התערוכה זמנים מודרנים היא למעשה הסיפור של האמנות האירופאית בעת החדשה וכיצד הגיעה לארצות הברית ומשם חזרה לאירופה. הסיפור מומחש היטב בסיפורה של האמנית מארי קסאט.
בתמונה אשר פותחת את התערוכה מתוארת אישה הדורה בתא התיאטרון הפרטי. עבודה זו מייצגת בנאמנות את גוף העבודות של קסאט שהתמקדה בחיי המשפחה והיום-יום. מארי קסאט היתה אחת הנשים היחידות, ובוודאי האמריקאית היחידה, שהתקבלה לחוגי האימפרסיוניסטים בפאריס, בעקבות חברות עמוקה עם אדגר דגה. היא נסעה לפאריס מתוך אהבה עזה לאמנות, שלא באה על סיפוקה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כיוון שמוסדות האמנות בה היו מעטים וקטנים ואמניה לא היו בחזית היצירה והתרכזו בנופים קלאסיים ופורטרטים מוזמנים. יצירה זו היתה הראשונה שקסאט זכתה להציג בתערוכה של חוג האימפרסיוניסטים, בסלון הרביעי ב1879. קסאט היתה בת למשפחה עשירה מאוד ורכשה יצירות מחבריה האמנים בפאריס, אותן שלחה לאחיה בפילדלפיה. כך התרחב חוג האוהדים של האימפרסיוניזם אל מעבר לים, והם זכו להכרה והצלחה שם עוד לפני אירופה. אלכסנדר קסאט, אחיה של מארי, היה בכיר ברשות הרכבות והחזיק באוסף משמעותי מאוד, שחלקו התגלגל עם השנים למוזיאון פילדלפיה. אם אתם מתעניינים בהיסטוריה של האימפרסיוניסטים אתם מוזמנים לקרוא כאן.
התמונה הראשונה שקסאט רכשה עבור אחיה היא 'שיעור הבלט' של דגה מ-1880 המתארת את רקדניות הבלט מחד ואת המורה לריקוד מאידך. במרכז, כמו לא קשורה למתרחש, יושבת על כיסא ברגליים פשוטות, אחת המלוות כשהיא קוראת עיתון בשוויון נפש. קו אלכסוני שנחרץ על ידי האמן מגדיר את המבנה של הקומפוזיציה ביתר שאת. דגה מפריד בין הנעורים לזקנה באופן מעורר מחשבה.
למעשה האוסף לא נתרם למוזיאון וחלקיו קובצו ממקורות שונים, אולם הוא היה חלוצי ובעל משמעות גדולה בדרך בה אנשי פילדלפיה למדו להכיר את הזרם האימפרסיוניסטי.
פוליטיקה של מוזיאונים
מוזיאון תל אביב מציג בימים אלה יצירות מופת מתוך האוסף של מוזיאון פילדלפיה, תערוכה שהיא למעשה קורס מזורז בתולדות האימפרסיוניזם והמודרניזם המתבסס על יצירות אייקוניות. התערוכה נולדה באופן מקרי, אחרי שמנכ"ל מוזיאון תל אביב, סוזן לנדאו, ראתה את התערוכה כאשר הוצגה במילאנו, והחליטה להביא אותה לישראל כנגד כל הסיכויים. בעולם של המוזיאונים פרק זמן של מספר חודשים הוא כימים אחדים כאשר מדובר על הקמת תערוכה. מה גם שלוח הזמנים של רוב המוזיאונים סגור מספר שנים קדימה. ובכל זאת, כמו שאומרים, אם יש רצון נמצאת הדרך, וכך מצאו עצמן היצירות של גדולי הציירים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בתל אביב.
התערוכה הזו ללא ספק נועדה להיות בלוק-באסטר, כזו שתביא לחיקו של המוזיאונים מבקרים רבים, חלקם גם חדשים. על מנת למצות את המהלך, ביקשה לנדאו להחליף את השם הגנרי שניתן לתערוכה במילאנו (אימפרסיוניזם ואוונגרד) לכזה שימשוך את הקהל – 'זמנים מודרנים'. כמו שהדברים נראו בערב פתיחת התערוכה ובסוף השבוע שאחריה, זה עבד – מאות אנשים עמדו בתור על מנת לחזות בתערוכה.
כטבעה של תערוכה המורכבת מיצירות מופת, היא למעשה חסרת נראטיב. האווירה היא של 'מצעד הלהיטים הגדולים', כאשר המבקר עובר בסך מול כל השמות הגדולים והנכונים, רובם מיוצגים ביצירה אחת או שתיים, וקשה למצוא את ההקשר ביניהן. אוצרי התערוכה ניסו לחלק את היצירות על פי נושאים – נוף, פורטרטים וכו', אולם המהלך לא הוסיף ערך ליצירות או לחוויית המתבונן. העוצמה היא בכל יצירה בפני עצמה, והצגת כולן יחדיו הינה סוג של מפגן כח.
אספנים מסוגים שונים
הסיפור המעניין הוא כיצד הגיעו יצירות המופת הללו למוזיאון פילדלפיה, כמשל למוזיאונים בכלל ומוזיאונים בארצות הברית בפרט. למעשה התערוכה מבוססת על 5-6 אוספים פרטיים שנתרמו בנסיבות כאלה ואחרות למוזיאון.
מתוך האוסף העשיר והאקסנטרי במידה מסויימת של האוצר הראשי לשעבר של מוזיאון פילדלפיה לאמנות, הנרי מקילהני, מוצגות עבודות בודדות. מקילהני היה בן למשפחה אמידה שהחל לאסוף יצירות אמנות כבר בנעוריו והוא הקיף עצמו בהן בביתו, אותו הרחיב מספר פעמים על מנת לענות על צרכי האוסף, כמו גם חיבתו לאירוח. במשך שלושה עשורים הוא כיהן כאוצר המוזיאון ועם פרישתו התמנה לחבר הנאמנים שלו. טעמו של האספן נמתח בין נאו קלאסיציזם צרפתי לפופ אמריקאי ומכאן כי היצירות המובאות בתערוכה זו אינן מייצגות אותו באופן מלא. בתערוכה מוצג ציור נדיר יחסית של פייר אוגוסט רנואר בשם 'השדרות הגדולות', בו הצייר חרג ממנהגו לצייר דמויות וסיטואציות חברתיות, ותיאר את נוף העיר המתפתחת פריס, עת האדריכל הידוע האוסמן פרץ בה את השדרות הרחבות המוכרות לנו כיום. עוד על הגישה של האימפרסיוניסטים למגמת העיור תוכלו לקרוא בפוסט על מונה וארכיטקטורה.
אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיסו של אוסף אלברט יוג'ין גאלטין, עורך דין בעל תשוקה לאמנות, אשר ראה בחומרה את אזלת ידו של הממסד בארצות הברית לתת מקום לאמנות מודרנית, בת זמנו. מתוך כך, ייסד גאלטין מוזיאון לאמנות חיה בקמפוס אוניברסיטת ניו יורק שנתיים לפני הקמתו של מוזיאון הMoMA הנודע. לימים ביקשה האוניברסיטה לסגור את המוזיאון וגאלטין חיפש בית חם לאוסף שלו, אותו מצא במוזיאון פילדלפיה. יצירתו של מוריס וולאמינק, 'נהר הסן בשאטו' מייצגת את התנועה הפוביסטית, שוולאמינק היה בין מייסדיה, והתאפיינה בצבעוניות עזה שלאו דווקא שיקפה את המציאות אלא את הלך הרוח שהצייר ביקש להעביר.
ואולם, מרבית העבודות שהגיעו מפילדלפיה ומייצגות את הזרמים המודרני והאוונגרד, משתייכות לאוסף העצום של וולטר ולואיז ארנסברג, שעבר לידי המוזיאון בסוף שנות הארבעים. הזוג ארנסברג החל להתעניין באמנות מודרנית ב1913 עת ביקרו ב'ארמורי שואו' בניו יורק, שם הוצגו היוצרים החמים ביותר באירופה באותה תקופה. הם העריצו את מרסל דושאן, לו גם סיפקו חלל סטודיו סמוך לדירתם והוא בתמורה ייעץ להם ברכישות אמנות מאמני הבראנז'ה שעליה נמנה. בולטים במיוחד באוסף ציורים מהתקופה הקוביסטית של פיקאסו וז'ורז' בראק, מהתקופה בה נהגו ליצור יחדיו ונמנעו מלחתום על יצירותיהם, ביניהם 'איש עם כינור' האייקוני של פיקאסו מ1911-1912. עוד תמצאו כאן את ז'אן מצינגר, קנדינסקי ודאלי אולם גולת הכותרת היא פסל 'הנשיקה' של ברנקוזי, לו ניתן מקום של כבוד בחלל התערוכה והוא כמו חולש על כל היצירות ומנהל דיאלוג צורני ונושאי עם כל אחת מהן.
התערוכה מספקת הצצה לאופיו וטעמו של כל אחד מהאספנים הללו, שאילולא נדיבותם היא לא היתה מתאפשרת. כפועל יוצא מקבל הצופה טעימה מכל אוסף וכיצד כל האוספים הפרטיים הללו יחדיו מרכיבים אוסף מוזיאלי מהדרגה הראשונה.
התערוכה מוצגת עד ה2 בפברואר 2019.
אהבתם? אשמח אם תסמנו ❤️ למטה ותשאירו תגובה.
אהבתם עוד יותר? תוכלו לשתף בקלות בפייסבוק בלחיצה על האייקון משמאל.