הסיפור הנשכח של אהרון אבני

השם אהרון אבני מוכר לרובנו אך ורק בזכות מכון אבני. מעטים בלבד מודעים להיקף תרומתו לשדה האמנות בארץ ישראל. תערוכה חדשה במוזיאון הרצליה באוצרותו של רון ברטוש המציינת 70 שנה למותו של אבני, באה לשנות זאת.

אסופת הציורים המוצגת במוזיאון הרצליה, בדגש על ציורי השמן של אבני, נותנת הצצה לאופי יצירתו המשתנה של אבני לאורך שלושה עשורים של יצירה. מה שלא רואים בציורים הללו הוא את התרומה הרחבה שלו לציור הארץ ישראלי ואת הדרמה בחייו הקצרים (אבני נפטר ב-1951 והוא בן 45 בלבד).


בגיל 19 עלה אבני לארץ ישראל ומיד החל את לימודיו בבצלאל. השנה היא 1925. חבריו לספסל הלימודים היו חיים גליקסברג, משה קסטל, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ועוד. בין המורים ניתן למנות את בוריס שץ, זאב רבן ואהרון שאול שור. אבני עשה להם חיים קשים, התלונן על תנאי ההעסקה של העובדים בבית הספר והתמרד עד שב-1928 עזב את בצלאל ועבר לתל אביב, בה ראה את המרכז המודרני של הציור בארץ. מהתקופה הזו ראוי לציין את הדיוקן העצמי של אבני שגם פותח את התערוכה, כולו עז מבע ומלא אופי.


אהרון אבני, דיוקן עצמי, שמן על בד יוטה, סוף שנות ה-20 של המאה ה-20

בתל אביב מציג אבני באחת התערוכות הראשונות בישוב, שעוד לא היה לו מוזיאון ועוד לא היו בו גלריות, ואלה הוצגו בדירות שכורות בתל אביב. שתי תערוכות נפתחו במקביל: קבוצת אגד שכללה את 'דור המייסדים' – ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר ועוד, וקבוצת מסד שכללה את ציירי הדור החדש, ביניהם אבני. אמני שנות ה-20 ('דור המייסדים') מרדו במסורת הגלותית ושפתם היתה שפת האוונגרד. הדור החדש, אמני מסד, פעלו מתוך ריאקציה, תגובת נגד לציור המקומי האוריינטליסטי והחדשני. הם ביקשו לעצמם מסורת וקרקע יציבה עליה יוכלו להתפתח ולפרוח.

ב-1929 אירעו מאורעות תרפ"ט בישוב והניעו אמנים רבים לחפש ביטחון בפריס, בה התפתחה סצינה של אמנים יהודים – 'אסכולת פריס' הם נקראו. ב-1930 נוסעים גם אהרון אבני ואישתו חיה להשתקע וללמוד בפריס. בתקופה זו הוא לומד באקדמיה שומייה ובמקביל מבלה שעות ארוכות בלובר, לומד את האולד מאסטרס. הוא התחבר למסורת הציור הריאליסטי הצרפתי של קורבה וקורו והעריץ את רמברנדט. הוא נחשף לאימפרסיוניזם, הפוסט אימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם, ולקח מכל אחד מהם קצת. אלה במידה רבה יגדירו את יצירתו בשנים הבאות.


אהרון אבני, תפנים הבית ברחוב שינקין 64, 1937 לערך, שמן על בד מוצמד לעץ, 76x54 ס"מ, עיזבון אהרון אבני באדיבות משפחת אבני-בורוביץ', תל-אביב (צילום: לנה גומון)

ב-1932 שב אבני לתל אביב כאמן בשל יותר. גם כאן היו התפתחויות - מוזיאון תל אביב נפתח בביתו של מאיר דיזנגוף ובתערוכת הפתיחה מוצגים ציוריו של אבני. הוא אף זכה לתערוכת יחיד באותה שנה במוזיאון. בקרב האמנים הוא זוהה כאיש אסכולת פריס. הוא התמסר לציור אינטימי של דיוקנאות, תפנימים ונופים קרובים. הוא בחר להדגיש את האישי והספציפי על פני הקולקטיבי והחלוצי, ובכך היה מן החידוש בארץ.

אבני היה במידה רבה חיה פוליטית, סוציאליסט הקשוב לצרכי הכלל. כבר ב-1930 התפקד למפלגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) בין הראשונים והחזיק בכרטיס חבר מספר 8. ב-1934 היה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל וישב בועד המנהל. ב-1936 מקים אבני את 'הסטודיה', ששמה הרשמי היה הסטודיה לציור ופיסול ליד ועדת התרבות של מועצת פועלי תל אביב, בתמיכת המפלגה וההסתדרות הכללית. לאגודת ידידי הסטודיו הצליח לגייס את גולדה מאירסון (לימים מאיר), נחום גוטמן, אהרון מסקין ועוד לצורך ביסוס וטיפוח המוסד.


אהרון אבני, בסטודיה, שנות ה-40 של המאה ה-20, שמן על בד, 50x65 ס"מ, עיזבון אהרון אבני באדיבות משפחת אבני-בורוביץ', תל-אביב (צילום: לנה גומון)

אבני הקדיש את עצמו לפדגוגיה ולימוד הציור וחזונו היה "חינוך אמנותי והשכלה למוכשרים במקצועות הציור והפיסול, למבוגרים ונוער". הוא ייסד תכנית ארבע-שנתית שכללה לימודים מעשיים ועיוניים בתחום הרישום, הציור, הפרספקטיבה, אנטומיה, פיסול ותולדות האמנות והפיסול. המעבר משנה לשנה הותנה בבחינה והצביע על הרמה הגבוהה אליה כיוון. בביקורת על תערוכת סוף השנה ב-1937 נכתב "ההישג העיקרי של אבני בתור פדגוג הוא בזה שנתן לכל אחד להתפתח באופן חפשי וללכת בדרכו הוא. אמנם דרך ההתפתחות האינדיבידואלית היא איטית יותר, אבל יש בה קניין חשוב – האני". הדבר ניכר גם בתלמידיו ביניהם אפשר למנות את אליהו גת, לאה ניקל, מנשה קדישמן, דני קרוון ועוד רבים אחרים, כל אחד מהם הלך בדרך נפרדת ומובחנת מאוד מזו של אבני עצמו. אבני צייר את אחד משיעורי הציור: מימין המודל יושבת עם גיטרה וסביבה חמישה ציירים, חלקם מוסתרים מעט על ידי כני הציור.


אהרון אבני, מעשן המקטרת, תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, שמן על בד, 45x34 ס"מ, עיזבון אהרון אבני באדיבות משפחת אבני-בורוביץ', תל-אביב (צילום: לנה גומון)

במקביל דרך כוכבו של אבני והוא נהנה מהכרה ממסדית רחבה – הוא זכה בפרס דיזנגוף בשנת 1937, הציג תערוכות יחיד בגלריות תל אביביות וכן בבית הנכות הלאומי בצלאל (לימים מוזיאון ישראל), בבית האמנים בתל אביב ושתי תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב בשנים 1938 ו-1944. מריאקציונר הוא הפך להיות המיינסטרים.

ב-1945 הדברים קיבלו תפנית: יחזקאל שטרייכמן, חברו לספסל הלימודים שגם לימד שנתיים בסטודיה של אבני, פתח סטודיה מתחרה ולקח עימו תלמידים רבים. הללו חשו ששיטות הלימוד של אבני אקדמיות מידי ומיושנות ומצאו רוח חדשה בשטרייכמן ושותפו סטימצקי. עבור אבני זו היתה מכה קשה.

המכה הבאה הגיעה ב-1948 כאשר ישראל הצעירה הוזמנה להציג בביאנלה בונציה את מיטב אמניה. אגודת הציירים והפסלים הרכיבה רשימה של 24 אמנים, ביניהם אבני, שייצגו את המדינה. זריצקי, שלקח על עצמו לנהל את הנושא באגודה עשה מחטף וצמצם את הרשימה ל-18 שמות. בין אלה שירדו מהרשימה היה אבני. בעקבות כך התכנסה אסיפה מיוחדת של האגודה במסגרתה הודיעו שטרייכמן, זריצקי, סטימצקי וחבריהם על פרישה מהאגודה. חודשים ספורים מאוחר יותר חברו אמנים אלה לתערוכה במוזיאון תל אביב תחת השם 'אופקים חדשים'. זו היתה לידתה של התנועה המשפיעה ביותר בשדה הישראלי בעשורים הראשונים למדינה.

אבני, שהיה מורד בצעירותו, הפך כעת לזה שמורדים נגדו. למהלך הפרישה והקמת קבוצת אופקים חדשים תרמו גורמים רבים, ביניהם חילוקי דעות אמנותיים וגם אידאולוגיים (אבני היה מפא"יניק שרוף והקבוצה זוהתה עם מפ"מ), אבל אין ספק שגם האגו שיחק כאן תפקיד משמעותי: זריצקי רצה להנהיג ואבני מאוד נפגע.


אהרון אבני, חייל עם סטן, 1948, שמן על בד, 81x60 ס"מ, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, פרס עיריית תל-אביב, 1948 (צילום: מרגריטה פרלין)

יחד עם זאת אבני המשיך בפועלו: הסטודיה המשיך לפעול, ב-1948 הוא זכה בפרס דיזנגוף עם ציורו דיוקן עצמי כחייל עם סטן, נסע לחו"ל והשתלם שם ואף הציג תערוכת יחיד בפריס ב-1950. הוא ייסד את המדרשה למורים לציור ומלאכה מטעם זרם העובדים, לימים המדרשה לאמנות, אחד מבתי הספר הגבוהים לאמנות המוערכים בשדה.

באותה שנה התגלה סרטן בגופו. הוא נפטר ב-1951, משאיר אחריו אישה, 2 ילדים והרבה תלמידים. הוא היה בן 45 במותו. אחרי מותו שונה שם הסטודיה למכון אבני המוכר עד היום.


הסיפור של אבני מקפל בתוכו את הסיפור של שדה האמנות המקומי באותם זמנים, על רוח החלוציות והיזמות שבו, השתנות הזמנים והטעמים, היחס לאמנות האירופאית והשפעת הפוליטיקה הארצית והפנימית על התפתחותו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול