הדיוקן העצמי והסלפי

על סיפה של 2022, כ-95 מיליון צילומי סלפי נעשים מידי יום, חלק גדול מהם מוצא דרכו לרשתות החברתיות.

מושג הסלפי הוא די חדש – רק ב-2010 החלו יצרניות הסלולר לייצר טלפונים עם מצלמה קדמית, המאפשרת צילום עצמי נוח, וכבר ב-2013 הכתיר מילון אוקספורד את ה'סלפי' כמילת השנה. מה שנתפס רק לפני כמה שנים כמעשה נרקיסיסטי וראוותני, מצא את דרכו אל ליבו של המיינסטרים, יחד עם עלייתן של הרשתות החברתיות.

התפתחו אפילו תת-ז'אנרים בצילום הסלפי, ביניהם ארט-סלפי – צילום עצמי על רקע יצירות אמנות, מעין הוכחה ניצחת המעידה על מפגש בלתי אמצעי עם היצירה (בדרך כלל מהגב). אם אתם ברשתות החברתיות, ודאי לא יכולתם להימנע משטף צילומי הסלפי מהתערוכה המדוברת של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב. קוסאמה חייבת לא מעט מההצלחה שלה בעשורים האחרונים לתרבות הסלפי ברשתות החברתיות, על כך הרחבתי בהרצאה עליה.

למרות שפרקטיקת הסלפי היא חדשה, כמו שאמרנו, הרי התיעוד העצמי רחוק מלהיות חדש – הדיוקן העצמי איתנו כבר מאות בשנים. ישנם כמובן הבדלים מעשיים רבים בין ייצור הסלפי לדיוקן העצמי, אולם שניהם משקפים את אותה הכמיהה של ייצוג העצמי.

הדיוקן העצמי החל להופיע באופן קונסיסטנטי בתקופת הרנסאנס. זה עידן ההומאניזם, בו החלו לשים את האדם במרכז והיתה חשיבות לייצוג הספציפי שלו. בד בבד, שכלולים טכנולוגיים, ביניהם זה של המראה, שהפכה מעגולה וקמורה לישרה ללא עיוותים וכן זמינה לכל כיס כמעט, איפשרו לכל אחד להתבונן בבבואתו. אנחנו יודעים שגדולי הציירים בתקופה נהגו "לשתול" את הדיוקן שלהם ביצירותיהם החשובות, כמו רפאל ב'אסכולת אתונה' ומיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. יחד עם זאת, כיוון שלרוב ציירו בהזמנה, היה פחות מקום לייצוג עצמי פרומיננטי.