לפני שבוע קיבלתי וואטסאפ ממעיין פייגין, מורתי היקרה לניפוח זכוכית, עם לינק והמילים "את תאהבי את זה!".
או-קיי. כמובן שזה סיקרן אותי. לחצתי על הלינק והגעתי לסדרת הריאליטי החדשה של נטפליקס – Blown Away.
כמיטב מסורת הריאליטי, עשרה מנפחי זכוכית מתחרים על תואר המומחה שפרס מקצועי בצידו. הפורמט הוא די שחוק וידוע. הזכיר לי קצת את ימי מאסטרשף העליזים. אבל, וזה אבל גדול, כל פרק הוא פחות מחצי שעה ולכן נחסכים מאיתנו כל הסיפורים קורעי הלב, חיבוטי הנפש ושאר מסחטות הריאליטי שכל כך התרגלנו אליהן. במקום זה יש נטו זכוכית, עם כל האקשן: החום הבלתי נסבל, הזכוכית הנוזלית, מחסומי היצירה של האמנים וגם השבירה, שהיא חלק בלתי נמנע בזכוכית. בקיצור, מעיין צדקה. אני אהבתי את זה. אם אתם סקרנים לגבי תהליכי היצירה עם זכוכית פרגנו לעצמכם בינג' קצר וחם.
על הרומן שלי עם זכוכית כתבתי כבר כשביקרתי במוזיאון הזכוכית בקורנינג, ניו יורק. הוורסטיליות של החומר הזה היא פשוט מרתקת אותי והעבודה בזכוכית חמה נדמית לי כריקוד כאשר כל הזמן צריך לשים לב לזכוכית שלא תתקרר מידי, שלא תימס ותאבד את הצורה, עבודה עם כוחות פיזיקליים כמו גרביטציה והכח הצנטריפוגלי, קרובים מאוד לזכוכית הלוהטת אבל אף פעם לא נוגעים בה ממש. ההפכפכות של החומר והעובדה שבכל שלב העבודה יכולה להתנפץ הופכים את היצירה המוגמרת לעוד יותר נחשקת.
אז אם עשיתי לכם חשק, תרימו טלפון למעיין ותקבעו שיעור ניסיון אצלה ואצל בוריס.
מסורתית ניתן לחלק את המאסטרים של הזכוכית לשתי אסכולות: האסכולה הוניציאנית והאסכולה הצ'כית. בונציה הדגש הוא על ניפוח זכוכית מעודן, מרובה פרטים וקישוטים. הצ'כים יותר מינימליסטים, הזכוכית עבה יותר ועיקר העבודה היא אחרי הקירור, בעבודה קרה. כאן גם טכניקת יציקות הזכוכית נפוצה יותר. לאורך מאות שנים התרכזו שתי האסכולות בייצור של כלים שימושיים ולכל התחום של הזכוכית התייחסו כקראפט. רק בעשורים האחרונים החלה להתפתח מסורת של יצירה אמנותית שמשתמשת בזכוכית כמדיום לפיסול. זה התחום שהכי מושך אותי.
אני רוצה להכיר לכם 6 אמני זכוכית שפורצים ומרחיבים את ההגדרות המסורתיות:
אמן הזכוכית המפורסם ביותר בעולם כיום ואת היצירות שלו תוכלו למצוא במוזיאונים, בגנים וגם בלובי מפונפן של מלון או בניין משרדים. צ'יהולי הוא המייסד של בית הספר הגבוה לזכוכית פילצ'וק, המכה של כל אמני הזכוכית עד היום. ב-1976 הוא איבד את עינו בתאונת דרכים וב-1979 פרק את הכתף ומאותה עת לא יכול היה להמשיך לנפח זכוכית. למעשה הוא הפך מרקדן לכוריאוגרף, מיצרן למנהל. את מיטב היצירות שלו יצר צ'יהולי בצורה זו: הוא בעל החזון, מייצר סקיצות וציורים (אותם ניתן לרכוש בגלריות), בונה את תהליך העבודה ומפקח על האמנים שמנפחים בפועל את היצירות. תחת שרביטו עברו רבים מאלו שתמצאו בהמשך הרשימה שלו. בישראל היתה תערוכה מפורסמת של הפסלים שלו במגדל דוד בירושלים. היום ניתן לראות אותן בגני הקיו בלונדון.
טלייפייטרה נולד באי מוראנו, אליו הוגלו כבר במאה ה-13 מנפחי הזכוכית של ונציה מפאת השריפות שכבשניהם גרמו. כבן לשושלת מנפחי זכוכית הוא החל את לימודיו כבר בגיל 12 אצל המאסטרו הנודע ארכימדה סגוסו. במקביל לימד עצמו אמנות עכשווית באמצעות ביקורים בביאנלה של ונציה, שם התוודע לעבודות של רות'קו, בארנט ניומן ואחרים. ב-1968 דייל צ'יהולי הגיע לונציה ופגש את טלייפייטרה. השניים לימדו זה את זה טכניקות והעשירו את הידע שלהם. מאוחר יותר צ'יהולי אירח את טלייפייטרה כשזה הגיע לארה"ב. עד שנות ה-80 הוא עבד בעיקר עבור חברות הזכוכית הגדולות של ונציה, אולם אז עבר ליצור כלים ויצירות אינדיבידואליים משלו. רוב היצירות שלו מבוססות על התצורה המסורתית של ואזה אולם לרוב הן אינן שימושיות והוא לוקח אותן למקומות אחרים, כמו סדרת הדינוזאורים שלו. הוא משתמש בשכבות רבות של צבע שאחר כך מוסרות בעבודה קרה וחושפות את השכבות התחתונה ומתקבלת טקסטורה מרהיבה. הסירות המרחפות שלו מהוות את גולת הכותרת של מוזיאון הזכוכית בקורנינג.
ג'ק סטורם יוצר שלמות. להבדיל מרוב אמני הזכוכית הוא עובד עם גושי זכוכית קריסטל קרה אותם הוא חותך ומצפה בחומר בעל תכונות שבירת אור ומחבר אותם שוב. מדובר בתהליך ארוך מאוד (8-18 שבועות ליצירה) של חיתוך, ציפוי, הדבקה, שיוף והברקה, שבסופו מתקבל אובייקט שקשה להסיר ממנו את העיניים. סטורם מאמין גדול בנוסחת פיבונאצ'י, שנפוצה מאוד בטבע, על מנת לייצר שלמות עם איכויות טבעיות, גם אם היא מתבססת על הדברים הכי לא טבעיים כמו קווים וזוויות ישרים.
כמיטב המסורת היפנית יוצרת ניוקו צורות מופשטות בהן היא נופחת תנועה ומומנטום. היא משתמשת בדפי זכוכית דקים אותם היא חותכת בדיוק רב ומדביקה זה לזה. להבדיל מסטורם שמתאמץ להסתיר את נקודות ההדבקה, ניוקו דווקא מבליטה ביצירתה את השוליים של כל דף זכוכית ויחד הם שיוצרים את הדימוי. יש בעבודותיה מן הארכיטקטוני בשילוב עם אנרגיה חזקה, שילוב של נוקשות ורוך. מבחינתי זה כמו להסתכל על רקדן בתנועה מתמשכת.
בן טרה מתמחה ביציקות זכוכית עצומות, כאלה שאפשר להציג גם כפסל חיצוני ועל כך ייחודו. לרוב הוא יוצר טוטמים מזכוכית חצי אטומה בצורות אמורפיות, בשילוב עם מתכת או אבן. התוצאה היא בעלת אופי פרימאטי בעיניי. לדברי בן טרה, הגדולה של הזכוכית היא באופן בו היא לוכדת את האור ועל כן הפסל משתנה כל הזמן גם אם לא שינה את צורתו. יציקות הזכוכית העצומות של בן טרה דורשות תהליך קירור ארוך של עד כחודשיים וחצי בתוך תנור המופעל נון-סטופ וזאת על מנת לוודא שהטמפרטורה יורדת באופן אחיד ואין פערי טמפרטורה בין החלקים השונים הגורמים למתח ופיצוץ של הזכוכית.
מילנה עושה את הבלתי אפשרי וסורגת עם זכוכית. היא סורגת מגיל מאוד צעיר וזה הפך לאובססיה עבורה. במקביל עבדה עם זכוכית ויציקה של חומרים נוספים. בשנות ה-2000 פיתחה את הטכניקה הייחודית של סריגה בזכוכית: היא "סורגת" בחבלי שעווה אותם היא מחברת ואחר כך יוצקת את הזכוכית בטכניקת השעווה הנעלמת, המוכרת גם מיציקות ברזל. התוצאה מתעתעת את העין ומחייבת התבוננות לעומק, ויחד עם זאת מחזירה את אומנות הסריגה לקידמת הבמה.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.