top of page

המסלול הנבחר - שחור לבן במוזיאון תל אביב

עודכן: 8 בספט׳ 2020

התערוכה "אם בלילה חורפי עוברת אורח" מוצגת במוזיאון תל אביב כבר שמונה חודשים, מדצמבר 2019. היא היתה רלוונטית בעת פתיחתה, ובימים האלו היא נראית רלוונטית עוד יותר.

שם התערוכה הוא פראפרזה על שם סיפרו של איטלו קלווינו "אם בלילה חורפי עובר אורח", שגם במקור הוא קטוע וסתום. הספר בנוי מעשר התחלות לעשרה סיפורים לא גמורים, ומזמין את הקוראים לשוטט בין הדפים ולבחור את מסלול הקריאה.

רותי דירקטור אצרה את התערוכה בהשראת הקריאה הפתוחה הזו ומזמינה את המבקרים בתערוכה לטוות לעצמם את הנראטיב שהם בוחרים מתוך העבודות שבתערוכה.


אדם פנדלטון, הרעיונות שלנו מס' 2, 2018, הדפס רשת על שקף (מיילר), 32 חלקים

התערוכה עצמה נדמית די קודרת, כאשר הצבע השחור הוא הדומיננטי ביותר. כל היוצרים שדירקטור בחרה הם גברים, ואכן יש בתערוכה משהו מאוד גברי, וכן, יש בה גם תחושה קרירה, חורפית. כדי שאנחנו, הנשים לא נרגיש בחוץ, בחרה דירקטור לפנות בשם התערוכה אלינו, עוברות האורח. אני מודה שאני לא בטוחה שאני מחבבת את המחווה הזו, יש בה משהו מאולץ לטעמי.

כדי לעזור לנו, המבקרים, מציעה דירקטור כמה קריאות אפשריות אל תוך התערוכה, מעין מסלולים מומלצים. אף אחת מהקריאות הללו לא כוללת את כל העבודות בתערוכה (סך הכל 15 במספר, בידי 11 אמנים), אולם הן בהחלט משיקות ובמקרים מסויימים גם יש חפיפה.


האפשרויות המוצעות הן:

  • גבריות ישנה וגבריות חדשה

  • היסטוריות של אכזריות וחוסר צדק

  • הגוף האנושי כדימוי של אמנות

  • היחס בין דימוי פיגורטיבי להפשטה

אני בחרתי באפשרות השניה.

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי לקריאה דרך העבודות שמתייחסות לנושא זה.


אז מה עומד בעצם מאחורי הביטוי הזה – היסטוריות של אכזריות וחוסר צדק?

אענה על כך בפשטות – Black Lives Matter

בנקודת הזמן הזו הרגיש לי נכון לבחור את המסלול הזה, בו נבקר עבודות של חמישה אמנים אפרו-אמריקאים, אמן גרמני ותיק ועוד אמן דרום אפריקאי, שהוא בכלל מתערוכה אחרת.

כבר מהכניסה למוזיאון אפשר לראות את העבודה המונומנטלית של אדם פנדלטון מציצה מלמעלה, והיא אכן עבודה שמגדירה את החלל.

העבודה נקראת "הרעיונות שלנו" והיא למעשה גריד מודרניסטי שמורכב ממלבנים. בכל מלבן אפשר למצוא מספר רבדים של הדפסי רשת על שקפים עליהם דימויים של מסכות וכדים אפריקאים, רישומים גיאומטריים אקספרסיביים לצד טקסטים מצולמים מתוך ספרים המספרים את ההיסטוריה השחורה. העבודה, שתופסת את כל הקיר כמעט, יוצרת אווירה כוחנית של אנרגיה מתפרצת, הממושטרת בתוך הגריד.

השאלה What Is The Black? חוזרת בעבודה פעמיים כשהיא קטועה, מהדהדת את חיפוש הזהות השחורה וההגדרה שלה אל מול או כנגד התרבות המערבית.


אדם פנדלטון, הרעיונות שלנו מס' 2, 2018, הדפס רשת על שקף (מיילר), 32 חלקים © אדם פנדלטון, באדיבות גלריה פייס.

פנדלטון מנכיח כאן את הקולוניאליזם התרבותי, רוצה להראות לנו כיצד ההתבוננות בתוצרי התרבות האפריקאית סללה את הדרך למופשט המערבי. זה כמובן לא חדש, אנחנו יודעים זאת עוד מהימים שפיקסו ביקר במוזיאון הטרוקדרו ובעקבות כך יצר הפשטה שהתגלגלה לקוביזם. ובכל זאת, לזהותו של פנדלטון כיוצר אפרו-אמריקאי יש כאן משקל.

עוד עבודה של פנדלטון מופיעה כאן, דומה בצורתה ל"רעיונות שלנו" ובה ארבעה מלבנים שבמרכזם הדפס מסכה אפריקאית בשלבים שונים של טשטוש והשחרה, כאנלוגיה לתרבות האפריקאית שהושתקה והודחקה במשך מאות שנים. לטעמי לעבודה זו אין תרומה משמעותית או ייחודית לתערוכה.

בכניסה לתערוכה מקדם את פנינו דיפטיך של פנדלטון מתוך סדרה ששמה כסך גוף העבודות שלו – Black Dada. הבדים צבועים שחור במבנה גיאומטרי, כאשר על אחד מהם בולטת האות D מוסטת לצד. זוהי ה-D של הדאדא. הדאדא מסמל כאן את האוונגרד של המודרניזם המערבי, מתייחס לריבוע השחור של מאלביץ', ובא לנכס אותו לתרבות השחורה.

הנרי טיילור, דקר, סנגל #2, 2019, אקריליק על בד, אוסף סטיב נסימה

סמוך לשם, בצד השני, תלוי ציור פיגוררטיבי של הנרי טיילור. טיילור הוא אמן אפרו-אמריקאי שכל גוף עבודתו מוקדש לדיוקנאות של אנשים שחורים, וזאת במטרה לתקן את העיוות שנוצר בתולדות האמנות, כשרוב הדיוקנאות היו של אנשים לבנים, ובמקרים מועטים הופיעו השחורים, בדרך כלל בעמדה נחותה.

את הציור הזה צייר טיילור כששהה בסנגל במסגרת שהות אמן (רזידנסי), בארגון בשם Black Rock, אותו יזם אמן אפרו-אמריקאי אחר – קהינדה וויילי. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר זה אולי בגלל שהוא צייר את הדיוקן של הנשיא ברק אובמה. הדמות בקדמת התמונה היא של אחד מעובדי הארגון (על כך מעיד הכיתוב B/R על חולצתו) ומאחוריו חבר אחר. העיניים היוקדות של שניהם נעוצות בנו, הצופים.

ת'ייסטר גייטס, לצייר אנשים שחורים, 2012, פל