כשהיצירה נמכרת שוב: כמה מגיע לאמן?
כשבנקסי הפעיל את המגרסה שהחביא במסגרת Girl with Balloon, שניות אחרי שהיצירה נמכרה במכירה פומבית, היה נדמה שהוא מצליח לטרוף את הקלפים. האמן התערב במכירה עצמה, הפך את ההרס לחלק מהיצירה, ובעיקר הזכיר לנו שיצירת אמנות היא לא רק נכס שעובר מיד ליד.
אלא שהסיפור קיבל תפנית משלו. העבודה, שנקראה לאחר מכן Love is in the Bin, נמכרה שוב כעבור כמה שנים, הפעם בסכום גבוה בהרבה. בנקסי תכנן את הגריסה כביקורת על שוק שלדעתו משרת את העשירים; אבל המהלך הפך בעצמו לחלק מהסיפור שהעלה את ערכה. ומה עם האמן? כשהיצירה שלו נמכרת שוב, לעיתים במחיר גבוה בהרבה, האם מגיע לו חלק מהתמורה?
השאלה הזאת מחזירה אותי לסיפור היסטורי שמלווה את הדיון בזכויות אמנים עד היום: סיפורו של ז׳אן־פרנסואה מייה וציורו האנגֶלוּס. מייה מכר את הציור בחייו, אבל אחרי מותו הוא החליף ידיים במחירים שהאמירו מאוד. סביב המכירה של 1889 התפרסם סיפור על בני משפחתו של האמן שחיו בעוני, בזמן שיצירתו נמכרה בסכום עצום. דימוי של נכדתו מוכרת פרחים ברחוב הפך לסמל של הפער המקומם: הציור של מייה צובר ערך, בעוד משפחתו אינה נהנית ממנו. הסיפור הזה — גם אם חלק מפרטיו הפכו עם השנים לאגדה — תרם לדיון הציבורי שהוביל בצרפת להכרה ב־droit de suite, “זכות ההמשך”: זכותו של האמן לקבל תמלוגים ממכירה חוזרת של יצירתו.
אני עוסקת במנגנונים של שוק האמנות כבר שנים, ומכירות פומביות הן אחד המקומות שבהם הם נחשפים היטב: מי קובע את המחיר, איך נבנה מתח סביב יצירה, ומה עוד משפיע על התוצאה מלבד איכותה. כתבתי על כך בעבר בפוסט ״סודות המכירה הפומבית״. הפעם אני רוצה להתעכב על שאלה אחרת: מי נהנה מהערך שנוצר כשהיצירה ממשיכה לנוע בשוק?
כאן ההקבלה למוזיקה מתבקשת. כששיר מושמע, מוקלט מחדש או משמש בפרסומת, היוצרים ובעלי הזכויות צפויים להמשיך לקבל תמלוגים. באמנות חזותית, לעומת זאת, המכירה הראשונה נחשבת בדרך כלל לסוף הקשר הכלכלי בין האמן ליצירה. אם העבודה נמכרת שוב — אפילו בסכום גבוה בהרבה — האמן לרוב לא מקבל חלק מהרווח.
אלישה קיז וסוויז ביטס מכירים את הפער הזה משני צדי המתרס: הם מוזיקאים, שמכירים את עולם התמלוגים, וגם אספני אמנות. יחד עם בית המכירות Bonhams הם יזמו את The Deans’ Choice — משחק מילים על שם משפחתם, דין — תוכנית וולונטרית שמאפשרת למוכרים להעביר חלק מהתמורה לאמן חי כשהעבודה נמכרת מחדש. הבחירה שלהם לקדם את המהלך קשורה גם לאספנות שלהם ולתמיכה באמנים שחורים, אבל היא מעלה שאלה רחבה יותר: למה ליוצרים בתחומים שונים יש אפשרויות שונות כל כך להמשיך ליהנות מפירות היצירה שלהם?
באירופה ובבריטניה קיימת זכות חוקית לתמלוגים ממכירה חוזרת, ואילו בארצות הברית אין זכות פדרלית מקבילה. לצד הזכות החוקית, היוזמה של Bonhams מציעה מסלול וולונטרי: המוכר יכול לבחור להשתתף ולהעביר חלק מהתמורה לאמן. חשוב לדייק — אין כאן תמלוג אחיד של 5%, אלא מנגנון שההשתתפות בו תלויה בבחירה של הרוכש.
אבל יש גם נימוקים טובים נגד תמלוגים כאלה. האספן לקח סיכון ונתן אמון באמן, לפעמים בשלב שבו שמו עדיין לא היה מוכר והערך של עבודתו לא היה ברור. אם היצירה נמכרת בהמשך ברווח, האמן עשוי לקבל חלק מהעלייה; אם ערכה יורד, האספן נשאר עם ההפסד. אין כאן סימטריה.
ויש עוד נקודה: מכירה מוצלחת של יצירה אחת יכולה להעלות את ערכן של יצירות אחרות של אותו אמן. השיא שנקבע במכירה פומבית, תשומת הלב התקשורתית והעניין של אספנים חדשים עשויים לחזק את הקריירה כולה — כך שהאמן נהנה מעליית הערך גם בלי לקבל תמלוג ישיר מאותה מכירה. השאלה היא אם זה פיצוי מספק, או שהאמן עדיין נשאר מחוץ לחלוקה של כסף שנוצר בזכות עבודתו.
אני לא חושבת שיש כאן תשובה פשוטה. מצד אחד, היצירה ממשיכה לייצר ערך הרבה אחרי שנמכרה, והאמן הוא חלק מהותי מהסיבה לכך. מצד שני, גם האספן, האמון שנתן, והסיכון שלקח הם חלק מהסיפור. אולי לכן הדיון בתמלוגים לאמנים מעניין כל כך: הוא לא עוסק רק באחוזים, אלא באופן שבו אנחנו מבינים בעלות, יצירה וערך.
בנקסי הראה עד כמה קשה לשלוט בסיפור של יצירה אחרי שהיא נכנסת לשוק. The Deans’ Choice מנסה להפוך את השאלה על חלוקת הערך להצעה מעשית. עכשיו נשאר לראות אם המוכרים, האמנים ובתי המכירות ירצו לקחת בה חלק.
לסיכום:
מהי ״זכות ההמשך״ של האמן?
זכות שמאפשרת לאמנים לקבל תמלוגים כשיצירה מקורית שלהם נמכרת מחדש, בתנאים מסוימים. היא נועדה לאפשר להם להשתתף בעליית הערך של עבודתם גם אחרי המכירה הראשונה.
איך הסיפור של מייה קשור לזכות הזאת?
ציורו האנגֶלוּס נמכר לאחר מותו בסכום עצום, בזמן שמשפחתו חיה בעוני. הסיפור הפך לסמל של הפער בין הערך שיצירה צוברת בשוק לבין מצבם הכלכלי של האמן ומשפחתו, וסייע לקדם את הדיון בזכות ההמשך בצרפת.
מה מציעים אלישה קיז, סוויז ביטס ו־Bonhams?
תוכנית וולונטרית בשם The Deans’ Choice, שמאפשרת למוכר להעביר חלק מהתמורה ממכירה חוזרת לאמן חי. היוזמה מחברת בין הניסיון של קיז וביטס כמוזיקאים, שמכירים תמלוגים, לבין פעילותם כאספני אמנות.
האם לאמנים יש זכות לתמלוגים בכל מקום?
לא. באירופה ובבריטניה קיימת זכות חוקית לתמלוגים ממכירה חוזרת, ואילו בארצות הברית אין זכות פדרלית מקבילה. לכן, הכללים עשויים להשתנות בהתאם למקום שבו מתבצעת המכירה.
מהם הנימוקים נגד תמלוגים ממכירה חוזרת?
האספן לקח סיכון ונתן אמון באמן, אבל אם ערך היצירה יורד — הוא נושא בהפסד לבדו. בנוסף, מכירה מוצלחת של יצירה אחת עשויה להעלות גם את ערכן של יצירות אחרות של אותו אמן, כך שהאמן עשוי ליהנות מהעלייה גם בלי לקבל תמלוג ישיר מאותה מכירה.
תגובות