איך מציירים זיקנה?

עודכן: 21 ביולי 2021

כולנו מזדקנים. זה תהליך שקורה אצל כולנו כל יום. אבל יש איזה רגע כלשהו שאנחנו ו/או הסביבה מגדירים אותנו זקנים.

למושג זיקנה נלוות לא מעט משמעויות, פיזיות ותפיסתיות, לא כולן חיוביות. ובכל זאת, כולנו מעדיפים להזדקן מלהישאר צעירים לנצח.

לאורך השנים הקונוטציות התרבותיות שהוצמדו לזיקנה השתנו, ואלו באו לידי ביטוי גם באמנות.

תוחלת החיים הממוצעת היתה קצרה משמעותית מזו שאנחנו רואים היום ועל כן מי שחי שנים ארוכות זכה הרבה פעמים ליחס של כבוד והערכה לידע והניסיון שצבר. הזקנים נחשבו ל'חכמי השבט', והדבר היה נכון גם הרבה אחרי שבני אדם מערביים כבר לא חיו בשבטים.


Domenico Ghirlandaio, Old Man and A Child, 1480-1490

בתחילת הרנסנס יצירת המופת של גירלנדיו (מהשנים 1480-1490) מציגה לנו את שני הקצוות – האיש המבוגר המקריח עם שיער שיבה ואף עטור גבשושיות (strawberry nose) מביט ברוך בילד צעיר בעל תלתלי זהב הנותן בו מבט מעריץ. יש הרואים בציור הזה אלגוריה לזיקנה המכוערת אל מול יפי ותום הנעורים.


Raphael, Portrait of Pope Julius II, 1511

בציורי הרנסנס הגבוה אנחנו פוגשים את הזקנים המכובדים ביותר – על תקרת הקפלה הסיסטינית מיכלאנג'לו מצייר את אלוהים בדמות איש זקן אך אתלטי, פניו מעוטרות בזקן לבן. ב-1511 רפאל מצייר דיוקן של האפיפיור יוליוס השני, עליו נאמר שהוא מטיל מורא ממש כמו האפיפיור בעצמו, אם כי בעיניים עכשוויות אין כאן הרבה יותר מזקן חכם ומכובד. ב'אסכולת אתונה' שצייר באותן שנים, מציב רפאל במרכז את דמויותיהם של אפלטון ואריסטו, המורה והתלמיד – זה מצביע כלפי מעלה באופן המעיד על חכמה רוחנית בעוד השני מחווה לכיוון הקרקע ומעיד על מחקר בעל אופי ארצי ופיזיקלי. בקהל תמצאו עוד דמויות רבות של אנשים מבוגרים, מחכמי האנושות.


Raphael, School of Athens (part), 1509-1511

מצבן של הנשים הזקנות באותה תקופה מתואר באופן שונה לחלוטין. לאישה הזקנה אין את הדרת הכבוד והחכמה שמיוחסת לגבר הזקן. היא מתוארת לרוב כמכשפה או כדמות נלעגת. מה שבטוח – היא מכוערת.

לדוגמא, לוקאס קראנך מצייר ב-1522 את האישה המבוגרת שמאוהבת בגבר צעיר – היא מגחכת בפה חסר שיניים ותולה עיניים בגבר הצעיר, שמתייחס אליה רק כיוון שהיא שמה מטבע בידו.


Lucas Cranach, Infatuated Old Woman, 1522

טיציאן מצייר אלגוריה לזמן ומציג בה שלושה ראשים של נער, בוגר וזקן מעל שלושה ראשים של בעלי חיים: זאב, אריה וכלב בהתאמה. כל הדמויות חמורות סבר וניכר שעם הגיל עור הפנים מתכהה עד כי הזקן כמעט לוט בחשיכה. על פי טיציאן הגבר הבוגר הוא זה שנמצא בשיא. הצמדת הכלב לזקן מעידה על זלזול מסויים. אפשר לפרש זאת גם כהקבלה בהתייחסות החברה – ניתן להרוג זקן חולה כמו שנהוג לירות בכלב זקן וחולה.


Titian, Allegory Of Time Governed by Prudence, 1565

ז'ורז' דה לה טור מצייר דיוקנאות שלמים של איש ואישה מבוגרים ב-1618-9: הגבר כפוף, נשען על מקלו, מטה את ראשו לעבר האישה, בעוד היא מביטה בו בפה מעט פתוח ומבט מבוהל וידיה על מותניה. ניכר שהיא פעילה יותר ממנו אך לא ברור מערך הכוחות ביניהם.


Georges de La Tour, "Old Man" & "Old Woman" ca. 1618–1619

דיוקנה של האישה הזקנה מידיו של גווידו רני הוא לא פחות מנהדר: ב-1630 הוא מצייר אישה זקנה ששערה שיבה כולו והיא עטויה בשביס שקוף המכסה על מטפחת ראש לבנה, אולם פניה האינטיליגנטיות ומבטה החד תופסים את כל תשומת הלב. עיניה שקועות ולחייה חרושות קמטים אבל זה לא מוריד במאום מהכח שבה.


Guido Reni, Portrait of an Old Woman, 1630

רמברנדט היה אחד האמנים הבודדים שהירבו לצייר אנשים זקנים – החל מדמויות תנ"כיות, דרך דיוקנאות מוזמנים וכלה בדיוקנאות עצמיים שלו, עד סמוך למותו. אחד האהובים עליי הוא זה של אישה זקנה קוראת מ-1655 בו תווי פניה היפים והנפולים מוארים באור יקרות שכאילו בוקע מהספר. מובן שעצם התיאור של אישה קוראת באותה תקופה העיד על מעמדה הרם והבחירה הזו מעידה על עושר רוחני.


Rembrandt van Rijn, Old Woman Reading, 1655

ב-1669, לקראת סוף חייו, הוא מצייר את עצמו זקן, מדובלל ודי עצוב.

בתקופה הנאו-קלאסית כמעט שלא ניתן למצוא דמויות זקנות אלא אם כן מדובר בסיפור אלגוריה או דיוקן מוזמן.


Rembrandt van Rijn, Self Portrait, 1669

אצל ון-גוך אנחנו מוצאים כמה דמויות של זקנים, כולל דיוקן אישה עם מצנפת מ-1888 המביטה אלינו ישירות וניכר שהיא עייפה מהחיים, וכן תיאור של זקן ישוב על כיסא קש מליט את פניו בידיו בעצב (1890). למרות שאנחנו לא רואים את פניו, סערת הרגשות וחוסר האונים ניכרים בו.



גוסטב קלימט מצייר את שלוש עונותיה של האישה (1905) – הילדה, הבוגרת והזקנה. הילדה מתרפקת על הבוגרת, שתיהן עוצמות עיניים ומצויות בעולם משלהן כביכול. במנותק מהן עומדת האישה הזקנה, עירומה כמוהן, גווה כפוף והיא מכסה את פניה בידה ושיערה, בעוד ידה השנייה, גרומה ומגויידת משתלשלת מטה לאורך גופה. היא נראית עצובה ומובסת.


Gustav Klimt, Three Ages of Woman, 1905

אחד מדיוקנאות הזיקנה המכמירי לב ביותר הוא דווקא של פיקאסו שהיה יהיר מאוד כל חייו וב-1972, כשהוא בן 90, הוא מצייר את עצמו כזקן רזה ומבוהל שהפחד נשקף מעיניו הגדולות.


Pablo Picasso, Self Portrait, 1972

כמובן שזו אינה סקירה ממצה של ייצוגי הזיקנה בתולדות האמנות, אולם ניכר שלמעט יוצאים ספורים מן הכלל, הזקנים מתוארים כחסרי חיות ואנרגיה, פאסיביים ועצובים.


בימינו היחס לזיקנה הוא אף בעייתי עוד יותר: מצד אחד תוחלת החיים המתארכת מביאה לכך שלפחות רבע מהחיים אדם נחשב ל"זקן" ויש היום יותר זקנים משהיו אי פעם והם בעלי יכולות מרחיקות לכת. מצד שני התרבות שלנו מקדשת את הנעורים, ישנה סוג של פוביה מהזיקנה וכל מה שכולם מחפשים זה אנטי-אייג'ינג.

בשנה האחרונה, עם פרוץ הקורונה אל חיינו, האוכלוסייה המבוגרת זכתה ליחס עוד יותר פטרנליסטי שהפך את חבריה לאנשים חלשים הנזקקים להגנה. בן לילה המבוגרים הפכו לילדים שכולם צריכים לשמור עליהם.


אופירה ברק, דיוקן עצמי, 2021

לאחרונה נתקלתי בפרוייקטים של שתי אמניות ישראליות שכופרים בכל הסטריאוטיפים המוזכרים של הזיקנה:

אופירה ברק, ציירת נהדרת ששולטת באופן מופלא באקוורל (צבעי מים) יצרה גלריית דיוקנאות של אנשים מבוגרים.

ממש עם הכניסה לסגר הראשון עברו ברק ובן זוגה לדיור מוגן. השינוי הדרמטי והגבלת התנועה גרמו לברק לחפש את מושאי הציור שלה בין החברים הסובבים אותה. היא נפגשה עם כל אחד מהם, שוחחה איתו לעומק וצילמה תמונות רבות. על בסיס הצילומים ציירה את הדיוקנאות. המיוחד בדיוקנאות הללו בעיניי הוא שהם לא דיוקנאות של זקנים. הם דיוקנאות של אנשים. אנשים עם תחביבים, הומור, שמחת חיים והרבה צבע. כל כך פשוט וכל כך דרמטי. הפרוייקט יוצג בקרוב בתערוכה.




אורה ראובן היא אמנית שעוסקת בייצוג הזיקנה בעבודותיה ובפעילותה האוצרותית זה כבר כמה שנים. בעבודה החדשה שלה, המוצגת בתערוכה 'מסיבה עם די.ג׳יי מר מוות' בגלריה העירונית בעפולה, ראובן יוצרת וידאו – במסיבה עם די.ג'יי מר מוות. מתוך טקסט האוצר עוז זלוף: "ביצירת הוידאו המוצגת בתערוכה זקנים רוקדים עם המוות. שלדים ונשים מחוללים יחד בקצב מתמשך מבלי להתעייף. המסיבה מתקיימת בחדרי סלון ריאליסטים וגם בעולם אחר, אולי העולם הבא, אולי המעבר בין עולמות, אולי חללי הנפש פנימה. בעבודה זו הזקנים חוגגים את החיים בשארית הכח, ומזמינים לריקוד זה את המוות עצמו, בהשלמה. האמנית מציגה בתערוכה זו דיאלוג ישיר וחסר פחד עם הוודאות של הסוף, עם הגיל ועם הגוף. היא חוגגת את התשוקה שבחיים ואת היותה סופית".

גם כאן היופי הוא בכך שגם לעת זיקנה השליטה, הבחירה לרקוד והרוח התזזיתית נשארת בידי הדמות הזקנה.




אני מקווה שנראה יותר ויותר מהגישה הזו שרואה בזקן אדם אקטיבי וחיוני באמנות הישראלית.


אהבתם? סמנו לב ושתפו את מי שמתעניין (אפשר להשתמש בכפתורים למטה)


פוסטים אחרונים

הצג הכול