כשעומדים קרוב אליו ומביטים מעלה קשה להתעלם מהעוצמה של (Balloon Dog (Orange, הפסל שעשה הכי הרבה כותרות במאה ה-21. טביעת האצבע הקונסית ניכרת כאן במלוא עוצמתה - הוא מושלם. נטול פגמים, נטול כתמים או עיוותים. נדמה כאילו יד אדם לא נגעה בו. האמת היא שזה די קרוב למציאות: קונס הזמין את ייצור הפסל אצל מפעל בגרמניה שמתמחה בפלדת אל-חלד ומאז ייצורו נגעו בו רק עם כפפות. למעשה, ספר הנהלים המלווה אותו, כמו את כל אחת מהיצירות של קונס, מציין במפורש כי על מי שמטפל ונוגע בפסל לעטות כפפות בכל עת, אותן יחליף כל עשר דקות. כמו כן עליו לעטות מסיכת מנתחים. זה עוד לפני עידן הקורונה.
מובן שקונס משחק איתנו כאן משחק של פרופורציות והקשרים - הוא לוקח חפץ ילדותי ובר חלוף ומגדיל אותו עשרות מונים, משנה את תכונותיו הפיזיקליות מבלי לשנות את הנראות, ונותן לו חיי נצח.
רק כשעומדים לידו מבינים את ההקבלה לעגל הזהב - הבקר הפך לכלב והזהב לכתום מבריק אבל הבדיחה היא עדיין על חשבוננו. אנחנו בני המערב הסוגדים לכסף, רודפים אחרי בעלות והכרה ומחפשים ודאות והגנה, ממש כמו בני ישראל לפני 5000 שנה במדבר.
שלא תבינו לא נכון - קונס איתנו באותה קלחת. לא היה אמן קפיטליסט יותר ממנו. הוא פשוט נהנה להציב בפנינו מראה, ואנחנו כמובן נעתרים, נהנים לראות את דמותנו משתקפת בזהב הנוצץ הזה.
כשחוזה מוגרבי רכש את הפסל הזה במכירה פומבית תמורת כ-60 מיליון דולר שוק האמנות רחש וגעש. אנשים כתבו על כך ספרים שלמים ובנו את הקריירה שלהם על המאורע הזה. מאז נשבר גם השיא הזה כאשר ב2019 נמכר Rabbit, פסל אחר של קונס, תמורת 91 מיליון דולר.
גם אם היו לי 60 מיליון דולר להוציא על אמנות, אני לא חושבת שהייתי רוכשת את הפסל הזה דווקא, ובכל זאת, המפגש הבלתי אמצעי איתו עשה לי משהו. והמשהו הזה גרם לי להעריך יותר את ג׳ף קונס האמן, שהצליח במחווה פשוטה ובביצוע אלגנטי להעביר רעיונות מעמיקים.
ג׳ף קונס פועל בשדה האמנות כבר ארבעה עשורים ומצליח לשמור על מתח מרתק בין סנסציה, תזה וכסף. לדעתי אין אמן שעושה זאת היום טוב ממנו. אוצר התערוכה, דורון רבינא, השווה את קונס למרסל דושאן ואנדי וורהול, שניים שיצרו מהפיכות בעולם האמנות וניהלו גם הם את המתח בין שלוש הצלעות הללו. דושאן היה אמן הרדי-מייד הראשון – לקח חפץ יומיומי והציג אותו כאמנות. גם קונס עשה את זה עם סדרת שואבי האבק שלו, שהשיקה את הקריירה שלו. וורהול, כמו קונס, עסק רבות בנושא הצרכנות, אולם בעוד הוא יצר העתקים רבים עד כדי שהסטודיו שלו נקרא "המפעל", קונס מעלה את יצירותיו לדרגת יחידות סגולה במחירים מרקיעי שחקים. בשני המקרים תהליך הייצור, בו היו מעורבים אנשים רבים שאינם האמן, הוא מרכזי להבנת הפרקטיקה האמנותית.
התערוכה במוזיאון תל אביב מתבססת כולה על יצירות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי, אספנים ישראלי-אמריקאים, שהסכימו לא רק להשאיל את היצירות אלא גם לתמוך ולממן חלק מעלויות התערוכה. סך הפריטים בתערוכה מוערכים בכ-100 מיליון דולר, ועלות התערוכה, כולל הביטוח, שינוע, הצבה וכו' מוערכת בכמיליון דולר.
התערוכה הזו נהגתה בלוח זמנים קצר מאוד במונחים מוזיאליים – רק לפני שנה ישבה טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון, במשרדו של חוזה מוגרבי בניו יורק והעלתה את האפשרות לתערוכה; לפני 4-5 חודשים העבודה על התערוכה עלתה להילוך גבוה. מובן שתערוכה זו משרתת היטב את שני הצדדים – המוזיאון מקבל מה שמוגדר "תערוכת בלוקבאסטר" שאמורה להביא מאות אלפי מבקרים, זאת טרום עידן הקורונה, שכרגע לא ברור כיצד תשפיע. מהצד השני, היצירות שבבעלות האספן מוצגות במוזיאון וזוכות להתייחסות אוצרותית וביקורתית, מה שצפוי לתרום לערכן. למרות שכביכול זו "עסקה" בין שני צדדים, יש כאן צלע נוספת – האמן. ג'ף קונס מקפיד להיות מעורב בתערוכות של היצירות שלו, לדאוג שהנהלים שהסטודיו שלו קבע לגבי הצגת היצירות מכובדים והוא גם מאשר את תוכנית התערוכה וההצבה של העבודות. מעורבות זו חשובה לכל הצדדים כיוון שהיא תורמת ליוקרה והמוניטין של התערוכה וכמובן שנכונותו לבוא לפתיחת התערוכה משמעותית מאוד. עקב התפשטות וירוס הקורונה הוחלט ברגע האחרון לבטל את ביקורו ולדחות אותו עד יעבור זעם. בינתיים אפשר ליהנות מהתערוכה שכוללת כמה פסלים חשובים גם בלעדיו.
בזמן הקרוב אפרסם תאריך לסיור מודרך בתערוכה של קונס יחד עם תערוכות אחרות במוזיאון.
אם אתם מעוניינים דווקא בסיור פרטי, דברו איתי.
בינתיים אני מזמינה אתכם לצפות בסרט של ה-BBC שנערך על קונס ב-2017 ומוקרן גם במסגרת התערוכה:
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.