לפעמים האמנות באה ללמד אותנו דברים ולפתוח צוהר לדברים חדשים.
כך קרה לי עם היצירה של האמנית נבט יצחק לציון 70 שנה למוזיאון וילפריד. נסעתי בלי לדעת הרבה על המקום, הסיפור, האוסף. יצאתי משם מוצפת והמומה.
ידעתי שזה סיפור שאני צריכה לספר.
וילפריד ישראל, שעל שמו הוקם המוזיאון, נולד ב-1899 למשפחה יהודית אמידה מאוד שעשתה את הונה מבית כלבו עצום שהיה בבעלותה במרכז ברלין – מה שהחל כחנות לבגדים משומשים שפתח הסבא-רבא שלו ב-1815, הפך ב-1925 לבית כלבו של השמנא והסלתא של ברלין, גילגל מיליונים והעסיק כ-2000 עובדים.
מילדותו ידע וילפריד שהוא מיועד לנהל את העסק המשפחתי אבל היו לו תחומי עניין שונים – הוא נסע למזרח, התעניין בתנועות רוחניות, פגש את גנדי ואת איינשטיין ואימץ תפיסות סוציאליות, אותן גם הטמיע בעסק כשהשתלב בניהולו ב-1921. הוא הנהיג פנסיה לעובדים, פתח בית ספר להכשרה מקצועית לעובדיו ואף יצר פעילויות חברתיות וספורטיביות לגיבוש. כל אלה הפכו אותו לאחד המעסיקים המוערכים ביותר בקרב העובדים.
היה לו אוסף של חפצי אמנות מהמזרח הרחוק והקרוב. זה לא היה אוסף אקסטרווגנטי – הוא הורכב רובו מפסלונים שאינם גדולים בהרבה מגודל כף יד, בעלי צורות אנושיות או של בעלי חיים והיו בעלי חשיבות רוחנית בתרבויות השונות. וילפריד לא נהג לקטלג את האוסף ולהבחין בין זמנים וארצות מוצא. מה שהיה חשוב מבחינתו היה הקשר האישי שלו עם כל אחד מהפסלונים. ליד מיטתו הציב פסל בודהה עתיק ובמסעותיו נהג לארוז איתו כמה מהפסלונים שהיו חשובים לו ביותר.
הוא החל להיות מעורב בפעילות ציונית, תמך בארגון העבודה וורקלויטה שלימים חבריו הקימו את קיבוץ הזורע וכן בתנועה שפעלה להוצאת יהודים מגרמניה. בין 1933 ל-1938 הפך בית הכלבו, שנקרא N.Israel, למפעל להצלת יהודים. למרות יהדותו, בית הכלבו שלו לא נסגר כיוון שהיה בעל נתינות בריטית, והוא המשיך להעסיק יהודים אך עיקר מרצו הוקדש להצלת יהודים שנשלחו למחנות הריכוז הראשונים באמצעות הנפקת אשרות בריטיות. הוא יצר מנגנון מסובך שכלל קשרים עם קציני אס.אס והמשטר הנאצי מחד ועם השגרירות הבריטית וה-MI6 מאידך, הכל כדי להציל יותר יהודים. קציני גסטאפו היו מעבירים לאנשיו את הרשימות השחורות של יהודים למעצר תמורת שוחד ובמקביל הם פעלו להנפקת אשרות ספציפיות לאותם אנשים ושכירת אוניות שיוציאו אותם מגרמניה, תוך שיתוף פעולה עם רשויות ההגירה הגרמניות, השגרירות הבריטית וארגונים יהודיים שונים.
עד פרוץ המלחמה הצליח וילפריד להציל בצורה זו כעשרת אלפים יהודים!
הוא היה אחד מעמודי התווך של מבצע הקינדר-טרנספורט, שבין דצמבר 1938 לספטמבר 1939 שלח מגרמניה הנאצית ומדינות סמוכות כעשרת אלפים ילדים לבריטניה. אחרי ליל הבדולח הבינו הקברניטים בבריטניה שמשהו לא טוב קורה בגרמניה אבל לא היו מוכנים לקבל הגירה המונית. הפשרה היתה הצלת ילדים עד גיל 17, להם נמצאו משפחות אומנה ובתי ילדים בממלכה. זו היתה אמורה להיות הפרדת משפחות זמנית אבל ברוב המקרים הילדים לא ראו שוב את הוריהם.
בקיץ 1939 הוא נאלץ למכור את בית הכלבו והיגר לאנגליה, רגע לפני פרוץ המלחמה. מזוודותיו הכילו בעיקר את אוסף הפסלונים שלו. גם שם לא הפסיק מלפעול לטובת הצלת יהודים ומציאת דרכי מילוט. בנוסף הוא תמך בעליית הנוער ובכפר הנוער בן-שמן שמשפחתו הקימה ב-1926, והוא הקדיש לכך את מיטב כספו.
ב-1943 במהלך פעולת הצלה של יהודים בפורטוגל, הופל המטוס שלו על ידי שמונה מטוסי קרב גרמנים. איתו על המטוס היו בין היתר השחקן לזלי הווארד ("חלף עם הרוח") וכפיל של ווינסטון צ'רצ'יל, שכנראה היה המטרה של הגרמנים.
בצוואתו הוריש וילפריד את אוסף האמנות שלו לקיבוץ הזורע, שהוקם על ידי אנשי תנועת וורקלויטה ב-1934. וילפריד תמך באנשי התנועה, שרבים מהם היו עובדיו. נפשו נקשרה בנפשם כאשר באחת מפגישותיהם ב-1933 נעצרה החבורה והוא איתם, ויחד בילו ליל זוועות במרתפי הגסטאפו. רק הודות לקשריו של וילפריד שוחררו כולם למחרת, אבל החוויה הידקה את הקשר ביניהם. וילפריד בא לבקר בקיבוץ הזורע ב-1934 וב-1940 והביע רצון להיקבר בו.
בזכות הקשר המיוחד הזה הוקם בקיבוץ ב-1951 בית וילפריד, שהיה בית לאוסף אבל גם סוג של "בית עם" ומרכז קהילתי.
למרבה הפלא, במשך עשרות שנים לא דיברו בקיבוץ על וילפריד והוא כמעט נשכח למרות שהיה גיבור שהציל 20,000 יהודים במלחמה. הסיבה לכך לא ברורה. יש התולים זאת בכך שהיה הומוסקסואל, אחרים בכך שחברי הקיבוץ ביקשו למחוק את העבר. יונתן ניר, בן הקיבוץ שהעלה את השאלה בסרטו "האיש הנעלם", סבור שהתשובה נעוצה בכך שבמסגרת פעילותו וילפריד היה בקשר שוטף עם הממשל הנאצי וכן נאלץ לברור בין אלפי בקשות ההצלה שהוגשו לו מידי יום ולבחור את מי להציל. מבחינת רבים באותה תקופה היה בכך טעם לפגם. בעיניי זהו רע הכרחי שסייע בהצלה של 20,000 נפשות שנידונו למוות כמעט ודאי. בעיניי הוא גיבור. גיבור עלום שלא הכרתי עד כה ואני רואה לעצמי חובה לספר את סיפורו.
Re-Collection
אחרי שנה סוערת שעברה על מוזיאון בית וילפריד, שהיה קורבן לפריצה וגניבה של 30 חפצי אמנות מהאוסף (קוראי הניוזלטר שלי מכירים את הסיפור), התפנו במוזיאון לחגוג 70 שנה להיווסדו.
אמנית הוידאו נבט יצחק, הידועה בעבודתה עם אוספים וארכיונים, הוזמנה ליצור תערוכה שמתמקדת באוסף וילפריד באוצרות של אוצרת המוזיאון שיר מלר ימגוצ׳י. התוצאה היא שתי עבודות וידאו רבות ערוצים המוקרנות בחללי המוזיאון וכן הצבה מחדש של האוסף המקורי של וילפריד (לאורך השנים נתרמו למוזיאון חפצי אמנות נוספים). שמה של התערוכה בעברית "זכרון דברים" מדבר על נושא הזיכרון אולם מכניס גם משמעויות מעולם המשפט שאולי מתייחסות להסכם הלא כתוב בין וילפריד לאנשי הקיבוץ. השם באנגלית Re-Collection קולע יותר בעיניי – הוא מדבר על פעולת ההיזכרות וכן מתייחס לבחינה מחודשת של האוסף.
בעבודה המרכזית מנפישה יצחק חלק מהפסלונים מהאוסף ומציבה אותם בעולם אפור וכיאוטי בו בכל רגע משהו מוצנח מלמעלה או מתרומם על פודיום ונישא מעל האחרים. הדינמיקה הנוצרת היא של אימה וחוסר וודאות. יצחק בחרה בפסלונים בהתאם לסיפור הספציפי שלהם או בהתאם לצורתם הויזואלית. למשל, פסל של נוגש עבדים מצרי, היחיד באוסף שהוא מזוייף, משחק תפקיד מרכזי כמי ששומר על הסדר, שתי עיניו מאירות כפנסים ובולשות אחרי האחרים. דמותו של האל המצרי אפיס המופיעה כשור מוכפלת לכדי רביעיית שוורים המושכת פסל בעל צורה א-מורפית, היחיד שיצר וילפריד בעצמו וקרא לו "אזלת כח". ראש פסל יווני שנסדק בסנטר עולה מעל פודיום וב"פצע" בסנטרו רוחשות רימות. ברקע ארובות מעשנות ופסקול דרמטי.
ביצירה הושפעה יצחק מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה-20' ומעבירה תחושה של קברט מקברי, גרוטסקי לעיתים. מעבר לתחושה הכללית של אימה בחיים תחת שלטון דמים, המתייחסת ישירות לביוגרפיה של וילפריד, מעלה יצחק שאלות רחבות יותר לגבי השימוש של משטרים באמנות והאופן בו באופן שרירותי מועלה זרם יצירתי אחד ואחר מנותץ ונשלל. הדבר נכון לגבי "האמנות המנוונת" של הנאצים, אבל במידה מסויימת יכול להתייחס לאופן בו אמנים אפרו-אמריקאים בימינו מנתצים פסלים של מי שעד לא מכבר נחשבו לגיבורי האומה וכעת מוקעים כגזענים. לחילופין, אמנות רחוב, שעד לפני כמה עשורים נחשבה לוונדליזם חסר ערך ולא חוקי, מקבלת היום מקום של כבוד כסוגת אמנות לגיטימית ומבוקשת. אף אחד מאיתנו לא יודע איך הדברים ייראו בקץ הימים.
שאלה נוספת מתייחסת לקשר בין אספן והאוסף שלו. בחלק אחר של עבודת הוידאו, המוצג בחלל סמוך, מוצגת לנו חזותו המשוחזרת המונומנטלית של בית הכלבו N.Israel שנראה כמו ארמון או מוזיאון ניאו-קלאסי, ומעליו זוהרת כתובת ניאון "The Collector" ובחזית פסלונים מהאוסף, עומדים כעובדים של בית הכלבו. את הפסלונים בחר האספן והם באים לשרת אותו, את רצונותיו וצרכיו. בתמורה שומר עליהם האספן ומגן עליהם מפני הזמן ופגעים אחרים. ספציפית במקרה של וילפריד אפשר לראות כאן הקבלה גם לחייו: כמו שבחר ושמר על חפצי האמנות, כך בחר ושמר על היהודים שהציל.
עם סיפור כל כך חזק כמו זה של וילפריד, קשה שלא להישאב ליצירה סנטימנטלית נרטיבית, אולם יצחק עמדה באתגר ויצרה עבודה שעושה כבוד לאיש ולמקום אך יחד עם זאת יכולה לעמוד בנפרד בזכות עצמה.
בגלל חשיבות הסיפור והערך שאני רואה בלהביא אותו לכמה שיותר אנשים, אני מבקשת שתשתפו את הפוסט.