פי היוונים הסימטריה היתה חלק בסיסי בהגדרה, אליה התלוו יחסים מוגדרים בין איברי הגוף השונים, שבהתקיימם ניתן היה לראות בבן אדם יופי. אגב, לאורך השנים אנחנו רואים שינויים קלים להגדרות הספציפיות של הפרופורציה הנדרשת. עבור היוונים אידאל היופי היה גברי. למרות שאנחנו מוצאים פסלים של נשים, מבחינת חשיבתם הם לרוב היו פחותים, למעט פסלי האלות. ונוס ממילו נחשבת לאחד הפסלים המייצגים ביותר את היופי היווני באותה תקופה.

האימפריה הרומית היתה גדולה במובנים צבאיים, פוליטיים וטכניים, אולם בכל הקשור לתרבות ורוח, היא התבססה בעיקר על התרבות היוונית, אותה הפיצו בכל רחבי האימפריה.

מדונה ותינוק בחזית מזבח, דוצ'ו, 1311

בימי הביניים היופי הנשי הושם במושב האחורי בגין פוריטניות דתית והיופי הנשי יוצג על ידי דמותה של מריה הקדושה. לפרופורציה היה בתקופה זו תפקיד אחר – היא סימלה את החשיבות של הדמויות: אלה הגדולות ביותר היו החשובות ואילו הקטנות היו חשובות פחות, ללא קשר לגודל במציאות, לעיתים עד כדי גיחוך.

האדם הויטרובי, לאונרדו דה וינצ'י, 1490

בתקופת הרנסנס התגלו מחדש הערכים הקלאסיים של יוון ורומא. הסימטריה והפרופורציות הפכו לנר לרגליהם של האמנים. במיוחד בולט רישום האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה וינצ'י שמבהיר את החשיבות שניתנה לפרופורציות הנכונות. אלה פותחו ונלמדו: היחס בין הראש לאורכו של הגוף, היחס של כף היד לאמה, היחס בין האף לאורך הפנים, היחס בין עיניים לרוחב הפנים ועוד ועוד כללים שכאלה. ברנסנס הפרופורציה היא ביטוי לשלמות.

הולדת ונוס, סנדרו בוטיצ'לי, 1485

האישה האידאלית ברנסנס האיטלקי היא לא אחרת מונוס של בוטיצ'לי, האלה שעולה מן הים, נוצרה מקצף גלים ונולדה מצדפה. קימוריה הבשלים, חיוכה המרומז, שיערה הבהיר והגלי וכמובן תנוחתה, כל אלה מגלמים את אידאל היופי הנשי באותה תקופה, שבאופן לא מקרי, מזכיר את האידאל היווני.

המנייריזם, הבארוק והרוקוקו פרעו את הסדר הרנסנסי והציגו חריגות מהפרופורציות האידאליות שלו. המנייריזם כופר בשלמות של הרנסנס כמו שמסלול כדור הארץ מתגלה כאליפטי ולא מעגלי. אדוארד ברק כותב ב-1756 ב"מחקר פילוסופי על מקור הרעיונות המתייחסים לנשגב וליפה" כי הקשר בין יופי לפרופרציות הוא מקרי בלבד וניתן למצוא דוגמאות רבות של נשים יפות שאינן עומדות בקריטריונים אלה ואילו אחרות שהפרופורציות שלהן מושלמות אולם הן מכוערות.

ונוס מאורבינו, טיציאן, 1534

השחרור מכבלי הפרופורציה מביא לנו מגוון: גופה של ונוס של ג'ורג'ונה או של טיציאן מוארך מאוד ביחס לראש שלה, הנשים של רובנס מלאות ועגולות ואצל פרגונארד כפות הרגליים קטנות במיוחד.

בהמשך ניכר כי אידאל היופי משתנה באופן תדיר בהתאם לצו האופנה – בכל תקופה ניכר מאפיין דומיננטי: קו המותן מתהדק, עולה או יורד, גודל החזה משתנה, הצוואר וקו הלסת מוגדרים מחדש. בתקופות אלה קשה כמעט להפריד בין אידאל הגוף הנשי לבגד, שנתון גם הוא לצו האופנה המשתנה. יחד עם זאת ניכר כי יש קונפורמיות מסויימת כאשר היצירות נבחנות בטווח זמן ומקום ספציפי.

ונוס מול המראה, פיטר פול רובנס, 1615

המודרניזם פותח את הדיון באידאל היופי, בעוד הפרופורציה הופכת לשאלה מופשטת יותר שהעסיקה אמנים כמו מונדריאן, שחיפש את הפרופורציה הנכונה, ואחריו רותקו שחיפש יחס אידאלי. למעשה, אמנים רבים לא רואים צורך לעסוק באידאל היופי הנשי ומתרכזים בנושאים אחרים. אלו שכן בחרו לעסוק באידאל היופי הנשי, פתחו אותו לכיוונים רבים: הנשים מטהיטי של גוגן, הצוואר הארוך של מודיליאני, הזוויתיות האנורקסית של אגון שילה, הנשים הכבדות של פיקאסו והרחבות של בוטרו, הן כולן יפות.

ז'אן הוברטן, אמדיאו מודיליאני, 1917

פלמנקו, פרננדו בוטרו, 1984

הן כולן יפות בעיני הגברים שיצרו אותן. לאורך כל ההיסטוריה הדיון באסתטיקה, פרופורציה ויופי היה בין גברים, ואלה קיבלו ביטוי ביצירות האמנות של גברים. במידה רבה המבט הגברי הזה הגדיר את היופי עבור הנשים בעיני עצמן. רק במאה האחרונה החלו אמניות להשמיע את קולן, אולם רובן נמנעות מלעסוק באידאל היופי הנשי: אמניות כמו יאיוי קוסאמה, בריג'יט ריילי, ג'ואן מיטשל והלן פרנקנטהל בחרו לעסוק במופשט; ג'ורג'יה או'קיף פנתה לבוטני והנופי; ברברה קרוגר, ג'ני הולצר וג'ודי שיקגו עוסקות באקטיביזם פוליטי; פרידה קאלו ציירה את עצמה ולאונורה קרינגטון ציירה פנטזיות סוריאליסטיות.

תמרה דה למפיצקה, 1932

ובכל זאת, חלקן כן עוסקות בגוף הנשי: הנשים של פולה רגו רחבות גוף, שריריות וגוצות; תמרה דה למפיצקה חוזרת דווקא לאידאל היופי הרנסנסי במידה רבה; ג'ני סאוויל מציירת נשים גדולות מהחיים שהמגדר שלהן לא בהכרח ברור; אצלנו, אמניות כמו רות שלוס תיארו פעמים רבות פנים סכמטיות וגוף שסימני הזמן ניכרים בו.

יענים רוקדות, פולה רגו, 1995

הדיון בפרופורציה נמצא היום במחלוקת – מצד אחד רזון קיצוני ומאפייני פנים וגוף כמעט בלתי אפשריים ומצד שני עידוד לקבלת הגוף ואהבתו בכל מצב. מפלס ניתוחים קוסמטיים שעולה ומרקיע שחקים אל מול תנועה הקוראת לביטול השיפוטיות הציבורית והעצמית ביחס למראה, ובמיוחד מראה נשים. בחוגים מסויימים כל הנשים כמעט נראות אותו הדבר, בהתאם לאידאל יופי ספציפי שקיבלו על עצמן, ובמקומות אחרים נחגג הגיוון והשוני. ניתן לראות עדויות לזרמים השונים באמנות העכשווית. וכעת נשאלת השאלה – האם חשוב לנו להגדיר את אידאל היופי הנשי היום? האם זה רלוונטי?