בין בייקון לשילה - ראיון עם מישל פלטניק

עודכן ב: ספט 8

לפני כמה שנים נתקלתי לראשונה בעבודות של מישל פלטניק. אלה היו עבודות מהסדרה שעשה בעקבות פרנסיס בייקון. מאוד עניינה אותי הבחירה של אמן ישראלי לייחד גוף עבודות לאמן כמו בייקון – בריטי מהדור של אחרי מלחמת העולם, ומצאתי את האינטרפרטציה שלו מרתקת. הוא ממש החייה את היצירות.


Michel Platnic, After Three Studies of Lucian Freud 1969, 2014

בימים אלה פלטניק מציג תערוכה חדשה בגלריה גורדון בעקבות יצירות של נפיל אחר – אגון שילה, וזה גרם לי לפנות אליו לראיון. פגשתי אדם נעים מאוד, צנוע, שבדיבור רך עם שמץ מבטא צרפתי סיפר לי את סיפורו.

מישל הוא דור שני לניצולי שואה שגדל בצרפת, למד והחל מסלול מבטיח של מהנדס תוכנה. בגיל 28 הוא עלה לישראל, בה מצא עבודה בלי קושי, אבל החיפוש לא תם. במקביל לעבודה כמהנדס החל ללמוד אמנות, עד שזו השתלטה והפכה להיות מרכז חייו. מאוד הזדהיתי עם השינוי החד שעשה בחיים שלו. בעיניי בחירות שנעשות בגילאים בוגרים הן בשלות יותר ויש מאחוריהן הרבה מחוייבות ומחשבה.


Michel Platnic, After Self Portrait with Chinese Lantern, 2020

שלומית: אתה חושב שאם היית נשאר בצרפת היית אמן?

מישל: לא. אני מרגיש שבישראל יש יותר לגיטימציה לפעול ולהתחיל מחדש בעקבות ספקות ושאלות שעולים. אולי בצרפת הייתי נשאר רק בשלב השאלות.

שלומית: בוא נצלול אל תוך העבודות: אחד הדברים שמאוד בלט לי בגוף העבודות הזה לעומת בייקון זה שהוא הרבה יותר חשוף. זה נובע, אני מניחה, גם מהעבודות של שילה שהן הרבה יותר רישומיות ופתוחות.

מישל: הרבה דברים קרו בין בייקון לשילה – פגשתי את אישתי, התחתנו וילדנו שני ילדים. כלומר עברתי גם תהליך פנימי מאוד משמעותי וזה כנראה ניכר. כשהתחלתי להתעניין בעבודה על שילה אמרתי לעצמי בהתחלה שאני לא יכול לעשות את זה כי אין לו איזושהי סביבה. העיסוק שלי בבייקון היה דרך הפריזמה של אדם בתוך סביבה, בתוך חלל. כך גם היה בכל העבודות הקודמות שלי.

שלומית: חלק גדול מהעבודה היה לבנות את הסביבה הזו.

מישל: זה לבנות את הסביבה, להיטמע בסביבה, להשתמש למשל בתאורה כדי לבטל את התלת-מימדיות. בעבודה הזו זה כמעט לא קיים.

Michel Platnic, After Painting1978, 2013

שלומית: אז מה השתנה?

מישל: אני מאמין שהשינוי במצב המשפחתי נתן לי יותר ביטחון להיות עם עצמי, בלי צורך בסביבה. המקום הפנימי מאוד התחזק. הרגשתי שזה שלב של התפתחות, של צמיחה.

שלומית: מה משך אותך מלכתחילה לבייקון?

מישל: בייקון זו עבודה מול העבר שלי. מבחינתי זה קשור לאבא שלי. זה היה מן דיאלוג מול אבא שלי, כשבייקון ייצג את התפיסה של האדם שהיתה גם לאבא שלי, ואצלי היא מאוד שונה. אבא שלי היה ילד מוסתר ששרד לבד את השואה וזו הראייה שלו על האדם – האדם הוא לבד בעולם ואין מי שיבוא להציל אותו. גם הדמויות של בייקון הן לבד והן סגורות, אין להן אפשרות לצאת מהציורים האלה, מהחלל שהוא בנה להם. יש הרבה מאוד בדידות בעבודות שלו.

שלומית: היתה שם גם התפתחות.

מישל: כשהתחלתי לעבוד עם בייקון העבודות שהכי משכו אותי היו אלה משנו ה-50' עם חללים שחורים וקודרים. ככל שהתקדמתי איתו הלכתי ממש עד לפני שהוא נפטר והוא עשה התפתחות מאוד גדולה בחיים שלו. בעבודה שלי לא חקרתי את האדם אלא את העבודות עצמן, וראיתי שינוי משמעותי בתפיסה שלו את האדם – הוא נפתח, הוא נהיה יותר רך. כך אני חווה את זה. עשיתי איתו איזושהי דרך ועם הזמן בחרתי דווקא עבודות מאוחרות יותר שלו.

Michel Platnic, After Study for Portrait II (After the Life Mask of William Blake) 1955, 2014

שלומית: נראה לי מאוד לא פשוט להיות במערכת יחסים כל כך משמעותית עם גוף עבודות של מישהו כמו בייקון והוא בכלל לא נוכח.

מישל: אני בכלל לא בטוח שהייתי רוצה לפגוש אותו גם אם זה היה אפשרי.

העבודות שלו הן מדהימות. הוא תפס אותי. גם אם אני לא עובד איתו עכשיו, הוא נשאר איתי, בקומפוזיציות שלו, בדמויות, בצבעוניות. הייתי יכול אולי לעבוד איתו כל החיים.

שלומית: אז מה גרם לך לעבור לשילה?

מישל: לא רציתי יותר. רציתי ולא רציתי. זה הפך להיות צפוי מידי. אני לא אוהב הרגלים. הייתי חייב לשנות.

שלומית: ולמה דווקא שילה?

מישל: בין לבין עשיתי עבודות מאוד שונות. למשל, ג'נסיס היא עבודה מאוד שונה למרות שעשיתי בה שימוש באותן טכניקות. זו עבודה של אדם שבונה את העולם. עשיתי אותה כשהבן הראשון שלי נולד.

Michel Platnic, Genesis - Bereshit layers

מישל: בין עבודות אני תמיד מתבונן בהרבה ספרות, מחפש השראה, ומשהו משך אותי לשילה. היתה לי גם הרבה התנגדות אליו, זה נראה לי לא הגיוני, אבל הרצון היה חזק אז החלטתי ללכת על זה. רק בשלב מאוחר יותר הבנתי שזה בעצם הגיוני שעברתי לעסוק בעצמי יותר מאשר בסביבה. זה השלב בחיים.

שלומית: בייקון כמעט שלא צייר את עצמו, בעוד שילה הירבה לצייר את עצמו וגם בעבודה שלך אתה נכנס בדמותו של שילה בפורטרט העצמי, שם את עצמך במרכז הבמה.

מישל: ראיתי הרבה דמיון, גם פיזי, ביני לבין שילה ולכן עשיתי את זה. המחשבה הראשונית היתה בכלל לעשות את ציורי הנשים שלו וראיתי הרבה מודלים אבל זה לא הסתדר לי. בסוף את הרוב עשיתי לבד.


Michel Platnic, After Double Auto Portrait, 2020

שלומית: אצל שילה יש הרבה ציורים פרובוקטיביים. אצלך גם העבודות בהן מופיעות נשים, הן מאוד מהוגנות יחסית.

מישל: העירום באמת היה המחשבה הראשונית, אבל בסוף זה לא עניין אותי אז החלטתי לא להמשיך עם זה. אני חושב שאמנם בחרתי עבודות שהדמויות בהן לא בעירום, אבל בכל זאת הן עירומות. הן מאוד חשופות.

שלומית: בייקון פעל במשך יותר מחמישה עשורים והיתה שם הרבה התפתחות כמו שאמרת. שילה, לעומת זאת, נפטר מאוד צעיר והספיק ליצור רק עשור בערך. זה מאוד שונה.

מישל: בכל זאת אפשר לראות התפתחות אצל שילה במהלך העבודה שלו, אבל זה באמת היה מאוד קצר. אולי באמת אני אעסוק בו פחות זמן מבייקון. בכל זאת, העבודות שלו מאוד חזקות – הקו שלו הוא מאוד אקספרסיבי ומאוד מזוהה. מאוד עניין אותי הקו הזה שהוא מאוד גולמי, חשוף. העיוותים מאוד עניינו אותי, היחסים בין הדמויות. נושא הג'נדר גם מאוד מעניין אותי אצלו.

שלומית: מה בדיוק?

מישל: אצל שילה יש משהו מאוד שברירי והמגדר לא תמיד ברור עד הסוף. אני גדלתי באירופה עם ההבנה שגבר לא צריך להגדיר את עצמו כ"גבר" כדי לשרוד, יש יותר גמישות. אני חושב שגם בדור הבא רואים שאנשים מאפשרים לעצמם יותר נזילות, עם פחות הגדרות נוקשות ומגבילות. יש בעולם שלנו היום הרבה אפשרויות ומדברים על חופש והגדרה עצמית להטב"קית, אבל אלה עדיין הגדרות. אלה סוג של קופסאות שאנחנו שמים את עצמנו בתוכן, וזה חותר תחת המשמעות של החופש. בגלל שיש היום יותר קופסאות יש לנו אשליה שיש לנו יותר חופש, אבל זה לא נכון. אני מרגיש שבתקופה של שילה היו פחות הגדרות, יותר נזילות.

קראתי לתערוכה Bordermine. חשבתי בהתחלה על Borderline, אבל בסופו של דבר זו גם הגדרה. רציתי משהו בלי הגדרה. משהו שלי. עניין אותי הפער, מה קרה במהלך המאה שנים הללו.

שלומית: לעבודות שלך אתה קורא מחווה.

מישל: זו בעצם ההיסטוריה שלי, אני בא ממנה, זה המשקל שעל הכתפיים שלי. הרבה שנים שאלתי את עצמי למה אני כל כך נצמד לעבודות המקוריות? למה אני לא יכול ליצור מזה? למה זה כל כך חשוב לי? רק לפני כמה חודשים התבהר לי למה זה כל כך חשוב לי.

יש משקל מאוד גדול בלהיות גבר, סטרייט, לבן, אשכנזי. זה הרבה משקל. כל האשמה של כל העולם. אני אשם בהגדרה.

שלומית: יש מי שרואים את זה הפוך ויגידו שאתה פריבילג.

מישל: אז אני מרגיש את האשמה. יש משהו מושרש כזה, של המשמעות של להיות גבר, של להיות לבן. המשקל הזה קיים גם אצל האמנים האלה ואני רוצה למצוא את החופש בתוך כל ההגדרות האלה.

Michel Platnic, After La Hargneuse, 2020

שלומית: לא מפחיד אותך כאמן להיצמד כל כך לאמן אחר? אתה לא חושש שההגדרה שלך של אמן היא נגזרת של שילה או בייקון ולא עומדת בפני עצמה?

מישל: יש מי שאמר את זה. לשמחתי הרוב המוחלט לא רואה את זה כך. בכל אופן זה בסדר מבחינתי.

שלומית: איך אתה מתייחס לצילום לעומת הוידאו? למעשה כל עבודה מתקיימת בשני המדיומים.

מישל: מבחינתי כל אחד מהם עומד בפני עצמו. בוידאו יש את החלק היותר פרפורמטיבי של הגוף החי והייצרי והצילום מגלה הרבה יותר את האמצעים, מגלה את האשליה והשקר, בגלל שהוא הרבה יותר חד ומפורט. יש לצופה זמן להשתהות על כל הפרטים. היחס של הצופה לכל אחד מהמדיומים הוא שונה מאוד.


שלומית: מה ההבדל בין עבודות הוידאו של בייקון לאלה של שילה?

מישל: עבודות הוידאו של בייקון היו הפקות מטורפות, לפעמים של 15 אנשים יחד. על כל יצירה עבדנו 3-5 חודשים על ההכנות והכל התנקז בסוף ליום צילומים אחד בו הכל צריך להיות פיקס. 20 שעות אינטנסיביות של צילום שהן הזדמנות בלתי חוזרת. לא עושים את זה שוב, אז הכל צריך להיות מושלם. אין מקום לטעויות.

על שילה עבדתי רק עם אסיסטנט אחד ונתתי לעצמי מקום לטעות. היה לי יותר חשוב להרגיש את החומר. הפקה פחות גרנדיוזית שאני יכול למתוח אותה גם על כמה ימים אם אני רוצה. זה נתן לי אפשרות לשחק עם החומרים.

צילומי making of של היצירות של פלטניק


שלומית: נראה לי שיש לזה גם הדהוד בעבודות שבחרת: אם אצל בייקון מדובר בציורי שמן גדולים ומאוד עשויים ומטופלים, הרי שאצל שילה בחרת דווקא בעבודות שהן על סף הרישום. הרישום הוא הרבה יותר מהיר וספונטני והוא גם הרבה יותר חושפני: נהוג לראות ברישום כמדיום הכי אינטימי, המקום בו אפשר לראות את האמן הכי חשוף, כי יש בו פחות מקום לכיסוי של טעויות, אין מיסוך של צבע. לעומת זאת ציורי שמן הם תוצר של תהליך ארוך יותר של כיסוי ובנייה, חשיבה מחדש ושינוי. הם הרבה יותר מורבדים.

מישל: את צודקת, באמת בחרתי אצל שילה בעיקר רישומים. זה היה מבחינתי אחד האתגרים – איך אפשר להחיות קו? זה הכתיב טכניקת עבודה אחרת.

היה לי חשוב ללמוד תוך כדי עבודה. ללמוד מטעויות. מאוד שונה מהסטייט אוף מיינד של העבודה על בייקון שבה חיפשתי את המקום המושלם.

שלומית: ובשני המקרים יצרת ציורים חיים. זה ממש מדהים.


בראיון הזה התמקדתי בעיקר בעבודה של מישל מול בייקון ושילה, אבל אם סיקרנתי אתכם אתם מוזמנים להיכנס לאתר המאוד עשיר שלו ולהכיר יותר לעומק את גוף העבודות הרחב יותר שלו. www.michelplatnic.com


סרטון שנערך לקראת התערוכה:



מתעניינים בשני המאסטרים שמישל יוצר בעקבותיהם? כאן כתבתי על פרנסיס בייקון וכאן על אגון שילה.

התערוכה בגלריה גורדון תוצג עד ה-13.8.20.


אם נהנית מהראיון כדאי לסמן לב אוהב כדי שאדע, או פשוט לכתוב תגובה.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren