הרהורי שואה

כדור שלישי לשורדי שואה, הנושא הזה תמיד ליווה אותי ואני רואה חשיבות עצומה בלהמשיך ולעסוק בו. לשמחתי אין אצלנו במשפחה סיפורים על מחנות השמדה וכדומה, ולכן לפעמים אני מכנה את הסיפור המשפחתי של סבי וסבתי כ"שואה לייט". ועדיין. אין שום דבר קליל בסיפור שלהם:

סבא שלי היה איש צעיר כשאימו העירה אותו לפנות בוקר כאשר הגרמנים פשטו על הכפר והכריחה אותו לברוח ליערות. בחישוב קר של עשירית השנייה היא הגיעה למסקנה ששתי בנותיה הצעירות חלשות מידי והגדולות, אחת חולנית והשניה נשואה עם ילד קטן, לא יברחו ממילא. סבא שלי נדד ביערות, סבל רעב וקור, הצטרף לחבורת לוחמים יהודים ולבסוף הפך למוביל בכח פרטיזני שהסב נזק רב לגרמנים והרג באופן אישי חיילים גרמנים רבים. למעשה, רק לאחרונה גילינו על מעשי הגבורה שבזכותם זכה לאותות מהצבא האדום, כי סבא היה צנוע ולא סיפר. על מצבתו ביקש לכתוב רק "לוחם בנאצים".

סבתא שלי היתה רק בת 18 כשהמלחמה פרצה, בת למשפחה בורגנית שלא נקפה אצבע בבית. תפקידה היה ללמוד (והיא הצטיינה בכך) ואת השאר עשו שתי עובדות גויות שגרו איתם. כשהגרמנים חיסלו את הגטו, סבתא שלי הסתתרה בעליית גג עם הוריה ושני אחיה הקטנים. אבא שלה ירד כדי לחפש אוכל ונתפס על ידי הגרמנים. אמא שלה לא יכלה לשאת את המחשבה שהוא ילך למות לבד והלכה איתו, לא לפני שהפקידה את חייהם של האחים הקטנים בידי סבתא שלי. עד יום מותה היא קראה להם "הילדים". היא נאלצה לרדת מהמחבוא על מנת לחפש אוכל וכשחזרה הם כבר לא היו שם. סביר להניח שהתגלו ונרצחו. מאותו רגע היא היתה לבדה בעולם. היא השכילה לנצל את המראה הארי שלה ואת הקשר שהיה לה עם פולנים שלמדו איתה בתיכון ובסופו של דבר הצליחה להשיג ניירות של רוזנת שמשפחתה הוגלתה לסיביר על ידי הסובייטים ובילתה את שארית המלחמה כשהיא עובדת בבתים של פולנים מחוץ לעיר, חלקם אנטישמים מאוד, בפחד ובדידות.

השואה באמנות

כמובן שהשואה העסיקה אמנים רבים בשבעים השנים האחרונות, אם כי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הממסד לא רצה לעסוק בנושא והיתה נטייה לא להציג עבודות אמנות שעסקו בחוויות וזוועות השואה. חלק מהאמנים כן נתנו פומבי לחוויות והרשמים שלהם מתקופה זו, אולם רק אחרי שביססו את שמם בשדה האמנות הישראלי הצעיר. כאלה הם מרדכי ארדון, יוסל ברגנר ונפתלי בזם.