ממיכלאנג'לו ועד שאגאל - דמותו של משה בראי האמנות

עודכן ב: אפר 1

לאורך ההיסטוריה דמותו של משה רבנו ריתקה אמנים רבים. קודם כל, מדובר באחד הסיפורים הטובים בתנ"ך, עם הרבה טוויסטים בעלילה. שנית, זהו סיפור של גיבור בעל כורחו, שהתכונות האנושיות שלו מודגשות מאוד בסיפור, ומאפשרות לנו להזדהות עם הדמות ומה שעובר עליה.

אמנים מכל הזרמים כיבדו אותנו באינטרפרציה שלהם לדמותו של משה, כמה מהיצירות הפכו לנכס צאן ברזל. להבדיל מנושאים נוצריים ומיתולוגיים, שמיוצגים לעיתים רחוקות בלבד באמנות הישראלית, הרי שיש לנו רצף התייחסות למשה גם בקרב האמנים הישראלים.

לרוב מתוארת דמותו של משה באחת מהסצנות המרכזיות:

  • בת פרעה מצילה את משה

  • משה ולוחות הברית

  • משה על הר נבו

אביא כאן דוגמאות שונות לטיפול בכל אחת מהסצנות הללו ונראה כיצד סגנון והלך הרוח של התקופה משנים את הפרספקטיבה על נושא המעסיק את עמנו כבר מעל 3000 שנים.


בת פרעה מצילה את משה

כזכור, על פי הסיפור, פרעה ציווה להשליך את כל התינוקות הזכרים ליאור בעקבות נבואה שקיבל כי אחד מהם יקום עליו. יוכבד, אימו של משה התינוק, מחביאה אותו בסלסלה אותה שילחה על היאור בתקווה שיינצל. ביתו של פרעה שירדה אל הנילוס עם מלוותיה, מצאה את התינוק והחליטה לגדל אותו בארמון.



אחד הממצאים המדהימים ביותר הוא בית הכנסת ב-Dura-Europus אשר במזרח סוריה והתגלה ב-1932. בית הכנסת מתוארך למאה השלישית לספירה וכל קירותיו מכוסים פרסקאות שמתארים את ציורי התנ"ך. באחד מהם מתוארת בת פרעה העירומה טובלת בנילוס ומוצאת בו את משה התינוק.



בונפיציו וורונזה צייר את הסצנה הזו ב-1545 באופן מאוד אופייני לתקופת הרנסנס – הנוף והאנשים כולם דומים לזמן והתקופה של חייו, לבושים במיטב המחלצות. וורונזה הגדיל לעשות וכלל בציור דמויות רבות מאוד, ביניהן ליצנים, גמדים ובעלי חיים, עד כי דמותו של התינוק הקטן כמעט ונחבאת.



אורציו ג'נטילסקי, הידוע גם כאביה של הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי, צייר את הגרסה שלו ב-1633, והוא בן 70. הציור נועד להיות מתנה למלך הספרדי פיליפ הרביעי. גם כאן הדמויות בבגדי פאר תקופתיים וניתן לחוש בטיבם של המשי והסאטן. יחד עם זאת, הקומפוזיציה כאן היא סביב משה התינוק, כאשר שפת הגוף המוגזמת של הדמויות היא זו שמספרת את הסיפור ומעבירה את הרגש, כאופייני לבארוק.



קצת אחריו, ב-1647, צייר ניקולא פואסון את הסצנה. כאן ניתן להבחין ברקע בפירמידות ואובליסקים המסמלים את התרבות המצרית, נטועים בנוף אירופי אידאלי. נהר הנילוס מיוצג בדמותו של אל הנילוס השוכב בצד הימני תחתון של התמונה, ולידו ספינקס.



לורנס אלמה-טדמה, צייר בריטי ממוצא הולנדי, צייר גם הוא את בת פרעה המצילה את משה ב-1904. כאן אנחנו יכולים לראות דימוי אוריינטליסטי במיוחד, כאופייני לתקופה, שמשולבים בו אלמנטים מקוריים המשוייכים לתקופה המצרית הקדומה. באותה תקופה ארכיאולוגיה מצרית ויוונית היו בין התחומים החמים ביותר וחקר התרבויות העתיקות נתן לאלמה-טדמה אפשרות לדמיין את הסצנה כפי שהיתה ולא בהתבסס על האופנה בת זמנו.


משה ולוחות הברית

אחרי שיצאו ממצרים וצעדו במדבר עד שהגיעו להר סיני, בני ישראל חונים למרגלות ההר בעוד משה עולה אל ההר לקבל את התורה מאלוהים. משה מתמהמה על ההר ובני ישראל נחלשים באמונתם ללא המנהיג הדתי שלהם, ויוצרים את עגל הזהב להשתחוות לו. משה, שיורד מההר עם לוחות הברית, בהם כתב אלוהים את עשרת הדיברות, מזדעזע לראות את הכפירה ומנתץ את הלוחות בזעם.



אחד הדימויים הראשונים שאנחנו מוצאים בנושא הוא בפסיפסים של רוונה באיטליה, המתוארכים למאה השישית לספירה. מדהים כיצד אחרי כל כך הרבה שנים שומרים הפסיפסים על חיות וחיוניות רבה. אנו רואים כאן את משה מקבל את התורה במגילה מיד האלוהים בעודו מביט מטה אל העם שהשאיר למרגלות ההר.



אולי הדימוי המפורסם ביותר של משה הוא פיסלו של מיכלאנג'לו (1513-1515) המתאר את משה ישוב ולוחות הברית בידיו. הוא הוזמן על ידי האפיפיור יוליוס השני כדי לפאר את המאוזולאום שתכנן לעצמו, אולם היום הוא מוצג בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי ברומא. מיכלאנג'לו פיסל אותו בשיש לבן מרהיב, גובהו 2.35 מטרים וכולו אומר עוז והדר. מיכלאנג'לו בחר להראות את פניו של משה כזקן בא בימים עם זקן מפואר במיוחד, אולם גופו צעיר, שרירי ומחושל. זוהי בחירה מעניינת מאוד שיש בה גם עומק פילוסופי ותיאולוגי. על מצחו של משה מתנוססות קרניים, תולדה של התרגום המילולי ללטינית של הביטוי "וקרנו פניו".



לקראת סוף חייו, ב-1659, מצייר רמברנדט את משה הזקן יורד מההר וברגע דרמטי מניף את לוחות הברית לנתצם בזעם. רמברנדט מראה לנו ממש את הרגע שלפני, ומשאיר לנו לדמיין את הלוחות המנותצים. ניתן לראות שהוא הקפיד לכתוב עליהם בעברית את הדיברות (במקומות אחרים אמנים הרבה פעמים העתיקו אותיות עבריות ללא פשר אבל רמברנדט מאוד הקפיד על דיוק. כאופייני לרמברנדט, בציור יש מקור אור אחד שהוא זה שמשפיע על כל הציור והוא כביכול בלתי נראה. למען האמת, מקור האור הוא מצחו של משה הנוגה באור אלוהי, שנאמר "קרנו פניו".



מארק שאגאל עסק רבות בדמותו של משה וניתן למצוא אותו בעשרות עבודות שלו. את המעמד של קבלת לוחות הברית מאלוהים ומתן התורה לבני ישראל הירבה שאגאל לתאר לאורך כל חייו וניתן למצוא עבודות שלו בנושא משנות ה-30' ה-40' ה-50' וה-60', חלקן ציורי שמן וחלקן ציורי מים וליתוגרפיות. סגנונו המוכר של שאגאל מאוד בולט, על הצבעים שבחר להשתמש, הדמויות המרחפות ועוד. מפניו של משה בוקעות שתי אלומות אור בוהקות.


משה על הר נבו

ארבעים שנה סבבו משה ובני ישראל במדבר בדרך הלא כל כך ארוכה ממצרים לארץ ישראל. הסיבה לכך היתה שהארץ המובטחת ניתנת לדור חדש שלא ידע את מצרים ואת העבדות. למרבה הצער, גם משה עצמו השתייך לדור הזה ולכן הוא מטפס אל הר נבו ומשקיף מעליו על הארץ המובטחת, שהקריב כל כך הרבה על מנת להגיע אליה, אולם אינו יכול להיכנס בשעריה.



את הרגע הדרמטי הזה היטיב הצייר היהודי אורי לסר לתאר במלוא הדרמה וההוד – הארץ המובטחת בוהקת בצבעי תכלת ואור חם ואילו משה עומד על קצה הצוק, כמעט נופל, ומביט בה, כשכל דמותו שרויה בעלטה, המסמלת את הגלות. למעשה, מה שאנחנו רואים כאן הוא ציור הכנה לציור שמן גדול שלסר צייר לכבוד תערוכה גדולה בקלן ב-1928. הקהילה היהודית בברלין רכשה אותו וב-1933 הוא הוצג עם פתיחתו של המוזיאון היהודי בעיר. למרבה הצער אבדו עקבותיו ולא ידוע מה קרה איתו.



אבל פן צייר את הסצנה בשנות ה-50 או ה-60 של המאה ה-20. הוא מתאר את משה שחוח נשען על מטהו כשהוא מביט מראש ההר מטה כלפי הירדן התפתל, מצידו האחד מחנה האוהלים של בני ישראל ומעברו השני הארץ המובטחת, אליה לא יוכל להיכנס. להבדיל מאורי לסר, אצל פן הפסטל היה מדיום הציור העיקרי והמועדף ולכן ברור לנו שמדובר כאן בציור מוגמר.



בחיתוך עץ של יעקב שטיינהרדט מ-1965 משה אינו מביט בהרים הזרועים בתים קטנים אלא מתכנס בתוך עצמו. ברקע רואים את גלגל החמה הגדול שוקע, כדימוי לשקיעת חייו של משה. שטיינהרדט יצר את העבודה שלוש שנים לפני מותו, בהיותו בן 81.



בעבודתו של מיכאל סגן-כהן מ-1977-1978 משה עומד עטוי בגלימה עליה מצוטטים דברי סוף ימיו והוא מביט בארץ המובטחת, הלא היא תמונה על הקיר, כאילו לא היתה דבר ממשי אלא רעיון בלבד.


כמובן שהסקירה הזו אינה מתיימרת להיות ממצה שהרי ישנן מאות ואולי אלפי יצירות הנסובות סביב דמותו של משה, בסצנות המוזכרות לעיל וגם רבות אחרות. שמתי לב שבכל תקופה יש סצנה שמתבלטת יותר, ככל הנראה קשורה לנסיבות וכן לטעמי הקהל באותה תקופה. למשל, בימי הביניים ישנם תיאורים רבים של משה והסנה הבוער, דבר שהתחבר היטב למקומה של האש באותה תקופה. ברנסנס ובבארוק שמו דגש על סצנות רבות משתתפים כגון הצלת משה בידי בת פרעה, אולי בגלל הנטייה לתגמל את הציירים בהתאם למספר הדמויות בציור. בעת המודרנית יש נטייה להתרכז בערוב ימיו של משה, לתאר את דמותו לבדה, אולי כאלגורי לאינדיבידואליזם המאפיין את העת המודרנית.



כדי להראות שגם בימינו דמותו של משה רלוונטית, בחרתי לסיים עם עבודה של אמן הרחוב TAG שמראה את משה בראש בני ישראל החוצים את ים סוף ומעליו הכיתוב – 600 אלף עוקבים, בקריצה לרשתות החברתיות של ימינו.


אהבתם? סמנו לב אדום ושתפו עם חברים.