גדעון אגז'ה עושה תיקון
עודכן: 26 בפבר׳
את גדעון אגז'ה פגשתי לפני מספר חודשים ב"שידוך" של האמנית נירית טקלה. טקלה אהבה את הטקסט שכתבתי על התערוכה שלה בגלריה חזי כהן והציעה לגדעון לפנות אליי לכתיבת הטקסט לתערוכה החשובה שהוא עובד עליה. רק כשפגשתי את גדעון הבנתי עד כמה באמת חשובה התערוכה הזו.
ישבנו יחד כמה שעות והוא גולל בפניי סיפורים שמעולם לא סופרו, על גיבורים שלא הכרתי ולא ידעתי על קיומם. הבנתי את המחוייבות העמוקה של גדעון לפרוייקט התיעוד. עיניו נוצצות כשהוא מספר על קורותיהם ותלאותיהם של בני העדה האתיופית, לא מתוך עמדה קורבנית אלא מתוך עוצמה.
העוצמה הזו נשקפת גם מפניהם של המצולמים בתערוכה. ניכר שמדובר באנשים ונשים שעברו הרבה בחייהם, נתקלו במשוכות ומכשולים ויכלו להם.
כך נרתמתי גם אני לפרוייקט החשוב הזה, שהתערוכה הזו היא רק נקודת ההתחלה.
החלטתי להביא כאן את הטקסט המלא שכתבתי ולהאיץ בכם לבקר בתערוכה.
גדעון אגז'ה – תיקון / גיבורים
כמי שעלה כנער מאתיופיה, ביקש גדעון אגז'ה להיטמע כמה שיותר בחברה הישראלית, גם על חשבון המסורת והקהילה. כעת, אחרי שהלך כמה שיותר רחוק – ראה עולם, למד צילום והקים עסק - הוא מבקש לחזור ולעשות תיקון. לספר סיפורים לא מסופרים, של אנשים צנועים, אמיצים ובעלי חזון, ולתת להם הכרה לפני שהם הולכים לעולמם.
הנרטיב המוכר של עליית יהדות אתיופיה מתמקד בעליות 'מבצע משה' ב-1984 ו'מבצע שלמה' ב-1991. מעטים יודעים על אסירי ציון שפעילותם איפשרה את העליות הללו, ועוד פחות יודעים על הפעילות הציונית של בני הקהילה האתיופית בשנות ה-50' וה-60' של המאה ה-20.
בין גלי הקורונה והסגרים התחדדה אצל אגז'ה ההבנה שיש לתעד את אותם הגיבורים ולהנגיש את סיפורם לקהל הרחב, לטובת הקהילה האתיופית בישראל שתכיר את שורשיה, ולטובת כלל האוכלוסיה שתכיר נדבך נוסף בסיפור הציוני. יחד עם ההבנה הזו בשלה ההחלטה של אגז'ה לקיים תערוכה זו והחל המסע.
אגז'ה איתר בקהילה האתיופית פעילים ציוניים שביקרו בישראל עוד בשנות ה-50' וניסו לארגן עלייה לארץ, פעילים שנאסרו ועונו באתיופיה בעוון פעילות ציונית, אנשים ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים תוך סיכון חייהם ונפגש איתם. הוא נסע ברחבי הארץ והגיע לביתו של כל אחד מאלה, ביקש שיספרו את סיפורם, הקליט וצילם אותם בוידאו ובסטילס. הוא גילה אנשים שרק מחכים שמישהו ישאל אותם, משתוקקים לספר את הסיפור שלהם וצמאים להכרה. הוא הבין שהתיקון שהוא מבקש לעשות הוא גם עבור האנשים המיוחדים הללו. בתערוכה מוצגים הצילומים מאותם מפגשים לצד הסיפור של כל גיבור וגיבורה.
הצילומים ברובם מתמקדים בפניהם של האנשים, כמעט שלא ניתן למקם אותם על פי הרקע. העיקר הוא הפנים, מלאות הרגש והחכמה. גדולים מעט מגודל טבעי, הצילומים מוצבים בגובה העיניים, מאפשרים למבקר לצלול עמוק אל העיניים מלאות המבע ולקרוא את הסיפור מאחורי הדמות. ניכר שאלה אנשים שעברו חוויות קשות בחייהם וסוחבים עימם צלקות. יחד עם זאת, מבטם פתוח ויש בו אופטימיות רבה.
למרות אחידות הפורמט, הגלריה המתקבלת היא מאוד מגוונת בצבעים ובתווי הפנים. אגז'ה כמו קורא תיגר על הסטריאוטיפ של אדם שחור בקהילה לבנה ומדגיש את ייחודו של כל אחד מהמצולמים.
השאיפה למצויינות תמיד הובילה את אגז'ה ודחפה אותו ללמוד ולקנות דעת. באין מודלים לחיקוי זמינים בסביבתו, הוא פנה לספרים, שם מצא אותם. היום הוא רוצה להנגיש לצעירי הקהילה האתיופית גיבורים ומודלים לחיקוי שתמיד היו שם, אולם לא הושם עליהם זרקור. מבלי משים מסתמן גם אגז'ה עצמו למודל ראוי.
אגז'ה, חדור סקרנות אנושית בסיסית, הוא מספר סיפורים ויזואלי, צלם חברתי אקטיביסט וחוקר. תערוכה זו מהווה עבורו פרק ראשון, מעין יריית פתיחה לפרוייקט גדול ומעמיק יותר שיכלול תיעוד רחב היקף וכן ספר שיאגד את כל הצילומים והסיפורים של משתתפי הפרוייקט.
מודל חדש
לצד הגיבורים שהוא מצלם, מעניין אותי גם הסיפור של גדעון עצמו:
הוא נולד ב-1984 בכפר יהודי מחוץ לגונדר, אימו קדרית ואביו סוחר וחקלאי. סבו וסבתו עלו לישראל בעליות הראשונות, אולם משפחתו עלתה לארץ מאוחר יותר כשהוא כבר נער. מהמסע ותקופת המעבר הארוכה הוא לא זוכר דבר. מעין בלקאאוט של הדחקה. הם הגיעו לחיפה, משם עברו לשכונת קריית משה ברחובות. העול עליו היה כבד: צריך לתרגם להורים, לעזור להם להתאקלם, לשמש לאחים הקטנים דוגמה. בשלב מסויים עבר לפנימיית ישיבה תיכונית וביקש להיות ישראלי כמו כולם.
השאיפה למצויינות כל הזמן מובילה את אגז'ה לפרוץ גבולות ואחרי הצבא הוא מתקבל ללימודי צילום. הוא מספר שהוא קורא המון ומבחינתו זה מה שבנה אותו: "בספרים מצאתי מודל לחיקוי".
כשהיה בן 15 ביקר בירושלים בחגיגות הסיגד. הוא זוכר בראשו תמונה של אישה אתיופית מבוגרת מתפללת עם ידיה מלאות הקמטים פרוסות מעלה. "הרגשתי שמישהו צריך לצלם את זה" הוא אומר, זה כנראה היה הנבט הראשון לצלם התיעודי שצמח להיות. מאז הוא עוסק בתיעוד ההיסטוריה של הקהילה, מתעד את ההפגנות לצד החגיגות המסורתיות. "אני רוצה להתקרב עוד יותר, להכיר את הנפשות. רוצה לחזור, להכיר את עצמי, את המקורות שלי". יחד עם זאת הוא מבקש לפתוח צוהר לדור הצעיר לעולם האמנות ומשמש מודל לחיקוי עבורם יחד עם אמנים נוספים בני העדה כמו משה טרקה, נירית טקלה, מיכל ממיט וורקה ואחרים. בעיניי אין חשוב מזה.
