top of page

החיילים של עדי נס

בימים אלה, בהם אנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה ארוכה וקשה, כאשר סוגיית חוק הגיוס לצה"ל שוב בכותרות, עולה בי רצון לשוב אל סדרת צילומי החיילים של עדי נס.

עדי נס הוא מבכירי הצלמים בישראל וללא ספק מהאמנים הישראלים שהצליחו לקנות עצמם שם בזירה הבינלאומית. נס נוהג לעבוד בסדרות תמתיות שיש בהן עיקרון מארגן ועל פיו הוא יוצר צילומים שתוכננו זמן רב מראש, כשהוא שולט על כל המרכיבים בסט – זהות המצולמים, הבגדים שלהם, התאורה, זווית הצילום, הרקע – והכל על מנת לייצר פריים אחד בודד שיעביר את המסרים שלו.


עדי נס, ללא כותרת, 1994

הסדרה הראשונה שלו אחרי סיום לימודיו בבצלאל היתה סדרת החיילים. העבודה עליה החלה לפני 30 שנה, ב-1994. הימים היו ימי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, כאשר באופן תדיר נשמעו חדשות על חיילים פצועים או הרוגים כתוצאה מירי או הפעלת מטען. בעיני נס, שהיה בתיכון במלחמת לבנון ואחריה ביסוס רצועת הביטחון, נדמה היה שהחיילים "נשכחו" שם ולכן ביקש להביא אותם לקדמת הבמה.


עדי נס, ללא כותרת, 1994

החלק הראשון של סדרת החיילים נסוב סביב רעיון הקרקס, שמטיל את הזרקור כל פעם על דמות אחרת עם המאפיינים שלה: השרירן החזק שחולשתו נחשפת בצילו, האקרובט שעושה סלטה באוויר על רקע האוהל הצבאי שנדמה כאוהל קרקס ואחרות. הצילום שהכי נוגע בעיניי הוא זה של הלוליין, הפוסע בזהירות אלגנטית על פס הפרדה רצוף בכביש וחושף את הזהירות הנדרשת מהחיילים המהלכים על חבל דק. תנועות הגוף של רקדן בלט עשויות לרמוז על זהות קווירית של אותו חייל, נושא שלא הרבו לדבר בו באותה תקופה אולם היה קרוב מאוד אל נס עצמו, שהינו הומוסקסואל מוצהר.


עדי נס, ללא כותרת, 1996

למעשה, העיסוק בחיילים שירת עבור נס את הצורך לעסוק בזהות העצמית שלו ולהעלות שאלות על גבריות וישראליות. "מה יותר ישראלי מחיילים?" אומר נס בהרצאה שנתן בבית לאמנות ישראלית ב-2018. "כל אחד מאיתנו היה או יהיה בצבא" הוא קובע ועל כן כור ההיתוך המשותף הזה הוא קרקע פורייה לעסוק בנושאים אלה. אלא שבנקודת הזמן הזו פתאום מזדקפות האוזניים לשמע האמירה הזו, שהרי לא כולם משרתים בצה"ל וכור ההיתוך עומד היום על קו פרשת מים.


עדי נס, ללא כותרת, 1999

בצילומי החיילים הישנים באוטובוס לקח נס סיטואציה מוכרת וביים אותה על מנת להדגיש את הדברים החשובים לו. הוא שכר אוטובוס והדריך את המשתתפים בצילום, שהביאו כולם את המדים שלהם מהבית, להירדם זה על זה. מהנהג ביקש לא להדליק מזגן על מנת שהם יזיעו מעט ופניהם יבריקו. את חלונות האוטובוס ציפה בפילם שסינן את האור הנכנס כך שיהיה רך ושוטף את פניהם בעדינות. בכך מדגיש נס את עלומיהם של החיילים, את היותם בסך הכל נערים שהולבשו במדים. ההירדמות זה על זה מרמזת על אחווה גברית, אולם יש בה גם מן ההומואירוטיות, הזדמנות לאינטימיות באיצטלת השינה. באחד הצילומים אוחז אחד החיילים את קנה הרובה המונח בין רגליו בתנוחה שגם היא מרמזת על מיניות.


עדי נס, ללא כותרת, 2000

הרעיון לצילום ארבעת החיילים המשתינים הגיע לנס אחרי תקופה של תקיעות. שוב, הסיטואציה כל כך מוכרת עד כי כמעט כל אחד מאיתנו נתקל בה בשלב זה או אחר. החיילים ניצבים בשורה ומטילים את מימיהם, אנחנו כמובן רואים אותם רק מאחור אולם משלימים את החסר במוחנו. פעולת ההשתנה הזכרית מתקשרת לסימון טריטוריה, וזו הרי משמעות הצבת חיילים על קו הגבול. הצל של החיילים, המתלכד לקו אחד, מהדהד רעיון זה. גם כאן האינטימיות האינהרנטית בסיטואציה, חוסה בצילה של האחווה הצבאית, שבוחרת להתעלם מהיבטים הומואירוטיים.


עדי נס, ללא כותרת, 2000

בצילום אחר האחווה הזו דווקא מתערערת: חבורת חיילים לבושי מדים יושבת על גבעה, כמו צופים באיזה מופע, והם מוחאים כפיים. אחד מהם, היחיד בחולצה לבנה, יושב ללא ניע. ברגע הראשון לא ברור לנו מדוע הוא יוצא דופן, ובשני אנחנו משגיחים שהוא קטוע יד. נס מדגיש זאת על ידי בניית הטורסו הלבן שלו, מהדהד את הפסלים היווניים קטועי הגפיים והאלגנטיים. מעבר לשבר באחווה – עיסוק חברתי בפעולה שאחד מהם אינו יכול לבצע, עומד כאן נס על שבר באתוס הלאומי. דמותו של החייל קטוע היד ישר מעלה במוחנו את דמותו של יוסף טרומפלדור, הידוע באמרתו "טוב למות בעד ארצנו!". נס מציב סימן שאלה בסוף המשפט הזה.

 


עדי נס, ללא כותרת, 1998

בשניים מהצילומים בוחר נס להתייחס לצילומי צבא מפורסמים שהפכו לנכס צאן ברזל.

בצילום בו מוצגת פירמידת חיילים (כל הצילומים של נס נקראים ללא כותרת, כך שהם מזוהים רק לפי תיאורם) מתייחס נס לצילום המפורסם של דגל הדיו שהונף באום רשרש ב-1949 וציין את סופה של מלחמת העצמאות. הצלם מיכה פרי הושפע בתורו מצילום אחר, שהתפרסם שנים אחדות קודם לכן – כוחות הברית מניפים את הדגל באיוג'ימה. צילומים אלו באו לתעד מאורע היסטורי (אם כי יש טענות שבויימו) בעוד הצילום של נס מבויים מתחילתו ועד סופו. המרכיב החסר בצילום של נס הוא הדגל. בעוד בצילומים התיעודיים עיקר המשמעות נגזרת מתקיעת הדגל, הרי שאצל נס הפוקוס עובר ליחסים בין החיילים ועל כן הדגל מיותר.


מיכה פרי, חייל מניף את דגל הדיו באום-רשרש, 1949

החיילים ניצבים בצורת פירמידה, דגם עוצמתי שחוזר בקומפוזיציות בתולדות האמנות, והם מאורגנים סביב המוט, מעין פאלוס זכרי. פעולת הכיבוש משתמעת מכאן והיא מתבססת על התמיכה ההדדית בין החיילים.


עדי נס, ללא כותרת, 1999

צילום נוסף של נס מתייחס לצילום צליחת התעלה שהתנוסס על שער מגזין לייף. את החייל המניף את הנשק בתוך המים מקיף נס בחבורה של חיילים המתרועעים ומתגוששים במים ברוח משובה שעולה ממנה גם מתח מיני. החייל במרכז בולט בלובן עורו ועיניו הבהירות על רקע חבריו השזופים, בעלי מה שמכונה "חזות מזרחית". בכך בא נס להעיר גם על פערי מוצא שנוכח בהם, כמי שגדל בקריית גת להורים ילידי פרס (איראן של היום). גם כאן הנשק הוא סימן פאלי, בעוד המוקד הוא היחסים בין החיילים.

 


Denis Cameron, Israeli Soldier Cools off in the Suez Canal, 1967

כיוון שרבות מהסצנות המתוארות בצילומים נדמות כאילו נלקחו מהחיים עצמם, היה לנס חשוב להדגיש את היות כל הסדרה מבויימת. לשם כך יצר את הצילום של החובש והפצוע. הסצנה מוכרת לנו מהמיתולוגיה הצבאית על החובשים האמיצים שהצילו חיילים בשטח (לצערנו הדוגמאות לכך רק מתרבות) ומהבלדה לחובש. למעשה הוא מביים כאן "פייטה", סצנת ההורדה מהצלב בה מריה אוחזת את גופת בנה המיוסר, אשר צוירה ופוסלה אלפי פעמים לאורך ההיסטוריה. בולט במיוחד הוא הפצע בין צלעותיו של החייל, זהה לפצע של ישו. אלא שלידו מונחת ערכת איפור. פתאום מתחוור לנו שאין מדובר כאן בפצוע אמיתי, הקיר הרביעי קורס ואנחנו עדים לסצנת אחורי הקלעים, כאילו בעוד רגע יצולם כאן הצילום "האמיתי".

השימוש בתאורה דרמטית המבליטה את הפערים בין האור לצל מאזכרת את ציוריו של קראווג'ו, כמו ברבות מעבודותיו של נס.



עדי נס, ללא כותרת, 1995

 

 

הצילום המפורסם ביותר בסדרה הזו, ובכלל, הוא זה שזכה לכינוי "הסעודה האחרונה". נס מביים את הניצבים שלו בהתאם לקומפוזיציה של ציור הפרסקו הידוע של ליאונרדו דה וינצ'י. אמנם הסצנה הזו, כמו הפייטה, זכתה לביצועים רבים, אולם זה של דה וינצ'י התקבע בתרבות המערבית ועל כן נס משתמש בו. הסיטואציה מורכבת: בשולחן החגיגי של ערב הפסח מסב ישו אל השולחן עם 12 השליחים ומכריז כי הוא יודע שאחד מהם בגד בו. אצל דה וינצ'י המוקד בתמונה הוא ישו, אליו פונים כל השליחים והוא מושיט ידיו כלפינו הצופים.


Leonardo Da Vinci, The Last Supper, 1495-1498

אצל נס מסודרים החיילים, הלבושים במדי ב', בשלשות, משוחחים וצוחקים זה עם זה, עוסקים באוכל ושתייה ולא שמים ליבם אל החייל שבאמצע. להבדיל מישו, הוא אינו מתייחס אליהם או אלינו. הוא יושב בודד ובוהה בחלל, ברקע נראה שיח מהחלון שנדמה כמו כתר של קוצים לקדוש המעונה. נדמה שהוא כבר יודע את העתיד, והוא לא ורוד. את שדרת החלונות המלבניים של דה וינצ'י מחליף נס בשלושה חלונות עם משקופי זית וקיר מחורר, את השולחן הארוך העוטה מפה לבנה מחליף נס בשולחן מאולתר הנתמך ב"חמורים", את הלחם והדגים על שולחנו של ישו מחליף נס בכלים האדומים המסמלים ארוחה בשרית בצבא, בהתאם למסורת הנוצרית של אכילת בשרו של ישו ושתיית דמו. ההבדל הבולט הוא הוספת הדמות העומדת, שנס מזהה בה את דמותו של הצלם, היחיד שדווקא שולח מבט אל החייל שבמרכז.

ליל הסדר מסמל את יציאת מצרים והקורבן של דור המדבר שלא זכה להגיע לארץ המובטחת. ישו, שנצלב על ידי הרומאים, הקריב את הקורבן העילאי ושילם בחייו וזאת למען מאמיניו. נס משית אנלוגיה זו גם על החיילים, שהם הקורבן שהחברה הישראלית נאלצת פעמים רבות לשלם עבור המשך קימה.

הצילום הזה, רב הרבדים, שבר שיאים כשנמכר במכירות פומביות בעולם במחיר עולה ועולה, עד כי קבע את המחיר הגבוה ביותר לצילום ישראלי – $377,000, שיא שלא נשבר עדיין.

 


עדי נס, ללא כותרת, 1999

אחרי הסדרה הזו יצר נס סדרות נוספות – הנערים, האסירים, סיפורי התנ"ך וסדרת הכפר, כל אחת מהן עוסקת בהיבטים שונים של זהות אישית וקולקטיבית, האחרונה שבהן פורסמה ב-2012. כשנשאל ב-2018 על מה תהיה הסדרה הבאה אמר נס: "הכל מתפרק אבל יש משהו שהוא מעבר לחומר. אנשי המדע אומרים שהחומר מתפרק אבל ה-DNA שלו נשאר, הגוף כואב ומתפרק עם הזיקנה אבל הזהות תמיד נשארת, ההורים נפטרו אבל הזיכרון שלהם תמיד שם, המדיום של הצילום נשבר ומתפרק אבל המהות של צלם נשארת, והמדינה מתפרקת אבל החזון של מה שאנחנו רוצים שתהיה תמיד נשאר".

הסדרה הזו, עליה דיבר נס, עוד לא יצאה לאור, אבל דבריו מילאו אותי באופטימיות זהירה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page