top of page

בין בייקון לשילה - ראיון עם מישל פלטניק

עודכן: 8 בספט׳ 2020

לפני כמה שנים נתקלתי לראשונה בעבודות של מישל פלטניק. אלה היו עבודות מהסדרה שעשה בעקבות פרנסיס בייקון. מאוד עניינה אותי הבחירה של אמן ישראלי לייחד גוף עבודות לאמן כמו בייקון – בריטי מהדור של אחרי מלחמת העולם, ומצאתי את האינטרפרטציה שלו מרתקת. הוא ממש החייה את היצירות.


Michel Platnic, After Three Studies of Lucian Freud 1969, 2014

בימים אלה פלטניק מציג תערוכה חדשה בגלריה גורדון בעקבות יצירות של נפיל אחר – אגון שילה, וזה גרם לי לפנות אליו לראיון. פגשתי אדם נעים מאוד, צנוע, שבדיבור רך עם שמץ מבטא צרפתי סיפר לי את סיפורו.

מישל הוא דור שני לניצולי שואה שגדל בצרפת, למד והחל מסלול מבטיח של מהנדס תוכנה. בגיל 28 הוא עלה לישראל, בה מצא עבודה בלי קושי, אבל החיפוש לא תם. במקביל לעבודה כמהנדס החל ללמוד אמנות, עד שזו השתלטה והפכה להיות מרכז חייו. מאוד הזדהיתי עם השינוי החד שעשה בחיים שלו. בעיניי בחירות שנעשות בגילאים בוגרים הן בשלות יותר ויש מאחוריהן הרבה מחוייבות ומחשבה.


Michel Platnic, After Self Portrait with Chinese Lantern, 2020

שלומית: אתה חושב שאם היית נשאר בצרפת היית אמן?

מישל: לא. אני מרגיש שבישראל יש יותר לגיטימציה לפעול ולהתחיל מחדש בעקבות ספקות ושאלות שעולים. אולי בצרפת הייתי נשאר רק בשלב השאלות.

שלומית: בוא נצלול אל תוך העבודות: אחד הדברים שמאוד בלט לי בגוף העבודות הזה לעומת בייקון זה שהוא הרבה יותר חשוף. זה נובע, אני מניחה, גם מהעבודות של שילה שהן הרבה יותר רישומיות ופתוחות.

מישל: הרבה דברים קרו בין בייקון לשילה – פגשתי את אישתי, התחתנו וילדנו שני ילדים. כלומר עברתי גם תהליך פנימי מאוד משמעותי וזה כנראה ניכר. כשהתחלתי להתעניין בעבודה על שילה אמרתי לעצמי בהתחלה שאני לא יכול לעשות את זה כי אין לו איזושהי סביבה. העיסוק שלי בבייקון היה דרך הפריזמה של אדם בתוך סביבה, בתוך חלל. כך גם היה בכל העבודות הקודמות שלי.

שלומית: חלק גדול מהעבודה היה לבנות את הסביבה הזו.

מישל: זה לבנות את הסביבה, להיטמע בסביבה, להשתמש למשל בתאורה כדי לבטל את התלת-מימדיות. בעבודה הזו זה כמעט לא קיים.

Michel Platnic, After Painting1978, 2013

שלומית: אז מה השתנה?

מישל: אני מאמין שהשינוי במצב המשפחתי נתן לי יותר ביטחון להיות עם עצמי, בלי צורך בסביבה. המקום הפנימי מאוד התחזק. הרגשתי שזה שלב של התפתחות, של צמיחה.

שלומית: מה משך אותך מלכתחילה לבייקון?

מישל: בייקון זו עבודה מול העבר שלי. מבחינתי זה קשור לאבא שלי. זה היה מן דיאלוג מול אבא שלי, כשבייקון ייצג את התפיסה של האדם שהיתה גם לאבא שלי, ואצלי היא מאוד שונה. אבא שלי היה ילד מוסתר ששרד לבד את השואה וזו הראייה שלו על האדם – האדם הוא לבד בעולם ואין מי שיבוא להציל אותו. גם הדמויות של בייקון הן לבד והן סגורות, אין להן אפשרות לצאת מהציורים האלה, מהחלל שהוא בנה להם. יש הרבה מאוד בדידות בעבודות שלו.

שלומית: היתה שם גם התפתחות.

מישל: כשהתחלתי לעבוד עם בייקון העבודות שהכי משכו אותי היו אלה משנו ה-50' עם חללים שחורים וקודרים. ככל שהתקדמתי איתו הלכתי ממש עד לפני שהוא נפטר והוא עשה התפתחות מאוד גדולה בחיים שלו. בעבודה שלי לא חקרתי את האדם אלא את העבודות עצמן, וראיתי שינוי משמעותי בתפיסה שלו את האדם – הוא נפתח, הוא נהיה יותר רך. כך אני חווה את זה. עשיתי איתו איזושהי דרך ועם הזמן בחרתי דווקא עבודות מאוחרות יותר שלו.

Michel Platnic, After Study for Portrait II (After the Life Mask of William Blake) 1955, 2014
Michel Platnic, After Study for Portrait II (After the Life Mask of William Blake) 1955, 2014

שלומית: נראה לי מאוד לא פשוט להיות במערכת יחסים כל כך משמעותית עם גוף עבודות של מישהו כמו בייקון והוא בכלל לא נוכח.

מישל: אני בכלל לא בטוח שהייתי רוצה לפגוש אותו גם אם זה היה אפשרי.

העבודות שלו הן מדהימות. הוא תפס אותי. גם אם אני לא עובד איתו עכשיו, הוא נשאר איתי, בקומפוזיציות שלו, בדמויות, בצבעוניות. הייתי יכול אולי לעבוד איתו כל החיים.

שלומית: אז מה גרם לך לעבור לשילה?

מישל: לא רציתי יותר. רציתי ולא רציתי. זה הפך להיות צפוי מידי. אני לא אוהב הרגלים. הייתי חייב לשנות.

שלומית: ולמה דווקא שילה?

מישל: בין לבין עשיתי עבודות מאוד שונות. למשל, ג'נסיס היא עבודה מאוד שונה למרות שעשיתי בה שימוש באותן טכניקות. זו עבודה של אדם שבונה את העולם. עשיתי אותה כשהבן הראשון שלי נולד.

Michel Platnic, Genesis - Bereshit layers
<