לא כל כך מינורי - מחשבות על הביאנלה בונציה 2026

לוקח זמן לחזור מוונציה.

הזמן מועט ויש כל כך הרבה מה לראות. כל הזמן את נמצאת במרדף להספיק לראות עוד תערוכה, לא לפספס עוד ביתן, ויחד עם זאת את רוצה לתת לכל אמן ולכל תערוכה את הזמן והפניות המנטלית, להיות נוכחת במלוא מובן המילה. זה לא קל.

הייתי יכולה להישאר בוונציה עוד שבועיים והיה לי עוד מה לראות, אבל למרבה הצער לא היה לי את הזמן הזה. ובכל זאת חמשת הימים הדחוסים שלי בעיר נתנו לי ערך רב, שלקח לי שבועיים כדי לזקק במילים ולהביא אותן לכאן. תודה על הסבלנות.

הכניסה לתערוכה המרכזית בג'רדיני

התערוכה המרכזית

הביאנלה בוונציה היא, כידוע, אירוע האמנות החשוב ביותר בעולם וכל העיניים בשדה האמנות נישאות אליו. הפעם הביאנלה נולדה מתוך דרמה גדולה: קויו קואו, האוצרת הראשונה ממוצא אפריקאי שנבחרה לאצור את הביאנלה, נפטרה במפתיע לפני כשנה. היא הספיקה לתת לתערוכה המרכזית את שמה – In Minor Keys – ולנסח את החזון שלה לתערוכה ששמה דגש על המינורי, על תדרים סמויים ונותנת מקום לרפלקציה ומבט אינטרוספקטיבי. היא הספיקה גם למנות חמישה עוזרי אוצרת, כל אחד ממקום אחר בעולם, שבסופו של דבר מלאכת האוצרות נפלה על כתפיהם. כל אחד מהם ביקש להיות נאמן לחזון של קואו, כפי שהוא ראה אותו, וכולם ביחד ביקשו לתת הרבה כבוד לקואו עצמה, שהיתה דמות כריזמטית ומשפיעה.

התוצאה היא מעניינת אבל לא חפה מבעיות. התערוכה המרכזית מביאה לקדמת הבמה אמנים לא מוכרים רבים מכל קצווי תבל, כמו שעשתה המהדורה הקודמת לפני שנתיים, אלא שהיא מתמקדת באמנים החיים (שזה יתרון גדול בעיניי) ונותנת גם מקום לאמנים מוכרים ומבוססים. האיזון הזה יפה וחשוב. כצפוי, הושם דגש על קראפט ומלאכות מסורתיות, טרנד שמתרחב מאוד בשנים האחרונות ומבטל את ההפרדה שהיתה נהוגה בעבר בין 'גבוה' ל'נמוך'. התערוכה המרכזית נחלקת בין שני אתרים – הג'רדיני והארסנלה – ותמיד הדעות חלוקות לגבי איזה חלק עולה על השני. ההבדל במבנה משפיע באופן דרמטי, והשנה חשתי שהלינאריות של הארסנלה, שהוא למעשה חלל מסדרוני עצום, עוזרת לעשות סדר בדברים, ואילו בג'רדיני הרגשתי שהתערוכה כיאוטית יותר ומבלבלת.

מבט-על על התערוכה המרכזית בג'רדיני

התערוכה המרכזית מתמקדת, גם אם לא באופן מוצהר, ב"חטא הקדמון" של הקולוניאליזם. האמנים, שמוצאם מ'הדרום הגלובלי', כפי שהוגדר בעבר, חושפים פיסות היסטוריה שונות ממדינות מוצאם. למשל, נושא ה-Repatriation - השבת שכיות חמדה ופרטי אמנות שנשדדו מארצות המקור. הסוגיות המוכרות הן של פסלי השיש שלקח הלורד אלגין מהפרתנון ביוון ומוצגים במוזיאון הבריטי, והברונזות של בנין, אבל מסתבר שזהו רק קצה הקרחון. לנושאים אחרים לא הייתי ערה קודם, כמו למשל השפעת האמריקאים על יפן אחרי הכניעה במלחמת העולם השנייה, וזה היה מעניין להיחשף אליהם. כמובן, שגם הסוגייה הישראלית-פלסטינית חזרה על עצמה בכמה אופנים, ובאופן אישי קשה לי עם ההקבלה של הציונות לקולוניאליזם.

נדמה שהאג'נדה הפרוגרסיבית של האוצרים השתלטה ביד רמה על כל התערוכה וצבעה הכל בצבעי ה-WOKE, תוך שהיא מבטלת כמעט ניואנסים, ניגודים ורבדים שונים ובכך מחטיאה בעיניי את התכונה החשובה ביותר של אמנות טובה בעיניי - להחזיק מורכבות ועומק. נדמה היה שיש איזו תזה שהאוצרים ביקשו להוכיח וכפו אותה על כל היצירות בתערוכה דרך הטקסטים והמיסגור של התערוכה, ובעיניי זה חבל.

למרות שאנחנו חיים כבר שנתיים בעולם בו הבינה המלאכותית הפכה להיות משתתף פעיל ביום-יום של כולנו, וזה צפוי להתגבר עוד יותר, הופתעתי שלא היו בתערוכה המרכזית כל התייחסויות לכך. למעשה היא נעדרה כמעט מכל התערוכות בוונציה, וזה בלט לי מאוד על רקע הביאנלה לאמנויות הצנועה שלנו במוזיאון ארץ ישראל, שמתמודדת עם הנושא בכבוד מבלי להפוך אותו לחזות הכל.

בשורה התחתונה, בצאתי מהתערוכה המרכזית חשתי שיש פער גדול בין מה שראיתי לבין הכותרת הפיוטית שניתנה לתערוכה. לא מצאתי בה כמעט עבודות מינוריות באופיין, וגם אלה שכן, מוסגרו על ידי האוצרים כהתרסה. מעניין איך היתה נראית התערוכה הזו אם קיו קואו עצמה היתה זוכה לאצור אותה, אבל את זה לעולם לא נדע.

התערוכה המרכזית בארסנלה

הביתנים הלאומיים

נדמה שדווקא בביתנים הלאומיים קיבלו את נושא הגג של קואו כצו כמעט מחייב ורובם הציגו תערוכות מינוריות באופיין. בעיניי הביתנים הלאומיים הצליחו לספק לא מעט הפתעות, כמו למשל הביתן האמריקאי, שתמיד מושך אליו קהלים רבים ומפגין עוצמה ואילו הפעם היה חלש מאוד. הביתן האוסטרי הצליח לעשות הרבה רעש ולמשוך קהלים רבים, אולם עשה זאת בעזרת פרובוקציה זולה בעיניי של שימוש בפרפורמנס של עירום נשי והפרשות גוף. אבל זו כמובן לא חזות הכל.

מעל כולם עומד הביתן ההודי שהצליח להציג יופי פיוטי, כמעט מכשף, לצד תמה רלוונטית ומעמיקה. חמשת האמנים בביתן התבקשו לייצג את הבית שלהם, נושא שגם אנחנו בישראל עוסקים בו רבות בשנים האחרונות, אולם בהודו הפרספקטיבה שונה: המדינה עוברת כעת תהליכים אינטנסיביים של מודרניזציה והתמערבות שגוררות איתן הרס ובנייה מחדש, כך שאורחות החיים המסורתיות עומדות בפני הכחדה. במיוחד נגעה בי העבודה של האמנית סומאקשי סינג שרקמה בגודל מלא פיסות מבית ילדותה שנהרס לכדי מיצב מלא הוד והדר שנותן תחושת רפאים.

סומאקשי סינג בביתן ההודי

הביתן הישראלי בג'רדיני סגור לרגל שיפוצים (נדרשים מאוד אך לא נראה להם סימן במקום) ולכן ניתן לבלו סימון פאינרו, הנציג שלנו, חלל אלטרנטיבי בארסנלה. שמחתי מאוד שהחלל התברר כיפה ומכבד, וגם התערוכה 'שושנת האין' היתה אינטליגנטית ויפה, מזמינה התבוננות עומק ולא נגררת להתנצחות פוליטית.

אהבתי גם את הביתן המרוקאי שהציג טקסטיל ואריגה מסורתיים, הביתן הארגנטינאי שיצר מיצב ממלח ופחם, הביתן היפני שתרגל אותנו בחיתול תינוקות ועוד. כל אלה בגבולות הג'רדיני והארסנלה, ואליהם הצטרפו הביתנים שהיו פזורים ברחבי העיר. ראויים לציון הביתן הטאייווני שהיה היחיד שהתייחס ברצינות ובהצלחה להשתלטות הדיגיטל על חיינו וצילה המאיים של הבינה המלאכותית, וכן ביתן הוותיקן, שמקפיד תמיד להיות מיוחד. הפעם מדובר בתערוכת סאונד בגנים יפהפיים של מנזר כרמליטי עתיק, וזה היה מעניין, אחר ומשיב נפש (שימו לב שצריך להזמין מקום מראש ללא עלות).

תערוכות הלוויין

תערוכות הלוויין של הביאנלה הן כבר מזמן לא הערת שוליים בביקור בוונציה, אלא הפכו עם השנים לחלק גדול ומשמעותי מהחוויה. הפעם אני חייבת להודות שעבורי הן היו גולת הכותרת.

חיכיתי מאוד לראות את התערוכה של ג'ני סאוויל בוונציה, אחרי שעיניי כלו בצפייה דרך המסכים בתערוכה הגדולה שלה בלונדון. אני עוקבת אחריה כבר הרבה שנים וראיתי עבודות שלה בעבר אבל לא בהיקף כזה. אין דרך להעביר בכתב את העוצמה והגודל של העבודות שלה, מרגישים ממש כאילו נכנסים לתוך התמונה. שמחתי מאוד שהביאו כאן יצירות מכל אורך הקריירה שלה – החל מ-1992, עם העבודה Propped שהזניקה את הקריירה שלה ואח"כ קבעה שיא למחיר במכירה פומבית ליצירה של אמנית חיה, ועד לעבודות שנוצרו ממש בשנה האחרונה. באותו ארמון בחדר סמוך מוצגת גם התערוכה של הרנן באס, האמריקאי ממוצא קובני, שצייר במהלך שהות אמן בוונציה תוך שהוא מתייחס לנושא התיירות בעולם המערבי, דרך דמויותיהם של גברים צעירים נאים ובודדים שמבעם אטום או כועס לרוב. החיבור בין המאסטרית הוותיקה לצייר הצעיר היה מאוד מעניין בעיניי.

פרט מתוך ציור של ג'ני סאוויל

עוד תערוכת ציור שאסור לפספס היא של מייקל ארמיטג' בפלאצו גראסי. ארמיטג' הוא בריטי ממוצא קנייתי שחוזר לקניה ולאפריקה בכלל, ומצייר אותן עם הרבה אהבה והרבה ביקורת על המציאות האכזרית של ההתנהלות בהן. ארמיטג' מושפע לא מעט מהציור המערבי, אבל מצע הציור שלו מחבר אותו לאפריקה – כל ציוריו בעשור האחרון הם על קליפות עץ שעובדו לבדים, במקור כתכריכים עבור המתים. אצל ארמיטג' מצאתי את מה שהיה לי חסר בתערוכה המרכזית של הביאנלה – מבט מורכב שמשלב חמלה ואהבה לצד ביקורת, לעיתים נוקבת. ניכר שהוא מצייר מדם ליבו, וכמובן לא מזיק שהוא צייר נפלא 😊.

אניש קאפור שכר לעצמו ארמון בו הוא מציג את עבודותיו כמו שלא ראיתם מעולם – במקום העבודות הגרנדיוזיות שלו, לב התערוכה הוא הצגה של רעיונות וקונספטים לפרוייקטים שלו, שחלקם התממשו וחלקם לא. עבורי זו היתה הרגשה של הביקור בסטודיו של האמן,  להיכנס לראש שלו, לדרך המחשבה שלו, ולא להנות רק מהתוצר הסופי.

אני מאוד מעריכה את מרינה אברמוביץ' ואת עבודות המיצג פורצות הדרך שלה, אולם הפוקוס בתערוכה שלה באקדמיה בוונציה הוא דווקא בעבודות הקריסטלים שלה – עבודות המזמינות את הקהל להשתתף, להתנסות ולהרגיש את ההשפעה שיש לקריסטלים על הגוף. ניסיתי והשתדלתי אבל לצערי לא הצלחתי להרגיש ויצאתי מאוכזבת מהתערוכה. מזל שהאוסף של האקדמיה כל כך יפה שהוא שיכך כל אכזבה.

נהניתי גם מתערוכתו של אמואקו בואפו, מלורנה סימפסון בפונטה דה לה דוגנה, מתערוכת הוידאו קניקולה, שההצבה שלה הופכת אותה לחוויה נהדרת גם למי שלא חובב וידאו, ומעוד תערוכות רבות אחרות הפזורות ברחבי העיר, שהיריעה קצרה מלפרט עליהן כאן.

מנסה להתמסר למרינה אברמוביץ'

סיכום

בסיכום הביקור, ניכר שיש פער הולך ומתרחב בין התערוכה המרכזית בביאנלה, שמייצגת אג'נדה חברתית-פוליטית בשדה האמנות העולמי, לבין תערוכות הלוויין, שמגובות לרוב בצורה זו או אחרת באופן מסחרי. למרות זאת שמחתי לראות שבשני הצדדים יש חזרה גדולה לציור, מדיום כמעט אנכרוניסטי באמנות, אבל יש בו כל כך הרבה.

עולם האמנות נחשב באופן מסורתי לליברלי, ובשנים האחרונות הוא הקצין יחד עם תהליך ההקצנה שעוברת תנועת הליברליזם בעולם לכיוון פרוגרסיבי לוחמני. הפלורליזם, שהיה מרכז האתוס הליברלי, הפך לפלורליזם מאוד ספציפי ומוגבל ובכך חותר תחת היסודות שעליהם חשבתי בעבר שמושתת עולם האמנות. מובן שכל זה לא חדש לי, והרגשתי את זה הולך ומתגבר במהלך שלוש השנים האחרונות, אבל הביקור בוונציה עימת אותי עם המציאות הלא נעימה הזו.

יחד עם זאת, הביקור בוונציה היה מתוק ונעים. כמה אני אוהבת את השילוב הייחודי שהעיר הזו מציעה של היסטוריה וארמונות עתיקים מפוארים, עם אמנות עכשווית חדשה ומרתקת, עם אוכל טוב, אפרול שפריץ ונוף מרהיב, כשכל תמונה היא גלויה. נקווה שנזכה להנות מעוד ביקורים רבים לפני שוונציה תשקע לה אל מתחת למים.

עד כאן הסיכום הכתוב של הביקור שלי. אם אתם רוצים לצלול יותר לעומק ולראות את ונציה דרך העיניים שלי, אני מזמינה אתכם לצפות ביומן הוידאו המצולם שלי.