הבת שלי חיילת: דמות החיילת באמנות הישראלית
הבת שלי חיילת.
נשמע לי מוזר לכתוב או להגיד את זה.
היא התגייסה ממש בשבוע שעבר ועוד לא התרגלתי לראות אותה במדים.
יש גאווה ותחושת מחויבות גדולה בגיוס לצבא, אבל יש גם הרבה חשש ואי־ודאות, במיוחד כשעדיין יש לנו כמה חזיתות פתוחות. אמנם בתי תשרת ביחידה עורפית, אבל הגיוס שלה מסמן מבחינתי גם את הבאות — הבן שלי יתגייס בעוד שנתיים.
בקיצור, עבורי זוהי תקופה מבלבלת שמלווה באי־שקט. כרגיל, פניתי אל האמנות בחיפוש אחר תשובות וחקרתי את המשמעות של להיות חיילת באמנות הישראלית, שבעיניי מיטיבה לשקף את התרבות והחברה שבתוכן היא נוצרת.
כתבתי בעבר על סדרת החיילים של עדי נס, שממשיכה להיות רלוונטית באופן מטריד. אבל למגדר יש משמעות רבה בתפיסה החברתית והתרבותית, ודין חיילת אינו כדין חייל. כשאנחנו מביטים בחיילת, אנחנו רואים בעת ובעונה אחת כוח ופגיעוּת, נשיות ומדים, בת פרטית וסמל לאומי.
אז איך נראית החיילת באמנות הישראלית, ומה אנחנו מבקשים לראות בה?
העיסוק בדמות החיילת אינו חדש, והוא אף עמד במרכזן של כמה תערוכות קבוצתיות. התערוכה ״אשת חיל״, שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב־2015 באוצרות סיגל קהת־קרינסקי, בחנה את השינויים שחלו בדימוי החיילת באמנות הישראלית מקום המדינה ועד ימינו. עשור מאוחר יותר, התערוכה הנודדת ״נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית״, באוצרות נורית טל־טנא, כבר נולדה מתוך מציאות אחרת. היא מבוססת על עדויות של נשים מכוחות הביטחון שפעלו ב־7 באוקטובר ובמלחמה, ומעניקה מקום לקול הנשי מתוך שדה הקרב עצמו. בין שתי התערוכות אפשר לזהות תנועה ברורה: מן החיילת כדימוי בתוך האתוס הישראלי אל החיילת כמי שפועלת, נלחמת ומספרת את סיפורה בגוף ראשון.
החיילת כאייקון ישראלי
אצל ניר הוד, יגאל עוזרי, עדי נס ואנג'ליקה שר החיילת אינה רק דמות מסוימת, אלא אייקון. כל אחד מהם לוקח את הדימוי המוכר כל כך של החיילת הישראלית ומרחיק אותו מן המציאות היומיומית אל מחוזות התיאטרון, היופי, הפנטזיה והמיתוס.
באחת העבודות הידועות של ניר הוד משנות התשעים מופיעות שלוש חיילות מטופחות ומסוגננות. הן מרכיבות משקפיים אופנתיים, מחייכות אל המצלמה ומשחקות במכשיר הקשר כמעט כאילו היה אביזר אופנה. אחת מהן היא למעשה הוד עצמו, המופיע בדמות חיילת.
העבודה נעה בין דיוקן צבאי, צילום אופנה ומשחק מגדרי. החיילת היא כאן דמות מושכת וזוהרת, אבל גם תחפושת. הוד לוקח את אחד הסמלים המזוהים ביותר עם החברה הישראלית ומראה עד כמה הוא בנוי ממוסכמות: כיצד חיילת אמורה להיראות, מה נחשב נשי או גברי, ומדוע המדים אינם מוחקים את המבט המופנה אל הגוף הנשי. זהו אינו תיעוד של אישה במדים, אלא מופע של ישראליות: דבר שאפשר להתחפש אליו, אך גם לחשוף באמצעותו עד כמה הזהויות שלנו בנויות מתפקידים ומציפיות.
אצל יגאל עוזרי הדגש הוא על הנשיות ועל הנעורים. החיילת שלו צעירה, יפה, כמעט זוהרת. המדים אינם מוחקים את הנשיות אלא מדגישים אותה, וכך נוצרת התנגשות בין הגוף הצעיר והרך לבין המערכת הצבאית שבתוכה הוא נתון. עוזרי הופך את החיילת לאיקונה של נעורים ישראליים — נעורים שנושאים עליהם אחריות, נשק וסכנה.
גם עדי נס ואנג'ליקה שר אינם מצלמים רגע שנלכד במקרה. שניהם בונים סצנות מבוימות ומחושבות, כמעט קולנועיות, שבהן לכל מחווה, צבע ומבט יש תפקיד.
ב״הבשורה״ של עדי נס מופיעות שלוש דמויות שמגיעות אל בית המשפחה כדי למסור את הנורא מכול — הסיוט של כל משפחה ישראלית. אלא שמתוך שלוש הדמויות רק החיילת יוצרת מגע עם האם. היא מניחה עליה יד, ועיניה אדומות. בתוך הסיטואציה הצבאית והרשמית היא זו שנושאת את התפקיד האנושי והרגשי. נס יוצר דימוי שמזכיר סצנה דתית עתיקה, אבל הבשורה כאן אינה על נס אלא על אסון. החיילת היא גם שליחת המערכת וגם מי שכבר אינה מסוגלת להסתתר מאחוריה.
ב״אוכלות האבטיחים II״ אנג'ליקה שר מצלמת את בתה וחברותיה כחיילות סביב שולחן, כרפרנס ברור ל'סעודה האחרונה' של לאונרדו דה וינצ'י. כולן יפות, מסוגננות ומודעות לנוכחות המצלמה. הקומפוזיציה מוקפדת והצבעים עזים: הכחול, הירוק והאדום בונים תמונה כמעט חגיגית. האבטיח שהן אוכלות הוא סמל מובהק לישראליות — קיץ, מקומיות, משפחתיות — אך בתוך הקבוצה הוא מקבל גם איכות טקסית. שר אינה מתעלמת מן המבט שמייפה את החיילת הישראלית; להפך, היא מציפה אותו ומראה עד כמה אסתטיקה, נשיות ולאומיות כרוכות זו בזו.
האישה שבתוך המדים
אצל הילה ליזר בג'ה, עופרי מרום ואנה פרומצ'נקו החיילת יורדת מן הבמה הסמלית ומקבלת על עצמה תפקיד. אבל גם כאן המדים אינם רק לבוש. הם מסתירים, מוחקים ומשנים את מי שלובשת אותם.
ב״ההבטחה״ של ליזר בג'ה אנחנו רואים את החיילות מאחור. אין פנים שאפשר לקרוא, ואפילו אזור השיער מוסתר. זהו אקט של מחיקה מכוונת: כל אותם סממנים שבאמצעותם התרבות נוהגת להחפיץ נשים נעלמים מן הציור. המחיקה מבטלת את הסקסיות המזוהה לא פעם עם דימוי החיילת ומותירה במקומה עוצמה. אלה אינן חיילות שמבקשות את מבטנו, אלא קבוצה סגורה, חזקה, הניצבת מול דבר שאיננו יכולים לראות.
עופרי מרום מציירת את בתה במדים, עם צבעי הסוואה על הפנים ושפתון אדום. ההסוואה מייצגת את התפקיד הצבאי, ואילו האיפור מייצג את התפקיד הנשי. שני התפקידים מתקיימים יחד על אותם הפנים: צבעי ההסוואה אמורים להעלים אותן, והשפתון דווקא מדגיש אותן. הציור אינו מכריע בין החיילת לבין הצעירה, בין הקשיחות לנשיות, אלא משאיר אותן זו לצד זו.
אנה פרומצ'נקו מציירת את האלופה אורנה ברביבאי, האישה הראשונה שהגיעה לדרגת אלוף בצה״ל — מי שהגיעה רחוק יותר מכל אישה אחרת בתוך המערכת הצבאית, ודווקא בה ניכר המחיר. העבודה מתייחסת לדיוקן ״הגנרל הנעלם״ של גויה, שבו דמותו של איש צבא הוסתרה מתחת לדיוקן אחר. ברביבאי מופיעה עטורת דרגות ועיטורים, אבל לצד הסמכות וההישג נוכחים גם השחיקה והכאב. זהו דיוקן של כוח שהוא גם דיוקן של כאב.
החיילת מקרוב: אחרי 7 באוקטובר
העבודות של דלית פרוטר ושירלי סיגל נולדו מתוך המציאות שלאחר 7 באוקטובר. בחרתי להפריד אותן מעבודות הנצחה, משום שהן אינן עוסקות במתים אלא בחיים עצמם: בשירות המתמשך, בדאגה ובתפקיד הפעיל של נשים בתוך המלחמה.
עבודתה של דלית פרוטר מבוססת על צילום סלפי ועל מסרון ששלחה לה בתה, לוחמת בחילוץ והצלה, לאחר כמעט מאתיים ימי מילואים לא רצופים. כשהאם שאלה אם הגיעה ואם הכול בסדר, הבת השיבה בחצי צחוק ציני: ״כן אמא, אני כבר שעתיים בצומת״. היא הייתה בשמירה באזור יהודה ושומרון.
״אצלי התשובה הזאת עשתה קווץ' בבטן״, כתבה לי פרוטר. ״אצלה, זו המציאות״. היא מנסחת כאן בדייקנות את הפרדוקס ההורי: ״אני זו שחינכה אותה להיות עצמאית, אמיצה ובטוחה בעצמה, ודווקא אני זו שדואגת לה עד מחנק כשהיא מממשת את הערכים האלה בצבא ובחיים״. קשה לי לחשוב על ניסוח מדויק יותר לפער שבין הגאווה בילדה שגידלת לבין הפחד מפני העולם שאליו שלחת אותה.
בציור ״אל תדאגי״ של שירלי סיגל חובשת רוכנת מעל פצועה באלונקה, מוקפת בחיילות נוספות. כאן הנשים אינן עומדות מן הצד ואינן משמשות תפאורה אסתטית לצבא. הן מטפלות, פועלות, מקבלות אחריות ונושאות את הסיטואציה על גופן.
עבודות אלה מסמנות באופן חד את התמורה שחלה בדימוי החיילת: מקישוט לנכס. החיילת אינה עוד דימוי של יופי ישראלי במדים, אלא כוח מבצעי ממשי. יחד עם זאת מעניין לראות שאמנים גברים נוטים להציג את החיילות בתפקידיהן המסורתיים, ואילו האמניות, ובמיוחד האימהות, בוחרות להראות את החיילות בתפקידים מבצעיים, המזוהים עם גבריות.
אולי זו הסיבה שחיפשתי עכשיו את החיילות האלה באמנות. לא כדי למצוא תשובה אחת לשאלה מהי חיילת ישראלית, אלא כדי להבין כמה זהויות מתקיימות בתוך המדים: סמל לאומי וילדה פרטית, תחפושת ומציאות, יופי וכוח, עצמאות ופחד.
האמנות אינה מרגיעה אותי. אבל היא מאפשרת לי להתבונן בבלבול הזה ולהבין שהוא אינו רק שלי. ועכשיו, כשגם הבת שלי חיילת, הדימויים האלה כבר אינם נשארים בתוך המסגרת. הם נכנסים איתי הביתה.
לסיכום
כיצד השתנה דימוי החיילת באמנות הישראלית?
דימוי החיילת עבר שינוי ניכר: מאייקון לאומי המייצג נעורים, יופי וישראליות, לדמות פעילה בעלת כוח, אחריות וקול משלה. בעבודות החדשות החיילת אינה רק מושא למבט, אלא לוחמת, חובשת ומי שמספרת את חוויותיה בגוף ראשון.
מדוע יש משמעות למגדר כשמתבוננים בחיילים ובחיילות באמנות?
המדים אמנם נועדו ליצור אחידות, אך הם אינם מוחקים את המגדר. בדמות החיילת מתקיימים יחד כוח ופגיעוּת, נשיות וסמכות, הגוף הפרטי והאתוס הלאומי. המתח בין המרכיבים האלה עומד במרכזן של רבות מהעבודות.
אילו אמנים הפכו את החיילת לאייקון ישראלי?
ניר הוד משתמש במדי החיילת כתחפושת וכאמצעי לערעור זהויות מגדריות ולאומיות; יגאל עוזרי מדגיש את הנשיות והנעורים; עדי נס ואנג'ליקה שר יוצרים סצנות מבוימות שבהן החיילת הופכת לדמות סמלית בתוך דרמה ישראלית מוכרת.
מה השתנה בייצוג החיילות בעקבות 7 באוקטובר?
העבודות שנוצרו בעקבות 7 באוקטובר מתקרבות אל המציאות הממשית של השירות. הן מתמקדות בחיילות ובלוחמות כנשים שפועלות בשטח, נושאות באחריות ומתמודדות עם הסכנה ועם השלכות המלחמה. במקביל הן חושפות גם את נקודת המבט של האימהות והמשפחות שנותרו בבית.
אילו תערוכות עסקו בדמות החיילת והלוחמת?
התערוכה ״אשת חיל״, שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב־2015, בחנה את השינויים בדימוי החיילת באמנות הישראלית. התערוכה הנודדת ״נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית״, באוצרות נורית טל־טנא, מבוססת על עדויות של נשים מכוחות הביטחון שפעלו ב־7 באוקטובר ובמהלך המלחמה.
תגובות