שדים, שלדים ואימה

השבוע חגגו ברחבי העולם את האלווין, שהפך ברבות השנים למפגן שמח ומסחרי למדי, אבל זה לא תמיד היה כך. שורשיו של החג הזה הרבה יותר אפלים ונעוצים במסורות קלטיות קדומות שבאות לציין את בואו של החורף ואיתו החושך ששולט ברוב שעות היממה. בימי האפלה הארוכים של החורף נהוג היה לחשוב כי הנשמות והשדים יוצאים לשוטט על פני האדמה והרוחות הרעות נוטות להשתלט על העולם. על מנת להערים עליהן, יצאו בחשיכה מחופשים לשדים ורוחות רפאים, על מנת שהרוחות הרעות לא יבחינו בחוגגים ויזיקו להם. ברבות הדורות המסורת הזו נמזגה אל הנצרות והתחברה לליל כל הקדושים (שלכל אחד מהם יש סיפור מצמרר משל עצמו) וכך התפשט בעולם, עד שהיום אפילו בישראל חוגגים את החג הזה.

אני אמנם פחות מתחברת לרוח החג הצרכני הזה, אולם הוא העלה בי מחשבות לגבי המקורות שלו - האפלה והמקברה. אלה נמצאים בחיים של כולנו בצורה זו או אחרת, אולם אנחנו נוטים להדחיק אותם. על האמנות בכלל נהוג לחשוב כמקור ליופי וערכים חיוביים, אבל כשהתחלתי לחפש פתאום מצאתי עצמי טובעת בשטף דימויים אפלים ומפחידים מתקופות שונות. הבאתי לכם כאן כמה נבחרים:

Pieter Bruegel the Elder, The Triumph of Death (1562) by