אזהרת טריגר - הפוסט עוסק בביטויים ויזואליים של אונס ותקיפה מינית באמנות
אונס ואלימות מינית כלפי נשים היו תמיד. הרבה לפני התפשטות האימפריות, הכנסיה הנוצרית, הרנסנס, תנועת ההשכלה וכמובן תנועת #metoo.
מצמרר להיווכח עד כמה האלימות המינית שזורה בסיפורי המיתולוגיה, סיפורי התנ"ך, הברית החדשה וסיפורי הקדושים, ואלה מוצאים להם ביטוי ויזואלי באמנות לאורך מאות רבות של שנים.
הסיפורים הללו, הנקראים בעיניים עכשוויות, מתארים סיטואציות קשות מאוד בהן נשים הן אובייקט, חפץ להעביר מיד אל יד או שיש צורך לכבוש אותו. באלימות. בפראות. ולנשים אין כל פתח למחות, להביע את עצמן ולמרוד. אלה שעושות זאת נענשות. לרוב הן מקבלות את הדין.
במיתולוגיה היוונית והרומית אנחנו נתקלים בסיפורה של אירופה, נסיכה פיניקית תמימה ויפה שהאל זאוס מתאהב בה. הוא מסווה את עצמו בעורמה בדמותו של שור לבן, וכשהיא מתקרבת אליו הוא חוטף אותה לכרתים, שם היא הופכת להיות אם לשלושה מילדיו. מישהו שאל אותה אם היא רוצה לבוא? האם היא מעוניינת לקשור את חייה איתו? בציורים אין זכר לאימה של נערה צעירה שנחטפת מביתה, להיפך. בציורי כדים יוונים ורומיים נראית אידיליה בין אירופה והשור, אצל קרלו מראטה היא נפרדת לשלום מנערותיה בשלווה ואצל טיציאן ניכרת התרגשות מינית מצידה. גם ציור מתקופה מאוחרת יותר, של ולנטין סרוב מ-1910, מציג אידיליה זוגית. דווקא אצל רמברנדט הדרמה ריאליסטית יותר – אירופה מביטה מפוחדת לאחור ונערותיה סופקות כפיים ודואגות.
סיפור חטיפת הסבינות, שהוא למעשה סיפור הולדתה של העיר רומא, מצייר תמונה אלימה ואכזרית מאוד: האחים רמוס ורמולוס וממשיכיהם ייסדו את העיר רומא, אולם חסרו להם נשים כדי להתרבות ולשגשג. הזמינו הרומאים את שכניהם הסבינים לסעודת משתה, שבסופה אנסו את נשותיהם של הסבינים ותבעו אותן לנשותיהם. מלחמה עקובה מדם פרצה בין הרומאים לסבינים עד כי הנשים הסביניות השליכו את עצמן ואת תינוקותיהם בין הלוחמים ודרשו מהגברים להפסיק את הלחימה.
במאה ה-17 סיפור אונס הסבינות היה לאחד הנושאים הפופולריים בקרב המאסטרים הגדולים, כיוון שאיפשר להם להפגין את הוירטואוזיות שלהם בהבעת הדרמה תוך שימוש בעשרות דמויות. כך ניכר בציורים של פיטר פול רובנס, פייטרו דה קורטונה וניקולה פוסן. האלימות והאכזריות בציורים הללו מאוד חיה והנשים מוצגות כסבילות. מאוחר יותר ב-1962, מציג לנו גם פיקאסו את האינטרפרטציה שלו לסיפור.
ז'אק לואי דויד החליט לצייר דווקא את מהלך השכנת השלום בין הניצים, בו הכח והאמפטיה נתונים לאישה הסבינית. זה כמובן לא מקרי – ב-1799 כשצייר את הציור, צרפת היתה נתונה במלחמת אזרחים קשה אחרי המהפיכה. דמותה של הסבינית היא אלגוריה לדמות צרפת החופשית.
במיתולוגיה יש גם את סיפורי לדה והברבור, מדוזה ועוד רבים אחרים אבל ריחמתי עליכם כאן.
גם סיפורי התנ"ך אינם נעדרים אונס ואלימות מינית. בין הסיפורים הפופולריים ביותר בציור הם סיפורה של דינה וסיפורה של תמר. שתיהן נאנסות על ידי גברים (תמר על ידי אחיה למחצה אמנון) וכבוד שתיהן נתבע על ידי אחיהן שנלחמים בתוקפים שלהן. שוב הדימוי הנשי פסיבי מאוד לעומת הגברים שהם האקטיביים.
עד כאן המבט הגברי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתולדות האמנות.
רק במאה ה-20 החלו נשים ליצור ולהציג את נקודת המבט שלהן על נושא טעון כל כך.
יוצאת דופן אחת היא ארטמיסיה ג'נטילסקי, בת המאה ה-17. ארטמיסיה היתה בת למשפחת ציירים והתמחתה בסדנה של אביה. כשהיתה בת 17 נאנסה בביתה על ידי צייר אחר, אגוסטינו טאסי, קולגה של אבא שלה. הציפייה היתה שכמקובל באותה עת, ארטמיסיה וטאסי יינשאו. כשטאסי חזר בו מהבטחתו תבע אותו אביה של ארטמיסיה. בבית המשפט ארטמיסיה היתה צריכה להעיד על האונס ואף עונתה כדי להוכיח שהיתה בתולה לפני האונס. שבעה חודשים ארך המשפט, שגם בימיו אנו הוא חוויה נוראית לנאנסת, ובסופם הוחלט להגלות את טאסי מהעיר, אולם פסק הדין מעולם לא נאכף. עם תום המשפט היא התחתנה ועברה לגור בפירנצה, שם פיתחה קריירה משגשגת של אמנית מבוקשת.
ארטמיסיה מעולם לא ציירה את חוויית האונס האישי שלה (דבר שלא היה עולה על הדעת באותה תקופה), אבל בציוריה, במיוחד במפגש בין נשים וגברים, היא מציגה נקודת מבט נשית. מן המפורסמות, סדרת ציורים של יהודית העורפת את ראשו של הולפרנס ועיסוק נוסף בגיבורות כמו יעל שהורגת את סיסרא, המתפרשים לרוב כיצר הנקמה של ארטמיסיה ג'נטילסקי במין הגברי. דווקא יצירה מוקדמת יותר, סוזאנה והזקנים מ-1610, בה נראית הנערה הצעירה דוחה בשאט נפש ופחד את הזקנים המאיימים עליה ועל שמה הטוב, מבהירה כי גם טרם התרחשות האונס, ארטמיסיה הציגה זווית הסתכלות ייחודית בשדה הגברי.
בתחילת המאה ה-20 אפשר לראות אזכורים ספורדיים של הנושא בעבודות קשות של קתה קולוביץ (1907) ופרידה קאלו (1935) אולם הן מבודדות וללא קונטקסט.
בשנות ה-70 החלה להתחזק התנועה הפמיניסטית בארצות הברית. אמניות שונות בחרו לייצג את המציאות הקשה של אלימות מינית כלפי נשים דרך מעשי אמנות.
ב-1973 אנה מנדיאטה מצלמת את עצמה עירומה מאחור כשעל רגליה קילוחי דם, בעקבות אירוע האונס והרצח של סטודנטית באיווה. העיסוק בגוף הנשי ואלימות היו חלק משמעותי מהיצירה שלה. היא עצמה ככל הנראה גם היתה קורבן לאלימות – היא נפלה מחלון דירתה בקומה ה-34 בניו יורק, ככל הנראה נדחפה בעיצומו של ריב עם בעלה, האמן קארל אנדרה.
סוזן לייסי יצרה ב-1977 את Three Weeks in May, עבודה מתמשכת שעירבה מיצב ומיצג במשך שלושה שבועות בהן עדכנה כל יום מפה גדולה של לוס אנג'לס בכל מקרי האונס ונסיון האונס שדווחו באותו זמן וסימנה במילה RAPE באדום. באותה תקופה חלה עלייה בדיווחים על מקרי אונס של נשים שהרגישו שהן כבר לא שקופות.
ב-1983 מציירת סו קו סצנה אמיתית ומזעזעת בה אישה צעירה נאנסת על ידי ארבעה גברים על שולחן ביליארד בבר במסצ'וסטס ו-20 גברים אחרים עומדים ומביטים במעשה (זה סיפורה של שרה טראביס, שעליו מבוסס הסרט "הנאשמים" עם ג'ודי פוסטר וקלי מק'גיליס). התיאור של קו רחוק מלהיות ריאליסטי אולם הוא מעביר את תחושת האימה בסיטואציה. הציור נרכש על ידי ה-MoMA.
ב-1991 חוזרת קרולי ת'י לאונס הסבינות ומציגה אותו באופן שונה לחלוטין – דמותם של ארבעה גברים מחזיקה בכח אישה שכובה על הרצפה בעוד החמישי גוהר מעליה והשישי ממתין לתורו. כל הדמויות עשויות מרשת לולים – הן חלולות, אנונימיות בעלות קו מתאר בלבד, ומאפשרות להתבונן בסיטואציה מנקודות שונות במרחב.
ב-1992 ה-Guerilla Girls יוצרות בסגנונן הייחודי פוסטר שאומר (בתרגום חופשי) "אם את נאנסת, עדיף ש'תירגעי ותהני מזה', כי אף אחד לא יאמין לך" בצירוף סטטיסטיקת אונס אמריקאית. יבש, ציני וכואב.
ב-2015 בוחרת אמה סולקוביץ' להנציח את האונס שעברה שלוש שנים קודם לכן במעונות האוניברסיטה בניו יורק על ידי כך שנשאה את המזרון עליו נאנסה לכל מקום שהלכה, תחת השם “Mattress Performance (Carry That Weight)”.
כמובן שזוהי רק רשימה חלקית, אליה אפשר להוסיף אמניות כמו יוקו אונו, ג'ני הולצר, ג'ודי שיקאגו, נאן גולדין, קיקי סמית' ואחרות, כולן בוחרות לשנות את נקודת ההסתכלות. רובן מאיינות את התוקף, חלקן בוחרות לראות בקורבן את הגיבורה ואחרות בוחרות לבחון את ההתמודדות עם האונס והתקיפה לאורך זמן ולאו דווקא הטראומה עצמה.
האיש בחליפה החומה
נורית טל-טנא היא אוצרת הלוקחת לעצמה את מושכות היצירה ומעלה תערוכה על הטראומה המינית האישית שלה מימי נערותה, תוך שהיא משתמשת ביצירות של אמניות ואמנים שונים שלאו דווקא יצרו בהקשר של אלימות מינית ואונס.
נקודת ההתחלה שלה הוא הצילום "האיש בחליפה החומה" של אלכס ליבק, בו זיהתה בדרך מקרה את האיש שתקף אותה לפני שנים רבות. אליו מצטרפות יצירות אחרות שבאות להעביר את התחושה של טל-טנא לאחר המעשה. בציור מינוטאור של פמלה לוי מ-1994 אנחנו עדים לסיטואציה רגע לאחר המעשה - אישה עירומה מפוחדת ופגיעה ולצידה גבר עירום שרוע רפוי כאשר פניו מוסתרים ולצידו כלב תקיפה מאיים. בתצלומה של לני דותן, Less אנו רואים את נקמת הקורבן – גוף נשי המזכיר את הפיסול הקלאסי שמשהו בו משובש - במורד רגליה של הדמות זורם דם, ידה וראשה כרותים והיא אוחזת בראש ערוף. אנחנו נשארים עם השאלה האם זה ראשה של האישה או אולי הראש של האנס שנקמה בו, באופן שמהדהד את ציורי יהודית והולפרנס שהוזכרו לעיל. צעקה שתוקה של דרורה דקל מראה לנו את פיה של האמנית הצועקת שפיה חסום בספוג וצעקתה אינה נשמעת, אלגוריה לחוויה של רבות מהנפגעות מאלימות מינית שלא מוצאות את קולן.
טל-טנא גייסה את התקציב להקמת התערוכה "האיש בחליפה החומה- A Tale to Tell" בגיוס המונים ובתמיכת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, והיא מוצגת במקום לאמנות עד ה-3.7.21.
אם הפוסט עניין אתכם והזיז לכם משהו סמנו לב כדי שאדע.