ג'ני סאוויל – אנטומיה של ציור
- Shlomit Oren
- 10 ביולי
- זמן קריאה 6 דקות
אני ממשיכה עם סקירת התערוכות הבינלאומיות שהייתי רוצה לראות 😊
אחרי ההצלחה של דייויד הוקני בפאריס, הפעם נשואות עיניי אל לונדון אהובתי, לתערוכה של ג'ני סאוויל.
הפעם הראשונה שנפגשתי פנים אל פנים עם עבודה של ג'ני סאוויל היתה בתערוכה All Too Human ב-2018, שסקרה את הציור הפיגורטיבי הבריטי לאורך מאה שנה. הציור Reverse הוצג בחלל האחרון בתערוכה והוא היכה אותי בתדהמה. המונומנטליות שלו שאבה אותי פנימה ויחד עם זאת חשתי אינטימיות עם הדמות הזאת, שנדמה שמסתכלת לי ישר בעיניים. שוב ושוב התקרבתי אל הציור והתרחקתי ממנו, כל פעם מחדש הדמות הפיגורטיבית הקוהרנטית התפרקה לפניי למשטחי צבע אבסטרקטיים בהם חשתי את תנופת ידה של הציירת באופן כמעט פיזי. ידעתי שזו אמנית שאני רוצה להכיר.
ג'ני סאוויל גדלה בקיימברידג' לזוג הורים שעסקו בהוראה. הדוד שלה, פול סאוויל, היה צייר וזיהה בה כבר מגיל צעיר את הסקרנות והכישרון. הוא גם זה שעודד אותה ללכת ללמוד אמנות בלימודים גבוהים, והיא נרשמה לבית הספר בגלזגו, בו היתה התמחות ספציפית בציור. באמצע הלימודים נסעה להשתלם בארה"ב ושם נחשפה לנושאים שהתבררו כמכריעים עבור הקריירה שלה. בקורס למגדר התוודעה לטקסטים פמיניסטיים משפיעים, אולם נוכחה לגלות שדווקא באמנות הפלסטית המבט הגברי עדיין שולט בכיפה, והיא ביקשה להציב לו אלטרנטיבה. במקביל היא הצטרפה כצופה לצוות של מנתחים פלסטיים ולמדה לעומק לא רק את האנטומיה האנושית, כפי שעשו האולד מאסטרס, אלא גם את האופן בו עורכים מניפולציה על הגוף האנושי, לצד האספקטים הפסיכולוגיים שמלווים ניתוחים פלסטיים.
ב-1992 בתערוכת הגמר שלה הציגה סאוויל את הציור Propped. קשה לי לתרגם את השם לעברית, אולם החיבור בין השם לציור יוצר את הקונפליקט שסאוויל ביקשה ליצור. בציור מונומנטלי (213.4 x 182.9 ס"מ) היא ציירה את עצמה כמעט בעירום ישובה על כסא בר כשרגליה נעולות הסנדלים הלבנים כרוכות סביב רגלו ואצבעותיה פוכרות בכח בירכיה. נקודת המבט שלנו, הצופים, היא מלמטה, כך שראשה נראה קטן מאוד יחסית, כמעט וחורג מן הקנווס והיא מביטה אלינו מטה כשראשה מוטה אחורנית. בציור הזה, בו מוצג גופה של אישה במלוא הדרו ובשרו, כשהיא תופסת את מלוא המרחב ואינה ניצבת בתנוחה סקסית או מתחנחנת, נותנת סאוויל את תשובתה למבט הגברי (the male gaze). על הקנווס על פני הציור חרוט בכתב ראי ציטוט של הפילוסופית הפמיניסטית הצרפתייה לוס איריגריי: “If we continue to speak in this sameness—speak as men have spoken for centuries, we will fail each other.”
כמו בסיפור סינדרלה, לתערוכת הבוגרים הגיע צ'ארלס סאצ'י, מי שעשה את הונו בתחום הפרסום והפך לאספן אמנות, רכש את העבודה והציג אותה בחלל התצוגה שלו בלונדון. באותה תקופה סאצ'י נחשב לממליך כוכבים: במקביל אליה גילה את דמיאן הירסט, טרייסי אמין, שרה לוקאס ועוד. הוא כינה אותם ה-YBAs – Young British Artists, ערך להם תערוכה סנסציונית שטיילה בעולם והכתיר אותם כתנועה (אולי שווה להקדיש להם פוסט בהמשך). סאוויל היתה יוצאת הדופן בחבורה, שרובה עסקה באמנות מושגית ועבודות מיצב. היא היתה הציירת היחידה, מה שבאותה תקופה יכול היה להיתפס כאנרכרוניסטי או מהפכני, ממש לא המיינסטרים.
הציור Propped המשיך לעשות היסטוריה כאשר ב-2018 הועמד למכירה פומבית ונרכש בסכום של 12.4 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם עבור יצירת אמנות של אמנית חיה.
למרות נקודת הפתיחה הזו, שהיתה פנומנלית עבור אמנית בת 22 שרק סיימה את לימודיה, התערוכה הנוכחית בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון היא התערוכה המוזיאלית הראשונה של ג'ני סאוויל בבריטניה. מעניין עוד הוא שלמרות שכל העשייה של סאוויל היא סביב הפנים והגוף האנושיים, הרי שהיא אינה מגדירה את ציוריה כדיוקנאות. מבחינת סאוויל הסובייקט אינו הנושא של הציור, היא משתמשת בדמות שלה או של מודל מטעמי נוחות. גם כשהיא מציירת את עצמה היא אומרת שהיא "רק משאילה את פניה וגופה לצורך הציור", ועל כן זו לא בחירה אינטואיטיבית עבור מוזיאון שכל עיסוקו הוא בדיוקנאות.
אחרי ההצלחה של Propped סאצ'י ביקש מסאוויל להמשיך את הסדרה והיא ציירה קנווסים גדולים אותם ממלא גוף נשי עירום וחרוצים בו סימנים של בגדים תחתונים שהוסרו או סימונים הדומים למפה טופוגרפית המציינים את הקימורים על פני השטח. לא כל המבקרים התלהבו מהציורים הללו, ועל כך ענתה סאוויל: "אני לא מציירת נשים גדולות ומגעילות. אני מציירת נשים שגרמו להן לחשוב שהן גדולות ומגעילות". היא מוסיפה: "אני מציירת נשים כמו שרוב הנשים רואות את עצמן. אני מנסה לתפוס את הזהות שלהן, את העור, את השיער, את החום. הנשים שלי יפות באינדיבידואליות שלהן".
אחד הסממנים המזוהים ביותר עם סאוויל הוא האופן בו היא מציירת בשר אנושי. לדבריה הבשר של כל אחד מאיתנו הוא ייחודי ונבדל בצבע, בטקסטורה ובצורה. היא מזהה את המורים שלה כטיציאן ורובנס מבין האולד מאסטרס, אבל מודה שהושפעה מאוד מהציור של לוסיאן פרויד, שבעצמו היה מרותק לנושא הבשר האנושי. בנוסף, היא מספרת שהושפעה לא פחות גם מציירים מופשטים כמו ווילם דה קונינג ופרנסיס בייקון. היא גם מצטטת את דה קונינג שאמר "הבשר הוא הסיבה שצבעי השמן הומצאו". השאיפה שלה היא למזג בין שפת הריאליזם לשפת המופשט: "אני חושבת שמה שעושה את הציורים שלי הוא המתח בין הדברים הללו. זה תווך מאוד עוצמתי לעבוד בו, בין שני היסודות הללו. אם אני מצליחה זו תחושה נפלאה, זה שווה את המסע".
בציוריה היא מתחילה להלחים ולמזג גופים אנושיים, לפעמים זה אותו גוף בתנוחה אחרת ולפעמים אלה כמה אנשים שונים שמתמזגים יחד לגוש לא מציאותי, שמבחינת סאוויל יש בו דווקא יותר אמת. הציור Rubes Flap נקרא על שם טכניקה מעולם הניתוחים הפלסטיים, שבתורה, קיבלה את שמה מצייר הבארוק הנודע, ומופיעים בו גופים שונים נטולי ראש, מחוברים. בניגוד חזותי, ב-Hyphen מופיעים רק שני ראשים בעלי פנים דומות, שנדמה שצמחו מתוך אותו הגוף, מעין דמות דו-ראשית.
כל הציורים של ג'ני סאוויל הם עצומים בגודלם, הרבה מעבר לגודל הטבעי, ועל כן ההתבוננות בהם מייצרת חוויה של התבוננות באלוהות כלשהי, משהו שהוא גדול מהחיים. יחד עם זאת יש גם חוויה של מציצנות, כאשר כל פרט מוגדל עשרות מונים ונתון למבחן הקהל.
את בן הזוג שלה, פול מק'פייל, היא פגשה עוד בלימודים בגלזגו. גם הוא צייר אבל היום הוא בעיקר האסיסטנט של סאוויל (אין לה אסיסטנטים מלבדו) והוא עוזר לה בעבודה שמתפרסת על שלושה חללי סטודיו שונים – אחד מוקדש לרישום, שני לציור ושלישי לעבודות בקנה מידה ענק.
כאשר נכנסו הילדים לחיים, משהו השתנה בסאוויל. היא הבינה את העוצמה של האימהות. יחד עם זאת הבינה שהאימהות מתוארת באופן חד מימדי בתולדות האמנות, במיוחד בציורי מריה וישו התינוק: האימהות כולן רוות נחת והתינוקות שקטים וחייכנים. זה כמובן רחוק מאוד מהמציאות, והיא החליטה לצייר את הגירסא שלה. היא ציירה את עצמה בהריון מתקדם אוחזת את בנה הקטן (בין הילדים פחות משנתיים הפרש). על אותו קנווס ניתן לזהות מספר תנוחות של האם ושל התינוק, באופן שממחיש מאוד את התפתלותו של הפעוט בידי האם. בתקופה הזו רוב הציורים נותרו בגרסת פחם, כיוון שסאוויל היתה בעיקר עסוקה בילדיה ובשעות הקצובות שהיו לה בסטודיו לא יכלה לצייר בצבעי השמן התובעניים.
ציירות אחרות שראו את העבודות הללו ייעצו לה לא להציג אותן, מפחד שלא תילקח עוד ברצינות על ידי שדה האמנות אלא תמוסגר רק כאם. סאוויל החליטה לקחת את הסיכון והציג אותם. היא ראתה בכך כעוד צעד המביע מרד בפטריארכיה, ובעיקר ככזה שמאפשר לה להציג את כל הצדדים שלה כאישה וכאדם.
כשהילדים גדלו שבה סאוויל לנושאים מתוך תולדות האמנות, הפעם זו הפייטה. היא הושיבה על ברכיה את בנה המתבגר, איש צעיר שאיבריו שלוחים לכל עבר. גם כאן יש כמה גרסאות של תנוחות המתקיימות יחדיו על אותו הקנווס, ולמרות שכבר לא מדובר בתינוק תזזיתי אלא בסצנה של כאב, סאוויל כופרת בתפיסה הסטטית של הדברים. בעיניי הריבוי של תנוחות הדמויות על הקנווס מתאר לא רק את התנועה הפיזית אלא גם אלמנט של אמביוולנטיות, של שניות או תפיסה רב מימדית שמלווה אותנו פעמים רבות.
סדרת הראשים של ג'ני סאוויל היא בין המפורסמות, אם כי אני מודה שהיא די מצמררת אותי. הפנים העצומים שהיא מציירת נראים חבולים, לפעמים בעלי עיניים ריקות, הכל בהשפעת מגזינים רפואיים שסאוויל משתמשת בהם כחומר גלם ליצירה.
בתקופת הקורונה היא חוזרת לצייר ראשים, אותם היא מציירת בצבעים עזים יותר מאי פעם. היא מרשה לעצמה לזלוג יותר ויותר לאבסטרקטיות, כשלפעמים רק עין או זווית של פה מסמנים לנו הצופים את הנושא. למעשה, את הציורים הללו היא מתחילה מרקע צבעוני מופשט, לפעמים היא פשוט מתיזה או שופכת צבע על הקנווס. מתוך המופשט מתחילה לצוף בפניה דמות אותה היא חושפת ומגלה לאט לאט בסגנון ריאליסטי. כשהיא מדברת על זה אני נזכרת כיצד מיכלאנג'לו אמר שהפסל נמצא בתוך גוש השיש והוא רק זה שמחלץ אותו משם.
שם התערוכה Anatomy of Painting הוא למעשה ציטוט של סאוויל שאמרה בעבר שהיא לא מעוניינת באנטומיה של בני האדם אלא באנטומיה של הציור, באופן בו השכבות של הצבע, היחסים בין הצבעים והטקטיליות המתקבלת מייצרים את הדימוי. בעיניי זהו שם מאוד הולם את היצירה של ג'ני סאוויל.
עד ה-7 בספטמבר 2025 בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון
אהבת את הפוסט? התעניינת? למדת משהו חדש?
אודה לסימון לב אדום ושיתוף ברשתות החברתיות
Comments