זמן קורס, שגרה זולגת
ושוב ה־7 באוקטובר.
והמועקה לא הולכת לשום מקום.
היא רק משנה צורה.
כשהתחלנו לעבוד על תערוכה במסגרת הביאנלה לאמנות בירושלים, התחברנו מאוד לנושא הגג – 'ממעמקים'. לא מתוך הפרשנות היהודית, אלא מתוך היבט יסודי מאוד – התחושה שהקרקע נשמטה מתחת לרגלינו, פשוטו כמשמעו, ואנחנו בתהליך של נפילה חופשית.
הרגשנו זאת ביתר שאת בעבודה של מירב הימן, 'הכל בסדר', המתארת משפחה הנסובה לשולחן אוכל לארוחה, כאשר לפתע מזדעזעות אמות הסיפים והם, וכל מה שסביבם, נופל. תוך כדי הנפילה, כשהם עוד באוויר, הם מנסים להיאחז זה בזה, אבל גם מנסים להמשיך לעשות מה שעשו קודם – לאכול, לגלול בטלפון – מחפשים את השגרה בתוך המצב חסר ההיגיון. כך בדיוק אנחנו הרגשנו, וראינו באבסורד הזה שיקוף של מציאות היומיום של כמעט כל אדם בישראל, שעל אף הכאוס הכולל, שואף לשגרה ושביב נורמליות.
אובדן הביטחון האישי הוא נושא נוסף שרצינו לתת לו ביטוי בתערוכה. כך הגענו לאפוד המגן של עדי ואן ולסן, שמילאה שקיות קרח מניילון בחול ים ותפרה מהן וסט הגנה. זוהי מטאפורה מושלמת לאוזלת היד הממסדית, שהצריכה יוזמה אישית יצירתית, ומשקפת את החרדה הקיומית כאשר נדמה ששום מקום לא בטוח ומכל עבר נשקפת סכנה.
עם הזמן האפוד הזה גדל והפך לשמיכת טלאים עצומה, כזו שיכולה לתת מחסה למשפחה שלמה, לא רק ליחיד. אלא שהשמיכה הזו כבדה מאוד, ובמקום לשמור עלינו היא עלולה למחוץ. שמיכות טלאים הן לרוב פרי עבודה נשית עמלנית של תפירה ורקמה, בעוד מילוי שקי חול הוא פעולה הגנתית בעלת קונוטציה גברית. בשמיכה של עדי היסוד הגברי והנשי מתחברים לאנושי.
המתח הפנימי בין הניילון הדק לחול הכבד הוא עצום, וידענו שהוא נמצא שם בפוטנציה, אולם נכחנו בו ביתר שאת בעת ההצבה: כאשר נתלתה השמיכה על פרופיל הצינורות, החלו להיווצר בה חורים קטנים שנבעו מהלחץ, והחול החל, זרזיף אחרי זרזיף, לנזול החוצה ולרוקן חלק מהטלאים בשמיכה. בכך קיימה העבודה את מה שהיה טמון בה כל העת – זהו שעון החול האוזל שלנו.
הממד של האחווה והערבות ההדדית קיבל ביטוי עוצמתי דרך העבודות של משה טרקה, שביקשנו ממנו ליצור טוטם גבס חצוב שמגלה את הדמויות החבויות בתוכו, חושף את הכוחות האנושיים שלא הכרנו בעצמנו ובזולתנו. תוך כדי התהליך הטוטם הפך לפירמידה מסותתת ומסודרת, עם נדבכים הנשענים זה על זה, כאשר כל פאה בה חושפת אינטראקציה אנושית.
אליה התווסף הציור הענק 'זליגה', שבו חבורת בני האדם קרובים כל כך זה אל זה עד שהם זולגים ונטמעים זה בזה ומייצרים כוח חברתי, שיתופי וקמאי.
העבודה על התערוכה הזו ארכה כשנה וחצי, שבמהלכה עברנו עוד ועוד מערכות צבאיות ואתגרים לאומיים, שרק העצימו את המכה של ה־7 באוקטובר, ותוך כדי כך חשפו בנו תעצומות שלא הכרנו.
נדמה שאנחנו כרגע כמו אותה משפחה בעבודת הווידאו של מירב, שנחתה סוף־סוף על הקרקע, אבל לא ברור לאיזו סיטואציה, מחכים שהאבק ישקע והאוויר יתנקה. הניסיון הסיזיפי והעקר לתת ביטחון לעצמנו ולמשפחתנו, עם כל האבסורד שבו, ניכר היטב בעבודה של עדי, אבל בתוך כך גילינו מחדש את הקהילה שלנו, את החשיבות שלה בחיים שלנו ואת היכולת שלה להצמיח ולקיים את החיים, כמשתקף בעבודות של משה.
'זמן קורס, שגרה זולגת' היא תערוכה שנולדה ממעמקים, מתוך שבר פנימי עמוק, אבל היא מבקשת להציע גם פס אופק דק ובהיר, שיסמן לנו את הדרך, רק ששעון החול לא יאזל.
פרטים נוספים אודות התערוכה באתר הביאנלה.
תגובות