הרהורי שואה

כדור שלישי לשורדי שואה, הנושא הזה תמיד ליווה אותי ואני רואה חשיבות עצומה בלהמשיך ולעסוק בו. לשמחתי אין אצלנו במשפחה סיפורים על מחנות השמדה וכדומה, ולכן לפעמים אני מכנה את הסיפור המשפחתי של סבי וסבתי כ"שואה לייט". ועדיין. אין שום דבר קליל בסיפור שלהם:

סבא שלי היה איש צעיר כשאימו העירה אותו לפנות בוקר כאשר הגרמנים פשטו על הכפר והכריחה אותו לברוח ליערות. בחישוב קר של עשירית השנייה היא הגיעה למסקנה ששתי בנותיה הצעירות חלשות מידי והגדולות, אחת חולנית והשניה נשואה עם ילד קטן, לא יברחו ממילא. סבא שלי נדד ביערות, סבל רעב וקור, הצטרף לחבורת לוחמים יהודים ולבסוף הפך למוביל בכח פרטיזני שהסב נזק רב לגרמנים והרג באופן אישי חיילים גרמנים רבים. למעשה, רק לאחרונה גילינו על מעשי הגבורה שבזכותם זכה לאותות מהצבא האדום, כי סבא היה צנוע ולא סיפר. על מצבתו ביקש לכתוב רק "לוחם בנאצים".

סבתא שלי היתה רק בת 18 כשהמלחמה פרצה, בת למשפחה בורגנית שלא נקפה אצבע בבית. תפקידה היה ללמוד (והיא הצטיינה בכך) ואת השאר עשו שתי עובדות גויות שגרו איתם. כשהגרמנים חיסלו את הגטו, סבתא שלי הסתתרה בעליית גג עם הוריה ושני אחיה הקטנים. אבא שלה ירד כדי לחפש אוכל ונתפס על ידי הגרמנים. אמא שלה לא יכלה לשאת את המחשבה שהוא ילך למות לבד והלכה איתו, לא לפני שהפקידה את חייהם של האחים הקטנים בידי סבתא שלי. עד יום מותה היא קראה להם "הילדים". היא נאלצה לרדת מהמחבוא על מנת לחפש אוכל וכשחזרה הם כבר לא היו שם. סביר להניח שהתגלו ונרצחו. מאותו רגע היא היתה לבדה בעולם. היא השכילה לנצל את המראה הארי שלה ואת הקשר שהיה לה עם פולנים שלמדו איתה בתיכון ובסופו של דבר הצליחה להשיג ניירות של רוזנת שמשפחתה הוגלתה לסיביר על ידי הסובייטים ובילתה את שארית המלחמה כשהיא עובדת בבתים של פולנים מחוץ לעיר, חלקם אנטישמים מאוד, בפחד ובדידות.


השואה באמנות

כמובן שהשואה העסיקה אמנים רבים בשבעים השנים האחרונות, אם כי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הממסד לא רצה לעסוק בנושא והיתה נטייה לא להציג עבודות אמנות שעסקו בחוויות וזוועות השואה. חלק מהאמנים כן נתנו פומבי לחוויות והרשמים שלהם מתקופה זו, אולם רק אחרי שביססו את שמם בשדה האמנות הישראלי הצעיר. כאלה הם מרדכי ארדון, יוסל ברגנר ונפתלי בזם. גדעון עפרת הפליא לכתוב על כך. מאוחר יותר החלו גם בני הדור השני להגיב ויצירות מצמררות נוצרו כמו אנדרטת השואה של מנשה קדישמן. כמובן שקצרה היריעה ולא אתיימר לסקור פה את כל האמנים שעסקו בשואה. אם תרצו להרחיב מוזמנים לקרוא את חיבורה של בתיה ברוטין.


Ebrea, Fabio Mauri

מי שממש תפס אותי בבטן הוא דווקא אמן לא יהודי, פאביו מאורי שמו. מאורי התחנך על ברכי הפאשיזם וכאשר נוכח בזוועות שהמשטר נתן להם יד התמוטט נפשית, הפסיק לדבר למשך שנתיים ובילה כשמונה שנים במוסדות פסיכיאטרים, בהם טופל בשוקים חשמליים. את הבראתו מצא במעשה האמנות, בעיקר באמצעות מיצג ומיצב, דרכם העביר צמרמורות בקרב הצופים והכריח אותם להישיר מבט אל הרוע. כתבתי על כך יותר בפירוט כאן.

דווקא העובדה שהוא לא יהודי ולא נפגע בשואה בשום צורה שהיא הופכת את עבודותיו לחזקות יותר בעיניי. אני חושבת שחשוב להציג את עבודתו בישראל, מה גם שהוא שאף לכך בעצמו ואף ניהל תכתובות עם מוזיאון ישראל בשנות ה-70', אולם באותה תקופה ביכרו לא לעסוק בנושא. עבודתו רלוונטית היום באותה המידה בעיניי.


דגל ישראל, קארן גילרמן-הראל

שואה ותקומה

העבודה שאולי מסמלת בעיניי בצורה הטובה ביותר את נושא השואה והתקומה הוא צילומה של קארן גילרמן-הראל. את הצילום יצרה גילרמן-הראל במסגרת תחרות צילומים של דגל ישראל לרגל חגיגות 60 שנה למדינה. היא בחרה לצלם את הדגל כרקע למפגש מרגש בין שתי ידיים: אחת של דורה רייטבליט, ניצולת שואה שעל זרועה מקועקע המספר מן המחנות, והשנייה של דניאלה, נינתה של דורה. המפגש הזה בין הדורות מרגש וגם ממחיש את התקומה של עם ישראל בארץ ישראל.

הצילום של גילרמן-הראל זכה בתחרות, זכה להיכנס לאוספים נחשבים כמו מוזיאון תל אביב ואף הונפק בול מיוחד עם התמונה. במידה מסויימת זוהי מלכודת דבש כיוון שהצלמת הפכה כל כך מזוהה עם הצילום בעת שעבודתה העניפה נותרת בצל. זאת ועוד, מה שהיה בתחילה בעל אופי אמנותי, קיבל תצורה של כרזה שהפכה לסמל.

מה דעתך? יש בך תחושת הזדהות עם הצילום? האם הפרסום הרב שלו זכה פגע בערך האמנותי של הצילום?


ועוד משהו - הצייר הגרמני הנודע אמיל נולדה, שבמשך עשרות שנים טופחה התפיסה שהיה קורבנם של הנאצים, התגלה לאחרונה כחבר המפלגה הנאצית ותומך נלהב בשלטון הרייך השלישי. עוד על הסיפור מרובה הדילמות הזה תוכלו לקרוא כאן.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren