הכל התחיל בחודש יולי כשקיבלנו, שותפתי לילך שמול ואני, פנייה מלימור לבנה, תושבת קיבוץ יד מרדכי, עם המלצה חמה מהאמנית תמר קרוון, שאיתה עבדנו בפרוייקטים קודמים. לימור, מנהלת תחום הנדל"ן בקיבוץ, שהיתה מפונה כמו רבים אחרים במשך תקופה, שבה לביתה עם רצון בוער לפעול למען הקהילה שלה במישור התרבותי. אחרי שיזמה פרויקט מוזיקה מרשים החלה לחלום על תערוכה גדולה שתהווה מקור של אור ונחמה לתושבי הקיבוץ וכלל מרחב הנגב המערבי. באנרגיות והכריזמה שלה רתמה לנושא את אחד התושבים החדשים בקיבוץ, יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, וכך יצאנו לדרך.
בתחילה היו ברורים לנו שני דברים: ראשית, התערוכה תיפתח ב-8 באוקטובר, תאריך סמלי שחל מיד אחרי יום השנה ל-7 באוקטובר (אז עוד קיווינו שהמלחמה כבר תסתיים). שנית, המסר העיקרי שלנו הוא המשכיות ותקומה. לא תערוכת זיכרון (ידענו שיהיו רבות וחשובות כאלו) אלא תערוכה שמבקשת ביחד עם הכאב והקושי להציע נחמה ותקווה לעתיד טוב יותר.
אחד המסרים שהיה חשוב לנו להעביר בתערוכה הוא מסר של סולידריות וערבות הדדית בין אמנים, ואם עד כה זכו אמנים רבים מהנגב המערבי להשתתף בתערוכות במרכז הארץ ובצפונה, הרי שכעת מצאנו לנכון להציג אותם "במגרש הביתי" שלהם, לצד אמנים ישראלים נוספים מהשורה הראשונה. כך תושבי הנגב המערבי יזכו בתערוכת אמנות איכותית ממש קרוב לבית.
באותו ביקור ראשון בקיבוץ התאהבנו במבנה הישן של הנגרייה ביד מרדכי. מדובר במבנה גס ורב קסם בעל גג עץ יפהפה שעבר שימור וכל קירותיו מלאי חלונות. היה לנו חשוב להשאיר את הנראות המקורית של המבנה בתערוכה ולכן היה לנו ברור שלא נוכל למלא את החלל בקירות עץ או גבס שיחסמו אותו. מיד עלה בראשנו מראה האוצרות המיוחדת בביאנלה בונציה, כאשר באחד האולמות הגדולים של הארסנלה הוצבו ציורים על לוחות זכוכית הנטועים בקוביות בטון. האפקט של חלל פתוח ועבודות מרחפות הוא בדיוק זה שרצינו לייצר עבור התערוכה ביד מרדכי. איזה מזל שלימור עפה על זה איתנו והמקצוענים של טוקאן גרמו לזה להתגשם – מהחזון בונציה אל המימוש ביד מרדכי. חלום!
השלב הבא היה לבחור לתערוכה שם שיעביר את המסר המרכזי. לשמחתנו בא לעזרתנו האמן גבי זלצמן, שהוא גם פרסומאי מוכשר. אחרי מחקר קצר גילינו את הספר 'השמש לא עמד דום' שכתבה מרגרט לארקין על הקרבות ההירואים שהתחוללו ביד מרדכי בימי מלחמת העצמאות, אשר בהם הדפו הכוחות בקיבוץ את הצבא המצרי ומנעו את התקדמותו למרכז הארץ. החיבור למורשת הגבורה, שנטועה עמוק בבסיסו של הקיבוץ, שנקרא על שם מנהיג מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ', התאים לנו מאוד בימי מלחמה אלה. המשמעות המילולית של שם הספר הולמת גם היא את המסר שרצינו להעביר – למרות כל הקושי והכאב, השמש ממשיכה במסלולה וכך גם אנחנו, ממשיכים ובונים את חיינו מחדש.
לשמחתנו כל האמנים שפנינו אליהם הביעו התלהבות רבה ונכונות להשתתף בתערוכה ואחרי שהבינו את המסרים המרכזיים הציעו עבודות מרגשות. חלק מהעבודות נוצרו ממש במיוחד לקראת התערוכה, כמו BELIEVE של גבי זלצמן, או 'תקוה' של רעות דפנא. עבודות נוספות נוצרו במהלך השנה האחרונה, מאז ה-7 באוקטובר, והן מתייחסות במישרין למאורעות, דוגמת הציור 'נסיכה בשבי' של שי אזולאי שמתבסס על תיעוד החטיפה של עמית סוסנה, או 'חירות' של אורנה בן-עמי. בנוסף בחרנו עבודות שגם אם נוצרו לפני ה-7 באוקטובר, הן מקבלות על עצמן כעת משמעויות נוספות, כמו עבודות הברזל של שריתה פלד, שהעגור העצום שלה חולש על החלל ומבקש להתרומם. אמן הרחוב BINSKY יצר בהתנדבות עבודת קיר עצומה המכניסה רוח אופטימית לחלל.
אמנים משתתפים בתערוכה:
ניר אדוני, דניאל אוקסנברג, שי אזולאי, ברית איינשטיין, אייל אסולין, צדוק בן דוד, אורנה בן-עמי, סופי ברזון מקאי, תמר ברניצקי, אורי גרשט, ליה דייגי, דפנה דישי, רעות דפנא, עינב הלפרן סנקר, דורון וולף, עופרה וולף, אריאלה ורטהיימר, נטליה זורבובה, גבי זלצמן, משה טרקה, נורית לבנה, יונה לוי גרוסמן, זוהר מורג, עידו מרקוס, רות נבו, שירה סגול, יאנה סטופ, דנה סיטון, שריתה פלד, מישל פלטניק, ללה קלוש, תמר קרוון, גידי רובין, ליאור רייזל, חן שיש, רונן שהרבני, ערן שקין, BINSKY
העבודות בתערוכה מוצעות למכירה וניתן לראות אותן באתר התערוכה ואף לרכוש אונליין. כל ההכנסות (בניכוי עמלת טיפול) עוברות לאמנים עצמם, שאירועי השנה האחרונה הקשו עליהם להתפרנס מאמנותם.
אני משתפת כאן בכמה עבודות נבחרות והטקסט שכתבנו אודותיהן. בואו לתערוכה ותוכלו להתרשם מהן בעצמכם ולראות גם עבודות רבות נוספות.
העבודה "גולשים" נכללת בסדרת העבודות "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי", אשר הוצגה במוזיאון תל-אביב וברחבי העולם. ההשראה ליצירות נולדה במהלך ביקורו של צדוק בן דוד בחוף הים בתל אביב. בן דוד פגש קבוצה של גולשי גלים, שנאלצו להתפנות מבתיהם בנגב המערבי עקב מלחמת "חרבות ברזל". התוצאה היא סדרה של דמויות בחיתוך מתכת, שמאירות באור אחר את חוויות המפונים ומעוררות מחשבה על ההשלכות של המצב הנתון.
לאחר שחולצה מביתה שבקיבוץ בארי בליל ה-7 באוקטובר, אחרי שעות ארוכות שהיא ומשפחתה היו נצורים וחייהם היו בסכנה, פונתה סופי ברזון מקאי למלון בים המלח, שם התגוררה במשך מעל עשרה חודשים. רק לאחרונה הצליחה סופי לחזור וליצור, והוסיפה דימויים חדשים לסדרת הקולאז'ים הדיגיטליים שלה. "התנשמת" ביצירה שבה אל כוכב הלכת שלה, שעבר תהפוכות רבות, אך הצליח לצמח שורשי אוויר ולהפריח פרח. ייתכן שזהו ביטוי לתקווה ולרצון להצמיח שוב שורשים על אף האסון.
עבודה שיצר גבי זלצמן במיוחד עבור התערוכה: יריעת בועות "פצפצים" בצורת לבבות, אליהן הזריק באופן סלקטיבי דבש ויצר את המילה BELIEVE. זלצמן מרבה לעסוק ביצירתו בעטיפות ובאריזות למטענים שבירים, כמשל לנפש האנושית. הבחירה בדבש מזוהה בתודעה הציבורית עם קיבוץ יד מרדכי וכן עם דבורים, שהן אבני הבניין של המערכת האקולוגית. את המילה BELIEVE בחר זלצמן מתוך אמונה בעתיד טוב יותר, מעין ברכה לשנה החדשה, שתהיה טובה ומתוקה יותר.
במשך שנים נמשך אדוני לטכניקות של ייצור תכשיטים ואובייקטים דתיים בתקופות עתיקות, ובעולם היהודי בפרט. בעבודה Anti Weapon השתמש אדוני בפגזים של טיל האר-פי-ג'י והפך אותם לתשמישי קדושה. גוף עבודות זה נוצר לראשונה בשנת 2014 בעקבות מבצע "צוק איתן", כשחברים של אדוני שלחמו סיפרו על טיל האר-פי-ג'י, שאין דרך להתגונן בפניו. לאחר השבעה באוקטובר החליט אדוני להמשיך ולעבד את האובייקטים, והם מוצגים יחדיו כגוף עבודה אחד. העבודה מתכתבת גם עם הפסוק "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" (ישעיהו פרק ב' פס' ד').
היצירה יוצאת מתוך תיעוד טבע פראי בישראל. שכבות צבע וחומר מתערבבים זה בזה וכך נוצרים נופים דמיוניים וכן מסע קסום ופיוטי בזמן. למרות שהיצירה עוסקת בפירוק ובהרכבה של רגע קפוא שאותו צילמה ברניצקי, מתגלים בעבודה גם תנועה, רוגע, עדינות והרמוניה.
היצירה שמוצגת בתערוכה מתבססת על יצירה אחרת, שנבחרה לפני כשנה וחצי לאוסף אומנות של תושבי העוטף. היצירה המקורית נשרפה יחד עם ביתם בשבעה באוקטובר, וזוהי החדשה היא סימן לתקווה ולתקומה.
ידיים עדינות עטויות תחרה מערסלות פרחים סרוגים, הנדמים לסוכריות צבעוניות במבט ראשון. את הפרחים הללו סרגה סבתה של תמר קרוון, שהיתה ניצולת שואה, וכישורי התפירה והסריגה שלה הצילו את חייה. למרות זוועות השואה הצליחה המשפחה לעלות לישראל ולהשתקם, ועבור קרוון הפרחים הסרוגים הללו מסמלים את התקומה ההיא, והיא מבקשת תקווה לתקומה נוספת.
בעבודתה של דישי מתגלה דמות אנושית במרחב מדברי סדוק, כמי שנבלעת אל תוך הרקע הכחול והחולמני. הציור יוצר תחושת תעתוע, כאשר הגבול בין האדם לסביבה נמחק, והשמיים הכחולים נוגעים באדמה החרבה. דמות האדם עומדת על קרקע סדוקה, רמז להתייבשות ולשבר, בעוד תווי הפנים והגוף מטושטשים, כאילו נמסים לתוך הרקע. המתח בין ההיעלמות לבין העמידה הנוקשה על קרקע קשה יוצר נרטיב של מאבק קיומי מול איתני הטבע והזמן. העבודה מתכתבת עם שאלות של זהות, זיכרון ומקום, ומותירה את הצופה עם תחושה של אובדן אך גם תקווה.
Comments