הדיוקן העצמי והסלפי

על סיפה של 2022, כ-95 מיליון צילומי סלפי נעשים מידי יום, חלק גדול מהם מוצא דרכו לרשתות החברתיות.

מושג הסלפי הוא די חדש – רק ב-2010 החלו יצרניות הסלולר לייצר טלפונים עם מצלמה קדמית, המאפשרת צילום עצמי נוח, וכבר ב-2013 הכתיר מילון אוקספורד את ה'סלפי' כמילת השנה. מה שנתפס רק לפני כמה שנים כמעשה נרקיסיסטי וראוותני, מצא את דרכו אל ליבו של המיינסטרים, יחד עם עלייתן של הרשתות החברתיות.

התפתחו אפילו תת-ז'אנרים בצילום הסלפי, ביניהם ארט-סלפי – צילום עצמי על רקע יצירות אמנות, מעין הוכחה ניצחת המעידה על מפגש בלתי אמצעי עם היצירה (בדרך כלל מהגב). אם אתם ברשתות החברתיות, ודאי לא יכולתם להימנע משטף צילומי הסלפי מהתערוכה המדוברת של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב. קוסאמה חייבת לא מעט מההצלחה שלה בעשורים האחרונים לתרבות הסלפי ברשתות החברתיות, על כך הרחבתי בהרצאה עליה.


למרות שפרקטיקת הסלפי היא חדשה, כמו שאמרנו, הרי התיעוד העצמי רחוק מלהיות חדש – הדיוקן העצמי איתנו כבר מאות בשנים. ישנם כמובן הבדלים מעשיים רבים בין ייצור הסלפי לדיוקן העצמי, אולם שניהם משקפים את אותה הכמיהה של ייצוג העצמי.


הדיוקן העצמי החל להופיע באופן קונסיסטנטי בתקופת הרנסאנס. זה עידן ההומאניזם, בו החלו לשים את האדם במרכז והיתה חשיבות לייצוג הספציפי שלו. בד בבד, שכלולים טכנולוגיים, ביניהם זה של המראה, שהפכה מעגולה וקמורה לישרה ללא עיוותים וכן זמינה לכל כיס כמעט, איפשרו לכל אחד להתבונן בבבואתו. אנחנו יודעים שגדולי הציירים בתקופה נהגו "לשתול" את הדיוקן שלהם ביצירותיהם החשובות, כמו רפאל ב'אסכולת אתונה' ומיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. יחד עם זאת, כיוון שלרוב ציירו בהזמנה, היה פחות מקום לייצוג עצמי פרומיננטי.

עם הזמן החלו יותר ויותר אמנים לצייר את הדיוקן העצמי שלהם. היו לכך סיבות רבות, חלקן פסיכולוגיות וחלקן פרקטיות, היות והאמן עצמו היה תמיד המודל הזמין ביותר לציור. חלק השתמשו בדיוקן העצמי כאמצעי להצגה עצמית ופרסום. כך למשל בולטות אמניות כמו ארטמיסיה ג'נטילסקי, סופניסבה אנגוויסולה וג'ודית לייסטר שציירו את עצמן מציירות עם האטריבוטים המזהים אותן כאמניות.


ככל שמתקדמים בשנים הדיוקן העצמי הופך ליותר ויותר שכיח, וסביר להניח שבגוף העבודות של כמעט כל אמן במאות הבאות נוכל למצוא לפחות דיוקן עצמי אחד. אבל ישנם כמה אמנים שהפכו את הדיוקן העצמי לסוגה בפני עצמה בתוך גוף העבודות שלהם וציירו את עצמם עשרות פעמים. דווקא ההבדלים בין הייצוגים העצמיים הללו, הם המרתקים ביותר.


אלברכט דירר

דירר ראה את עצמו כאיש רנסאנס אמיתי, בעת אמנים לא היו עוד רק בעלי מלאכה אלא בעלי מעמד והשכלה וקיבלו הכרה בזכות הרעיונות שלהם והפילוסופיה שעמדה מאחורי הציור שלהם.

הדיוקן העצמי הראשון של דירר הוא מגיל 13. כבנו של צורף הוא רשם את דמותו בסילברפוינט ב-1484. בהמשך צייר את עצמו דירר לקראת חתונתו, ב-1498 צייר עצמו בבגדי חצר כאשר נסע ללמוד באיטליה.

ב-1500 הוא מצייר את הדיוקן העצמי המפורסם והנועז ביותר שלו, בפורמט ששמור בדרך כלל לציור של ישו. מצד ימין הוא כותב: "אני, אלברכט דירר מנירמברג, ציירתי להלן את עצמי בצבעי אלמוות, בגיל 28 שנים". מצד שמאל הוא מוסיף את חתימתו: A גדולה שבתוכה מסתתרת D – אפשר לאמר שזה אחד הלוגואים הראשונים שהומצאו. הוא ממשיך לצייר את עצמו, וב-1522 יוצר תחריט של דיוקן עצמי כ-man of sorrows, כינוי השמור לישו. דירר היה אמן חשוב ופורץ דרך והוא לא נתן לאף אחד לשכוח את זה.



רמברנדט ון-ריין

במאה הבאה, רמברנדט, שעלה לגדולה ואחר כך פשט את הרגל, משאיר לנו כ-100 דיוקנאות עצמיים שלו, מתוכם כ-50 ציורי שמן ו-32 תחריטים. רמברנדט השתמש בדמות של עצמו בראש וראשונה לאימון. חביבה עליי במיוחד סדרת התחריטים בהם הוא "עושה פרצופים" ומעווה את פניו כדי לייצג הבעת פנים או רגש כלשהו.



את ציורי הפורטרטים העצמיים של רמברנדט אפשר לחלק לשלוש תקופות: בשנות ה-20 של המאה ה-17 עד אמצע שנות ה-30, הציורים מתאפיינים בדגש על טכניקת הקיארוסקורו ומתאפיינים בשכבת צבע דקה. בשנות ה-30 וה-40 הוא בשיא אונו והונו והוא מצייר את עצמו מלא ביטחון ומצליח בבגדים מרשימים המעידים על הצלחתו. בסטודיו שלו היה מלאי בגדים שעזרו לייצג דמויות שונות ורמברנדט קיבל על עצמו כל פעם תפקיד אחר. בשנות ה-50 וה-60 אנחנו עדים לתהליך הזדקנותו הפיזית, כמו גם האבל על אישתו ובנו שנפטרו, הקושי הכלכלי עם פשיטת הרגל ולבסוף גם השלמה עם מצבו. משיכות המכחול הופכות להיות משוחררות יותר ושכבת הצבע מתעבה עד להתקבלותו של האימפסטו האופייני לרמברנדט המאוחר.

באתר הזה תוכלו לראות את רמברנדט מתבגר דרך 32 ציורים.



וינסנט ון-גוך

להבדיל מרמברנדט שצייר את עצמו לאורך ארבעה עשורים, ון-גוך היה צייר פעיל רק במשך כעשור, שלקראת סופו, כאשר סגנונו החל להבשיל, הוא מתבונן בעצמו ומצייר כ-35 דיוקנאות עצמיים. ון-גוך הוא מקרה קלאסי בו הפסיכולוגיה והכלכלה התלכדו יחד לפרקטיקה של הפורטרט העצמי. לאחותו הוא כותב: " I am looking for a deeper likeness than that obtained by a photographer. " ולאחיו: " People say, and I am willing to believe it, that it is hard to know yourself. But it is not easy to paint yourself, either. The portraits painted by Rembrandt are more than a view of nature, they are more like a revelation"

בתקופה הקצרה שבין 1886 למותו ב-1889 אנחנו עדים לסערת הנפש והלך הרוח של וינסנט כפי שאלו משתקפות בדיוקנאות העצמיים. השימוש בצבעים לא מציאותיים כביכול, משיכות מכחול קצביות ומובחנות, תנועה שיוצרת דימוי – את כל המאפיינים של יצירתו הכללית אפשר למצוא וביתר שאת בדיוקנאות הללו. כמובן בולטים במיוחד שני הדיוקנאות העצמיים עם אוזן חבושה בעת שאושפז בבית החולים. המשותף לכל הדיוקנאות הוא פוזיציית השלושת רבעי, כאשר ראשו מוטה לצד למחצה, כפי שדמותו השתקפה לו מהראי כאשר צייר.



אגון שילה

בוינה של תחילת המאה ה-20, בה נולדה הפסיכואנליזה של פרויד, פועל אמן צעיר שמחפש את זהותו – אגון שילה. הדיוקנאות העצמיים של שילה הם למעשה חקירה פנימית של הזהות והמיניות שלו, שמתפתחות לאורך שנות חייו הקצרות. אלה דימויים ישירים, פעמים רבות מעוותים וגסים. הם רחוקים מאוד מההגדרה הקונבנציונלית של יופי, ויחד עם זאת מעבירים רגש והלך רוח בצורה עמוקה. ד"ר דניאל כנפו כתבה ספר שלם על הפורטרטים העצמיים של שילה, ועל פי הניתוח שלה הם חושפים את הטרנספורמציה של מתבגר מתבודד המעונה בפחדים הסובבים מוות ומיניות, לאדם בעל דמות מגובשת ועצמאית.



פרידה קאלו

אצל פרידה קאלו הדיוקנאות העצמיים היו חלק מרכזי מאוד ביצירה שלה, יותר מאצל כל אחד מהאמנים האחרים הנזכרים כאן. היא נהגה לומר שהיא מציירת את עצמה כי רוב הזמן היא בודדה, וממילא את עצמה היא מכירה הכי טוב.

היא החלה לצייר את עצמה אחרי תאונה קשה שעברה בגיל 18, שריתקה אותה במשך חודשים למיטה. הוריה קנו לה צבעים ובנו לה מתקן מיוחד שמחבר כן ציור ומראה, כך שיכלה לצייר את עצמה בשכיבה.

הקדשתי לדיוקנאות העצמיים של פרידה פוסט שלם וגם הרצאה מלאה ולכן לא אכביר על כך במילים כאן.



ז'אן מישל בסקיאט

בשנות ה-80 אמן הרחוב ז'אן מישל בסקיאט הופך להיות לחביב הגלריות והאספנים. בתוך זמן קצר הוא הופך להיות כוכב. בתוך כל התהילה הוא מנסה לשמור על זהותו כאמן שחור ועל הקו הייחודי לו. הוא מצייר כמה וכמה דיוקנאות עצמיים שמהווים אבני דרך ביצירתו.

ב-1982, והוא בן 22 בלבד, הוא מצייר את עצמו עומד, כולו בצבע שחור, ידיו עצומות, אות לכוחו של הצייר ובאחת מהן הוא אוחז חץ. החץ כאן הוא דימוי למכחול, למלאכת האמן, שבדיוק רב ומיומנות פוגע היישר בליבו של הקהל, מאתר נקודות חולשה וחוזק. ב-1984 הוא מצייר את עצמו כדמות כהה על רקע לבן, כסמל לניתוק שהוא חש מהחברה הלבנה. הוא מצייר את עצמו בלי ידיים, כנראה בתקופה שהוא חש מתוסכל וחסר אונים. בפנים הוא נותן הדגשים בצבע אדום, על כל המשמעויות שהוא מקפל בתוכו. מעניין לראות את הקו האדום המחבר בין העין הימנית ויורד אל הפה. יש מי שמפרשים זאת כאות הזהרה לכך שאנשים צריכים להיזהר (to watch, גם לראות באנגלית) במה שהם מדברים. בדיוקן עצמי מ-1986 דמותו לובשת את זו של אליל וודו ומושפעת מאוד מהתרבות האפרו-אמריקאית ושורשיו של בסקיאט בהאיטי ופוארטו ריקו.



סינדי שרמן

האמנית סינדי שרמן עשתה קריירה מדיוקנאות עצמיים. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 גוף העבודות שלה מושתת כמעט באופן מלא על פורטרטים עצמיים. למרות שהיא מככבת בכל אחד מהצילומים, היא אינה הנושא של היצירות שלה. בכל פעם היא לובשת צורה, אפשר לומר מתחפשת לדמות כלשהי, במטרה לחקור סטריאוטיפים נשיים בחברה. היא האישה בעלת אלף הפרצופים, שכל פעם, בעזרת בגדים, איפור, פאות, אביזרים ועוד, משנה את הופעתה. היא עובדת בסדרות, שמתמקדות כל פעם בז'אנר אחר – למשל כוכבות קולנוע מזדקנות משנות ה-40, פורטרטים של נשות חברה, דמויות היסטוריות ועוד. להבדיל מהאמנים האחרים ברשימה שחיפשו להציג אמת פנימית שלהם, הרי שאצל שרמן העצמי הוא רק אמצעי לתווך רעיון.



הדימוי שלנו עצמנו מרתק אותנו משחר ההיסטוריה, אולם בעבר רק מי שהיו לו את הכישורים והיכולת יכול היה להפיק דיוקן עצמי, וזה הצריך ממנו זמן ועבודה רבה. כיום הטכנולוגיה מאפשרת לנו להפיק אינספור דימויים של עצמנו בלחיצת כפתור, ועדיין אנחנו מחפשים את זה שיעביר את תמצית המהות שלנו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול