top of page

כאבי פנטום וסימני שחיקה

כאבי פנטום הם הכאבים שחשים קטועי גפיים באיבר הגדוע, אפילו שהוא כבר לא קיים. מרב רהט, אוצרת התערוכה במרכז תאו בהרצליה הנושאת שם זה, לא יכלה לשער בנפשה עד כמה המושג הזה יהיה רלוונטי בחיי היומיום של עשרות ומאות הפצועים שגפיהם נקטעו מאז ה-7 באוקטובר.

מימין לשמאל: רינת שיינה דוידוביץ, נטע ביתן כפרי, לוסי אלקיויטי, כרמית ויצמן

את התערוכה יזמה נטע כפרי ממיזם 'ובחרת בחיים' כבר לפני למעלה משנה, אולם המלחמה הוסיפה מימד שאין להתעלם ממנו. רהט מדברת על התערוכה כזעקה חרישית או לחישה רועמת, כזו שמהדהדת את הנעדר הנוכח. היא מכירה את השכול בגוף ראשון – בעלה ואבי בנה, יותם רהט, נהרג בעזה בשנת 1994. רבים מהאמנים המשתתפים בתערוכה מכירים גם הם את השכול מקרוב: הורים שכולים, אחות שכולה, אלמנת צה"ל, חבר לנשק, וגם כאלה שאיבדו את היקרים להם שלא במסגרת הצבאית – מות חברה חולת סרטן, התאבדות של חברה אחרת ועוד. התערוכה אינה נסובה סביב אלה שאינם עוד אלא הזיכרון שמלווה את מי שהשאירו אחריהם. רהט בחרה לפתוח ולהרחיב את היריעה גם לאמנים שלא איבדו מישהו קרוב: "אנחנו מדינה שכולה, בטח מאז השבעה באוקטובר, והאובדן מלווה אותנו החל מהשואה, דרך מלחמות ישראל ועד אובדן השלום". סך הכל מציגים בתערוכה כ-50 אמנים.

מימין לשמאל: מרב רהט, מרב רהט, נועה בן טוב, נועה בן טוב

מהלך התערוכה הוא מעגלי, כנגזרת מהפונקציונליות של המבנה, אולם יש בכך גם הגיון פנימי שכן לתחושת האובדן והכאב אין התחלה ואין סוף, "אנחנו כל הזמן בלופ" אומרת רהט. ויחד עם זאת היא מתעקשת על אופטימיות. פעמים רבות, היא מספרת, היא דחקה באמנים להוסיף מימד אופטימי, קצה חוט של תקווה לעבודותיהם. לדוגמא, טלילה צור עברון, ששכלה את בנה, יצרה 52 יונים, כמספר השבועות בשנה ללא בנה, והיונים שלה כולן בשלבים שונים של התרסקות ונפילה, הן פצועות וחלקן נושאות עליהן מילים כמו "שלום". רק יונה אחת קטנה ולבנה מצליחה לשמור על איזון.

העיסוק בזיכרון מתבטא בעבודות גם באספקט החומרי: כרמית ויצמן מטביעה את חותמן של דמויות אנושיות בחלודה על נייר, כאשר החלודה מהווה מעין ביטוי לזמן. לוסי אלקיויטי יוצרת עץ משפחה העשוי כולו מעבודות ציאנוטייפ בגווני כחול וחמרה, בהן המפגש עם השמש יוצר את הדימוי על הדף, כמו זיכרון רחוק מהדהד. לרגלי העץ עבודתה של נטע ביתן כפרי 'משחק הכיסאות' – לוחות נחושת שכופפו לצורת האותיות ח' ול' פזורות על הרצפה כך שהן נדמות לכיסאות ויחד עם זאת ניתן לראות בהן הטיות שונות של השורש ח.ל.ל. את הנחושת קברה ביתן כפרי באדמה ושאריות הרגבים שדבקו בה עדיין ניכרים. לידה שחק מסר מתגעגעת להוריה ובוחרת להתעטף בהם במעיל שכולו עשוי חיתוכים של המילים 'אמא' ו'אבא' באופן שיוצר מעין ערבסקות, בדומה לאלה שראתה בבית. התצוגה בתערוכה דווקא מדגישה את החללים ולא את העיטוף, כפי שאולי התכוונה האמנית. אביב ליבנת יצר עבודת סאונד ללא סאונד. כמוזיקאי, כוונתו המקורית היתה להלחין פוגה מוזיקלית בעקבות נפילתו של אביו, שהיה טייס פוגות. משלא הצליח, החליט להציג מצילה ישנה חסומה על ידי כדוריות, כך שאינה יכולה להפיק צלילים, ואליה חיבר שרידים מהמטוס של אביו שהתרסק.

בין העבודות השונות שוזרת רהט עבודות שלה, ולראשונה גם עבודות של שני הוריה, גם הם יוצרים מוערכים. מתוך סדרת הכיסא הריק שלה היא מביאה שתי עבודות: באחת קווי המתאר של כיסא חוברים לצל הדמיוני שהוא מטיל, לצד חור בצורתו של היטל הצל על הריצפה. התעתוע של הזיכרון מודגש על ידי ציפוי האובייקט במראות, המשקפות את הסביבה ויוצרות תחושה של אובייקט חסר ממשות. בעבודה מאוחרת יותר היטל הצל צבוע לבן וצמוד לקיר. הזיכרון דהה, הנעדר כבר לא תופס כל כך הרבה מקום בחייה, אבל הוא תמיד נמצא שם ברקע.

אריה בן טוב, אביה של רהט, מציג פסל ברונזה של משפחה חסרה. הוא בוחר להציג משפחה שכולה -  שתי דמויות המנחמות זו את זו לנוכח הבור שהותירה הצלע השלישית במשפחה. האם אלה דמויותיהם של בתו ובנה? בן טוב משאיר את העבודה פתוחה לפרשנות. נועה בן טוב, אמה של רהט, מציגה שניים מתוך סדרת ציורים שהחלה ב-1996, בעקבות הפיגוע בצומת בית ליד, שנתיים אחרי מותו של חתנה. שם הסדרה 'פרחי בר מוגנים' ואלה מיוצגים בציור ובקולאז' במטריצת ריבועים המאזכרת את האופן בו מוצגים החללים בעיתונים, כיום ניתן להקביל אותם גם לתמונות החטופים.

מימין לשמאל: רעי רביב, שלומית גולדפינגר

כצפוי, לא ניתן לברוח מהמציאות הנוכחית בה מוחזקים חטופינו בשבי חמאס. ענת בראל יצרה עבודת קיר site specific בה היא רושמת בפורצלן נוזלי בהיר את מספר הימים שחלפו מאז נחטפו. הסימנים הזולגים כמעט שאינם נראים אבל הם בעלי נוכחות משמעותית. בראל תעדכן את המספר במהלך התערוכה עד שחרורם של החטופים.

אתי גדיש דה לנגה יצרה זר אבלות גדול עשוי פורניר דק ודוקר. ללא הפרחים, כפי שמקובל, מתקבל זר קוצים גדול, המאזכר את דרך הייסורים של ישו בדרכו אל הצלב, כשעל ראשו כתר קוצים שבא לשים ללעג את משיח השקר של היהודים, אולם הפך לסמל הקורבן האולטימטיבי. שעון החול השבור של עדי אליאל לשם, בתוכו העתק של ביתה המשוקע בחול שהביאה מאדמת ביתה, מדגיש את הזמן החולף ללא שוב.

גדעון טרן, שאיבד חברים רבים באחת המלחמות, מציג מקבץ עבודות ליטרליות אך נוגעות: תמונות החברים המציצות מתוך המסטינג, תמונתו על תיק צבאי ישן עם המילים "רות. סוף?" וגם חלקים מהטנק שלו שמצא בשטח. לצידו מראת מלחי הכסף של שי אלפיה שמזמינה התבוננות בצילו של הזיכרון. דליה חי אקו מציגה 'סדק מתאחה' שמזכיר מאוד פצע. עמית סנדיק תופרת קרעי בד בחוט אדום, כמו תפרים של פצע, ויוצרת עיגול, אולם הוא שבור ובליבו חתיכה חסרה. הכותרת "יש לי ארץ כואבת" מבהירה כי הכאב של סנדיק הוא קולקטיבי ולא נובע מאובדן אישי ספציפי. גם רויטל חכים סטריכמן לא חוותה את האובדן מכלי ראשון, אולם הדיוקנאות התפורים שלה מהדהדים זיכרונות מאנשים שאינם.

יובל שיבולי

זו לצד זו מציגה רהט את עבודותיהם של שלומית גולדפינגר ורעי רביב, הנדמות במבט ראשון כמלבן שחור לצד מלבן לבן. רק מבט מעמיק יותר חושף את הדמויות: רביב מצייר בשחור על גבי שחור את תמונת הסלפי האחרונה של חברה שהתאבדה, גולדפינגר מציירת בקופי על מאות דפים שקופים שיוצרים יחד דמות רפאים של ילדה עם צמות.

העבודה העמלנית חוזרת שוב ושוב בעבודות, בצורות ומדיומים שונים. יש בה, בעבודה הסיזיפית, החזרתית והמעייפת הזו משהו מן המרפא. העיסוק המונוטוני משכיח לזמן קצר את הכאב.

הצילום של יובל שיבולי הוא עבודת מפתח בתערוכה: בהיכל בהר הרצל מצלם שיבולי את כל הלבנים הלבנות, שטרם נחרטו בהן שמותיהם של חללי צה"ל. הדימוי מזכיר ברגע הראשון דימוי עתידני, ורק ברגע הבא מכה המשמעות של הצילום – הציניות הפרקטית בה הוכנו הלבנים מראש, בידיעה שיהיו עוד רבים שיתנו את חייהם עבור המדינה. רהט, האופטימית תמיד, רואה באור הלבן המסמא פתח לעתיד טוב יותר.

התערוכה עד ה-28.5.24.



סיגלית לנדאו, תדע כל אם עבריה

תערוכה נוספת שנפתחה השבוע מהווה מעין המשך לתערוכה זו – "בין שחיקה לתקווה" באוצרות חנה רוטשילד, המוצגת בבית רדיקל בתל אביב, מקבצת כ-100 דגלי ישראל שקיבלו אינטרפרטציה בידי אמנים שונים. רוטשילד אספה דגלים שנשחקו והתבלו מכוחות הטבע באזור הדרום וראתה בהם אנלוגיה למצב הנפשי של עם ישראל שנאלץ בימים אלה לעמוד בפני לחצים רבים ששוחקים וקורעים אותו. רוטשילד חילקה את הדגלים הללו לאמנים, שייצרו כל אחד עבודת אמנות ייחודית.

עוד לפני השבעה באוקטובר חלה טרנספורמציה יסודית ביחס אל הדגל וסממני הלאומיות הישראלית, כאשר גופי המחאה כנגד ההפיכה המשפטית ניכסו אותו מחדש באקט המכונה בעולם reclaiming. כמובן שבעטיה של המלחמה הסנטימנט התגבר.


אמירה זיאן, הדואליות של הנשמה

הדגל של סיגלית לנדאו טופל בעיסת נייר ושאריות שמלה, כולו רווי בחדשות היומיומיות הקשות כשבראש מתנוסס הציטוט של בן גוריון מפיו של הרמטכ"ל "תדע כל אם עברייה...". אמירה זיאן מצלמת ידיים הבוקעות מהחשיכה ואוחזות בדגל הקרוע בנחישות. פסי גירש כיסתה איתו תיבה המדמה ארון מתים בתוך חלל שרוף ונטוש, בדומה לבתי הקיבוצים בנגב המערבי. יובל אצילי גזר את אותיות הכיתוב "חופשי בארצנו" והרכיב מהן את הכתוב המצמרר "רצח בבארי". ג'ולי אבישר מחברת לדגל שק עליו מסומנים ימי השבי של החטופים וממנו צומח צמח מלבלב בעל פרחים צהובים. הדגל של מאיה גטניו קרוע לשני חלקים ומייצג את הקרע בעם, אותו היא מאחה ברקמה וחרוזים. הדגל של דדה בנדאייד עשוי כולו מהפלסתרים המזוהים איתו, שהרי כולנו זקוקים להחלמה.


ג'ולי אבישר, כוח פנימי

כל יצירות הדגלים מועמדות למכירה וההכנסות ייתרמו למטה משפחות החטופים.

התערוכה עד ה-15.5.24.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page