מה זה השטויות האלה? אמנות עכשווית

בילדותי מיכלאנג'לו היה הגיבור שהערצתי. ליאונרדו דה וינצ'י כמובן היה הגאון, איש האשכולות הכל יכול, על סף המושלם, אבל אני דווקא אהבתי את האאוטסיידריות של מיכלאנג'לו. הייתי ילדה ממש טובה, אבל משהו בי הוקסם מהילד הרע של הרנסנס, שלקח על עצמו משימות בלתי סבירות והדהים את העולם פעם אחר פעם.

כילדה אמנות הרנסנס היתה מבחינתי הנשגבת ביותר. אני זוכרת שדודה שלי היתה לוקחת אותי לאורך מסדרונות מרוצפים טרה-קוטה במוזיאונים בטוסקנה ומסבירה לי על הדקויות השונות ועל ההתפתחות סגנונית. כך התוודעתי לקסם של נקודת המגוז והמהפיכה שהיא יצרה בתחום האמנות. ציורי הרנסנס היו בעיניי פסגת היצירה האנושית.


David, Michaelangelo, 1501-1504

כשגדלתי קצת הכרתי את האימפרסיוניסטים. מה ששבה אותי כאן היו הצבעוניות והאור. החופש שהורגש בציוריהם של מונה, רנואר, דגה. היה לי גם פוסטר ממוסגר בחדר של הציור 'שיעור הבלט' של דגה.

מאוחר יותר הכרתי את ון גוך וגוגן והם הפכו להיות הפייבוריטים שלי. היה בציורים שלהם רגש חזק שהובע גם בצבע, גם במשיכות מכחול וגם בבחירת הנושא והקומפוזיציה. כל אלה דיברו אליי מאוד. ככל שקראתי עליהם יותר הודיתי ביני לבין עצמי שעם אף אחד מהם כנראה לא הייתי מתיידדת, אבל האמנות שלהם כבשה אותי.

במבט לאחור נראה שטעמי האמנותי לאורך ההתבגרות תאם את ההתפתחות הכרונולוגית של תולדות האמנות והקביל להבשלת הרעיונות והטעמים לאורך התקופות.

עם המודרניזם היה לי קשה. לא הבנתי את פיקאסו, לא הבנתי את ההפשטה. לא הצלחתי להתחבר לזה רגשית, והסביבה הקרובה שלי, שמאוד טיפחה את העניין שלי באמנות, גם כן לא העריכה במיוחד אמנות מודרנית. שלא לדבר על אמנות עכשווית.

רק הרבה שנים אחר כך, כשכבר בגרתי, הצלחתי להגיע לאמנות מודרנית בראייה נקייה יותר. את האמנות בת זמננו לקח לי עוד זמן לפענח והיה לי צורך פעמים רבות בעזרה. גם היום.


Fountain, Marcel Duchamp, 1917

אמנות עכשווית מצריכה הרבה פעמים תיווך. יש צורך בהבנת הקונטקסט, הלך הרוח, השפעות בשדה האמנות ומחוצה לו, על מנת להבין את העבודות. הידע הזה כמובן יכול לתרום להנאה גם ליצירות מתקופות עבר, אבל במקרה של אמנות עכשווית אני מוצאת שפעמים רבות הוא ממש קריטי. זה ההבדל בין "לא הבנתי, נראה לי שמישהו כאן צוחק עליי" ל"הבנתי ועכשיו אני יכול לזהות את העומקים של היצירה".

מהרגע שהבנתי את ה"טריק" של אמנות עכשווית, התאהבתי. התאהבתי כי חשתי שהיא מתגמלת אותי ברבדים רבים ועמוקים. מצאתי בה בריאה של עולם חדש, של הומור, של ביקורת, של רגש אנושי ועוד.


להגיד "אני לא אוהב אמנות עכשווית" זה כמו להגיד "אני לא אוהב אוכל"

בתולדות האמנות אנחנו מונים תקופות וזרמים שונים שרודפים זה את זה ומתכנסים לציר זמן אחד. נהוג להתחיל באמנות ימי הביניים וממנה לרנסאנס והרנסאנס המאוחר, אחר כך הבארוק והרוקוקו שהוכרעו על ידי הניאו קלאסיקה והריאליזם, האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם. לפעמים עולה מכך תמונה סכימטית של תנועה שבאה אחרי תנועה אבל המציאות היתה כמובן מורכבת יותר והיו תקופות ששניים ואפילו שלושה זרמים פעלו באותה התקופה ובאותו מרחב. באופן טבעי, הזרם שכבש את הכיפה קיבל את הזרקור והאפיל על האחרים. למשל במקרה של האימפרסיוניסטים הדבר מאוד מובהק – הם התחילו כתנועת אוונגארד שבוחלת בחוקי האקדמיה ומציבה אלטרנטיבה, ועל כן הם הוקעו על ידי הממסד ובמשך שנים רבות לא התקבלו על ידו, ובמקביל המשיכו לפעול אמנים במסורת ניאו-קלאסית וריאליסטית במשך שנים רבות. ובכל זאת היום האימפרסיוניזם נחשב לזרם המשמעותי של השליש האחרון במאה ה-19. כידוע, מה שחשוב זה מי כותב את ההיסטוריה.


הדיאגרמה של אלפרד באר, 1936

כשמגיעים למאה ה-20 הדברים מסתבכים. פתאום יש לנו הרבה תנועות וזרמים שפועלים במקביל, חלקם קצרי מועד מאוד כמו הפוביזם (1905-1907) הפוטוריזם (1909-1919) והזסציון (1897-1914). רעיונות של הפשטה, רדי מייד וקולאז', כל אלה תוססים באופן בלתי נפרד מהתרבות הרחבה יותר. ב-1917 מרסל דושאן יוצר את מה שנחשב היום ליצירת האמנות המושגית הראשונה ומזעזע את העולם. אחרי מלחמות העולם מרכזי הכוח זזים ועולם האמנות מתערבל. האבסטרקט האקספרסיוניסטי נולד בארה"ב ומיד אחריו ובמקביל מתפתחת אמנות מינימליסטית, הפופ-ארט, אמנות האדמה והגוף ועוד ועוד ועוד. אלפרד באר, האוצר המיתולוגי של מוזיאון ה-MoMA בניו יורק, ניסה לתאר זאת בסכמה, שהיתה מקובלת לאורך עשרות שנים על ידי חוקרים, וכיום גם היא מוטלת בספק.


Anish Kapoor, Turning the World Upside Down, Jerusalem, 2010

היום, שני עשורים אל תוך המאה ה-21, אנחנו כבר לא יכולים אפילו לנסות ולייצר חלוקות כאלה של זמנים וסגנונות. היום הכל שזור זה בזה והכל קיים. מעולם האמנות לא היתה מגוונת כמו היום, בכל היבט:

תוכלו למצוא באמנות עכשווית רישומים בעיפרון ופחם, טושים, פסטלים, גירי שמן, אקוורל, אקריליק, צבעי שמן, עץ, מתכת, בד, זכוכית, קרמיקה, חוטים ועוד.

תמצאו לא מעט ציורים אבל גם קולאז'ים, פסלים, מיצבים, מיצגים, אמנות אדמה ואמנות גוף, רדי מייד ואמנות מושגית וגם וידאו, סאונד, מחשב ומדיה נוספים. שילובי קראפט ופרקטיקה כגון תפירה, אריגה, קרמיקה, יצירה בנייר, חומרים פלסטיים, אורגניים ועוד.

יש מי שממשיך את דרכם של האולד מאסטרס, יש מי שמצייר מדוייק יותר מצילום, יש מופשט אקספרסיבי ומופשט גיאומטרי, מינימליזם, דיוקנאות, סצנות, יצירות תלויות מקום, יצירות תלויות זמן וכאלה שתלויות באנשים.

מן הסתם לא מניתי את מלוא האפשרויות הממלאות את המרחב הזה שניתן לקרוא לו אמנות עכשווית. זה פשוט אינסופי.


Louise Bourgeois, Maman (Spider), 1999

זו הסיבה שבעיניי לומר שאינך אוהבת אמנות עכשווית זה קצת כמו להגיד "אני לא אוהבת אוכל". יש הרי כל כך הרבה סוגים של אוכל – חומרי גלם שונים, מטבחים מקומיים מובחנים, צורות בישול מגוונות, צורות הגשה ושילובים מעניינים בין כל אלה. זה אוקיינוס שבו כל אחד מוצא בו משהו לאהוב, ואותו הדבר באמנות עכשווית. אם תתנו לה צ'אנס, תמצאו בה לא מעט דברים שדווקא יהיו לטעמכם.

הסוד הוא להישאר פתוחים ולהיעזר באנשים שאתם סומכים עליהם שילוו אתכם בכניסה לעולם הזה.

אם להודות על האמת, זו המטרה שלי בכתיבת הבלוג הזה והדרכת סיורי האמנות. אני רוצה לעזור לכם להתחבר אל העולם הזה של אמנות בכלל ואמנות עכשווית בפרט, ומתרגשת במיוחד כשהם מתכנסים יחד.


Do Ho Suh, Apartment A, Unit 2, (detail), 2011-2014. Photo - Jerry Birchfield

אם הזדהיתם עם משהו ממה שכתבתי, אם נהניתם לקרוא, אשמח אם תאותתו לי על כך בסימון לב.

פוסטים אחרונים

הצג הכול