התערוכה "אם בלילה חורפי עוברת אורח" מוצגת במוזיאון תל אביב כבר שמונה חודשים, מדצמבר 2019. היא היתה רלוונטית בעת פתיחתה, ובימים האלו היא נראית רלוונטית עוד יותר.
שם התערוכה הוא פראפרזה על שם סיפרו של איטלו קלווינו "אם בלילה חורפי עובר אורח", שגם במקור הוא קטוע וסתום. הספר בנוי מעשר התחלות לעשרה סיפורים לא גמורים, ומזמין את הקוראים לשוטט בין הדפים ולבחור את מסלול הקריאה.
רותי דירקטור אצרה את התערוכה בהשראת הקריאה הפתוחה הזו ומזמינה את המבקרים בתערוכה לטוות לעצמם את הנראטיב שהם בוחרים מתוך העבודות שבתערוכה.
התערוכה עצמה נדמית די קודרת, כאשר הצבע השחור הוא הדומיננטי ביותר. כל היוצרים שדירקטור בחרה הם גברים, ואכן יש בתערוכה משהו מאוד גברי, וכן, יש בה גם תחושה קרירה, חורפית. כדי שאנחנו, הנשים לא נרגיש בחוץ, בחרה דירקטור לפנות בשם התערוכה אלינו, עוברות האורח. אני מודה שאני לא בטוחה שאני מחבבת את המחווה הזו, יש בה משהו מאולץ לטעמי.
כדי לעזור לנו, המבקרים, מציעה דירקטור כמה קריאות אפשריות אל תוך התערוכה, מעין מסלולים מומלצים. אף אחת מהקריאות הללו לא כוללת את כל העבודות בתערוכה (סך הכל 15 במספר, בידי 11 אמנים), אולם הן בהחלט משיקות ובמקרים מסויימים גם יש חפיפה.
האפשרויות המוצעות הן:
גבריות ישנה וגבריות חדשה
היסטוריות של אכזריות וחוסר צדק
הגוף האנושי כדימוי של אמנות
היחס בין דימוי פיגורטיבי להפשטה
אני בחרתי באפשרות השניה.
אני מזמינה אתכם להצטרף אליי לקריאה דרך העבודות שמתייחסות לנושא זה.
אז מה עומד בעצם מאחורי הביטוי הזה – היסטוריות של אכזריות וחוסר צדק?
אענה על כך בפשטות – Black Lives Matter
בנקודת הזמן הזו הרגיש לי נכון לבחור את המסלול הזה, בו נבקר עבודות של חמישה אמנים אפרו-אמריקאים, אמן גרמני ותיק ועוד אמן דרום אפריקאי, שהוא בכלל מתערוכה אחרת.
כבר מהכניסה למוזיאון אפשר לראות את העבודה המונומנטלית של אדם פנדלטון מציצה מלמעלה, והיא אכן עבודה שמגדירה את החלל.
העבודה נקראת "הרעיונות שלנו" והיא למעשה גריד מודרניסטי שמורכב ממלבנים. בכל מלבן אפשר למצוא מספר רבדים של הדפסי רשת על שקפים עליהם דימויים של מסכות וכדים אפריקאים, רישומים גיאומטריים אקספרסיביים לצד טקסטים מצולמים מתוך ספרים המספרים את ההיסטוריה השחורה. העבודה, שתופסת את כל הקיר כמעט, יוצרת אווירה כוחנית של אנרגיה מתפרצת, הממושטרת בתוך הגריד.
השאלה What Is The Black? חוזרת בעבודה פעמיים כשהיא קטועה, מהדהדת את חיפוש הזהות השחורה וההגדרה שלה אל מול או כנגד התרבות המערבית.
פנדלטון מנכיח כאן את הקולוניאליזם התרבותי, רוצה להראות לנו כיצד ההתבוננות בתוצרי התרבות האפריקאית סללה את הדרך למופשט המערבי. זה כמובן לא חדש, אנחנו יודעים זאת עוד מהימים שפיקסו ביקר במוזיאון הטרוקדרו ובעקבות כך יצר הפשטה שהתגלגלה לקוביזם. ובכל זאת, לזהותו של פנדלטון כיוצר אפרו-אמריקאי יש כאן משקל.
עוד עבודה של פנדלטון מופיעה כאן, דומה בצורתה ל"רעיונות שלנו" ובה ארבעה מלבנים שבמרכזם הדפס מסכה אפריקאית בשלבים שונים של טשטוש והשחרה, כאנלוגיה לתרבות האפריקאית שהושתקה והודחקה במשך מאות שנים. לטעמי לעבודה זו אין תרומה משמעותית או ייחודית לתערוכה.
בכניסה לתערוכה מקדם את פנינו דיפטיך של פנדלטון מתוך סדרה ששמה כסך גוף העבודות שלו – Black Dada. הבדים צבועים שחור במבנה גיאומטרי, כאשר על אחד מהם בולטת האות D מוסטת לצד. זוהי ה-D של הדאדא. הדאדא מסמל כאן את האוונגרד של המודרניזם המערבי, מתייחס לריבוע השחור של מאלביץ', ובא לנכס אותו לתרבות השחורה.
סמוך לשם, בצד השני, תלוי ציור פיגוררטיבי של הנרי טיילור. טיילור הוא אמן אפרו-אמריקאי שכל גוף עבודתו מוקדש לדיוקנאות של אנשים שחורים, וזאת במטרה לתקן את העיוות שנוצר בתולדות האמנות, כשרוב הדיוקנאות היו של אנשים לבנים, ובמקרים מועטים הופיעו השחורים, בדרך כלל בעמדה נחותה.
את הציור הזה צייר טיילור כששהה בסנגל במסגרת שהות אמן (רזידנסי), בארגון בשם Black Rock, אותו יזם אמן אפרו-אמריקאי אחר – קהינדה וויילי. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר זה אולי בגלל שהוא צייר את הדיוקן של הנשיא ברק אובמה. הדמות בקדמת התמונה היא של אחד מעובדי הארגון (על כך מעיד הכיתוב B/R על חולצתו) ומאחוריו חבר אחר. העיניים היוקדות של שניהם נעוצות בנו, הצופים.
העבודה של ת'ייסטר גייטס היא ערמומית. במבט ראשון היא נראית כמו משחק ילדים – אותיות פלסטיק צבעוניות המתקבצות למילים ומשפטים עם שיבושים צורניים שיוצרים אווירה קלילה. המשפטים מתחברים למעין הוראה אקדמית לגבי האופן בו יש לצייר אנשים שחורים. מבעד למשפטים האנליטיים והקרים אנחנו מבינים את הסב-טקסט שנושא בחובו כאב רב. מצע הזפת, עליו מודבקות האותיות, משמש כהד לאפלה הזו. המשפט האחרון, המתייחס לחומים והכחולים כמפתח לציור אנשים שחורים, זוקר אותנו חזרה אל העבודה של טיילור, הניצבת ליד.
גייטס הוא אמן אפרו-אמריקאי אקטיביסט שיזם וקידם פרוייקטים מסוגים שונים כמו שיקום מבנים הרוסים בשיקגו והפיכתם למרכזי תרבות אפרו-אמריקאית וייסוד פסטיבל מוזיקה שחורה, הכל כדי לתת קול לקהילה האפרו-אמריקאית.
ראשיד ג'ונסון יצר סדרת עבודות בשם "גברים חרדים". הוא משתמש בחרסינה לבנה כמצע ועליה מורח סבון שחור ושעווה מומסים. הוא חורט את הדימוי במהירות רבה, לפני שהשעווה תתקשה, פעולה הטוענת את העבודה בדחיפות וחרדה. הגברים של ג'ונסון מוצגים כאנטי-הירואים וכופרים בסטריאוטיפים המוכרים.
ג'ונסון נמנע מלהשתמש בצבעי ציור בעבודתו, אלא משתמש בצבע של החומר שבו הוא משתמש, ממש כמו שעורו של האדם השחור אינו צבוע אלא הוא חלק מהתכונות האינהרנטיות שלו.
אולי האמן האפרו-אמריקאי המוכר ביותר בימינו הוא ז'אן-מישל בסקייה (Bsquiat), ודירקטור כוללת גם עבודה שלו כאן. זהו שרבוט בגירי שמן על דף נייר קרוע של דמות מבעיתה למדי. בכל גוף עבודתו מנכיח בסקייה את האדם השחור. כאן יש לנו דמות שהפיח בה את רוח האנימיזם האפריקאית והיא נושאת סממנים חייתיים – פנים כחולים, אוזניים דמויות קרניים, אצבעות המזכירות רגלי ציפור. הוא מכתיר אותה בכתר המפורסם עם שלושת החודים, שהעניק לרבים מגיבוריו והפך לסימן ההיכר שלו. פיה של הדמות נראה כמו סורגי כלא, ממנו פורץ שטף צבעוני שכמו נובע מהקרביים של הדמות.
אחרי שסיים לצייר, קרע בסקייה את הדף, והדמות הזו הופכת לשורדת מעשה אלימות וכל הציור נטען באנרגיה האלימה הזו.
ואם כבר קולות מן העבר, דירקטור מביאה לנו הדפס אבן של לא אחר מאשר מקס ארנסט – אמן דאדא וסוריאליזם גרמני שברח מאירופה בצל מלחמת העולם השניה והשתקע בסדונה, אריזונה שבארה"ב. הוא חש שהנופים הדרמטיים והצבעוניות של אריזונה הם אלה שצייר במשך שנים בגרמניה, ולכן מיד חש בבית. בסדונה הוא הכיר את בני שבט ההופי, ילידי המקום, וביקש להנציח את תרבותם. כאן צייר שלוש מסכות של בני ההופי, שמזכירות במידה רבה את המסכות האפריקאיות של פנדלטון, התלויות בסמוך.
אם נחרוג מהתערוכה הזו ונפסע במעלה המסדרון אל עבודת הוידאו הנפלאה של וויליאם קנטרידג', נקבל תמונה שלמה יותר.
קנטרידג' הוא יהודי יליד דרום אפריקה שינק את מלחמת שוויון הזכויות עוד מקטנותו – הוריו היו שניהם עורכי דין שהגנו על זכויות השחורים במדינת האפרטהייד ואביו היה אף בצוות ההגנה של נלסון מנדלה כשזה עמד למשפט.
שמה של העבודה הוא "ביתר מתיקות נגנו את הריקוד", וגם היא פראפרזה ספרותית, הפעם על שירו של פאול צלאן שמופיעה בו השורה המצמררת "ביתר מתיקות נגנו את המוות" והיא מתייחסת לתזמורות המוות באושוויץ.
הוידאו של קנטרידג' נמתח על פני 8 מסכים ו-40 מטרים והוא גדוש בטכניקות רבות של צילום, ציור, איור ועוד. הוא מתאר את ריקוד המוות, מסורת אפריקאית החוגגת את החיים ואת המוות. בתהלוכה הבלתי נגמרת תוכלו לזהות דמויות רבות ושונות ורפרנסים תרבותיים מגוונים. זוהי תהלוכת פליטים המחפשים את מקומם. עבודה אפית שמדברת על האנושי, על החיים ועל המוות.
המסלול הזה הוא כולו שחור-לבן, הוא עוסק בצבע כזהות ומביט בביקורתיות בהיסטוריה המערבית הרצופה אכזריות ואי צדק כלפי אוכלוסיות שונות שהוגדרו כ"אחר". כעת תנועת ההתקוממות מתנערת מכך ודורשת להגדיר בעצמה את זהותה. Black Lives Matter.
התערוכה כוללת גם עבודות של אורס פישר, אוגו רונדינונה, מירוסלב בלקה, אדם מקיואן ומייקל ג'ו. כדי לגלות את המסלולים הכוללים את העבודות שלהם תצטרכו לבקר בתערוכה.
אתם מוזמנים להצטרף לסיור איתי:
Loved reading this tthanks