סודות הרנטגן של הציירים

במהלך הסיורים האחרונים שלי התעכבתי עם הקבוצה על דיוקן גבר של הנרי טיילור בגלריה נסימה לנדאו. טיילור נוהג לצייר אנשים שהוא פוגש בסביבתו המיידית, בדגש על אנשים שחורים על מנת לתת ייצוג מגוון ורחב יותר לאדם השחור. אבל לא זה מה שעניין אותי בדיוקן הזה.

מה שעניין אותי היה לראות את התהליך הציורי שעבר על טיילור תוך כדי עבודה.

איך אפשר לראות את זה? ודאי תשאלו.

ובכן, טיילור השאיר לנו רמזים: אם מתבוננים מקרוב אפשר לראות שראשו של האיש היה צבוע כולו ירוק קודם, על החולצה מבצבצים כתמי צבע תכלת, שהיה צבעה בגלגול קודם, סמוך ליד הימנית ניתן לראות לפחות שני סימונים של קווי מתאר שמרמזים על שינוי בתנוחת היד של הדמות. טיילור לא מסתיר. הוא משאיר לנו את ה"שגיאות" שלו גלויות, וזה מרענן ויפה.


Henry Taylor, Batman (Part Alien), 2018

התחקות אחר התהליך הציורי היא בעצם להיכנס לראשו של הצייר, להבין אילו דילמות העסיקו אותו, מה רצה להשיג, אילו השפעות היו סביבו. כשמבינים את זה בעצם נוצרת לנו אינטימיות עם הצייר, גם אם ממרחק של מאות שנים.

רוב האמנים לא משאירים את התיקונים שערכו גלויים. הם נוהגים לכסות עליהם ולהסתיר אותם. עד לא מזמן אלה היו סודות שהאמנים לקחו איתם לקבר. לשמחתנו היום ישנן טכניקות הדמייה רבות שעוזרות לנו להחיות את התהליך של האמן: קרני הרנטגן, אינפרה-אדום ואור אולטרה-סגול. כל אחד מהם חושף מימד אחר שמאפשר יחד להרכיב תמונה מעמיקה יותר.


כאשר חושפים את הציור לקרני רנטגן ואינפרה-אדום אנחנו יכולים לראות את כל השינויים שנערכו בציור החל מהרישום ההתחלתי. אצל רוב האמנים, היום כמו בעבר, הציור עובר תהליכים שונים של דיוק והידוק ואפילו לפעמים שינוי מהותי. אם לא רואים עדויות לכך, יכולים להיות לכך כמה הסברים:

- שהצייר פתר את כל הבעיות הציוריות בציורי ההכנה ולא נזקק לשינויים ביצירה המוגמרת.

- שהצייר רשם את הבסיס לציור והעוזרים שלו המשיכו משם, לא מעזים לערוך כל שינוי בעבודתו של המאסטרו.

- שזהו ציור שהועתק על ידי תלמידיו של הצייר לצרכים לימודיים או לצרכי הפצה.

- שמדובר בזיוף.

למרות שהאופציה האחרונה מרגשת, לא אתמקד בה הפעם. הקדשתי לזיופים פוסט נפרד.


אני מביאה לכם כאן כמה יצירות מופת שצילומי הרנטגן שלהן חושפים סודות. ויותר מזה – חושפים תהליכי מחשבה של גאוני ציור.

הזוג ארנולפיני


Jan van-Eyck, Arnolfini Portrait, 1434

יאן ון-אייק היה אחד הציירים הפלמיים פורצי הדרך והמרתקים ביותר. דיוקן הזוג ארנולפיני (1434), על הפרטים הרבים והרמזים השונים המוכמנים בו, הוא מקור לא אכזב לספקולציות והשערות מסוגים שונים. מה שיפה במדע הוא שלא צריך לשער – יש עדויות חותכות.


Arnolfini x-ray

כאשר העבירו את הציור תחת קרני הרנטגן התגלה כי ון-אייק עבד על הציור לא מעט ועשה שינויים רבים, גם אם לא גדולים במיוחד: ראשו של הגבר היה גבוה יותר ולכן בהדמייה נדמה שיש לו ארבע עיניים, מבטה של האישה שונה. תנוחת הידיים של הגבר ושל האישה שונתה לחלוטין, כאשר כל מחווה עשויה לסמל כוונה שונה.



אני מצרפת גם סרטון שערכו בנשיונל גלרי שמסביר את הדברים באופן נהדר:



שיעור המוסיקה


Vermeer Johannes, The Music Lesson, 1662

שיעור המוסיקה של יוהאנס ורמיר (1662) מחביא גם הוא שינויים מהותיים בקומפוזיציה. זוהי אחת מיצירות המופת של ורמיר בה יצר קומפוזיציה מוקפדת בלי להותיר דבר ליד המקרה. בציור שאנחנו רואים ניצבים המורה והתלמידה בתנוחות סטטיות, כמו היו פסלים. מסתבר שבתחילה צייר אותם ורמיר עם יתר תנועה ובאינטראקציה זה עם זה: המורה רכן קדימה ונשען על כלי הנגינה, בעוד התלמידה הפנתה לכיוונו את ראשה בעודה מנגנת. ורמיר החליט להרחיק ביניהם ולייצר תמונה שהסטטיות שלה משליכה על קביעות היחסים בין שתי הדמויות, כמו להעביר מסר לשנים הבאות.



מעניין לראות שלמרות שיישר את ראשה של התלמידה, אותו אנחנו רואים מאחור, הרי שההשתקפות שלה במראה מעליה ממשיכה להביט לכיוונו של המורה באורח לא מציאותי, נותנת לנו הצצה אולי למאווייה של האישה.


גם כאן אני מצרפת סרטון קצר שמדגים את גדולתו של ורמיר בציור הזה:



הבר בפולי ברז'ר

Edouard Manet, A Bar at the Folies Bergere, 1882

'הבר בפולי ברז'ר' (1882) הוא אחד מהציורים האחרונים של אדוארד מאנה והוא עבד עליו זמן רב. הוא מתאר את דמותה של הברמנית העייפה והמותשת באחד ממקומות הבילוי המרגשים והמבוקשים באותה עת. דרך המראה שמאחוריה אנחנו רואים את כל מי שבא לראות ולהיראות במקום השיקי הזה, וכשהשעשוע הוא שם המשחק, לא מפתיע לגלות את רגליה של אמנית טרפז בפינה השמאלית העליונה. במראה אפשר לראות גם את הצד האחורי של הברמנית וכן לקוח מהודר בכובע צילנדר שהיא משרתת. מאנה רוצה לעורר בנו אי נוחות – האם זוהי דמותו של הצופה שמשתקפת במראה?



צילום רנטגן של הציור חושף גם כאן שינויים מעניינים: מסתבר שבתחילה צייר מאנה את ידיה של האישה משוכלות על מותניה, תנוחה שמעידה על מנוחה או חוסר מעש. במקום זה היא כעת נשענת בידיה על הדלפק, מקשיבה לבקשתו של הלקוח. גם ההשתקפות שלה במראה עברה כמה שינויים וניתן לראות את ראשה בהטיות שונות. בקבוק הבירה מימין, עם התווית Bass, אחת הבירות הפופולריות דאז שקיימת עד היום, הוא תוספת מאוחרת יותר, כאילו רצה לשתול פרסומת סמויה. גם במדף מאחורי הנערה נעשו שינויים – הוא ככל הנראה היה עמוס בבקבוקים וקערות שונים אולם בסופו של דבר החליט מאנה לנקות אותם מהקומפוזיציה הסופית. הציור הזה הוא אחת הפנינית הבוהקות ביותר באוסף הקורטולד האהוב עליי.


אישה מפדרת את עצמה


Georges Seurat, A Woman Powdering Herself, 1889-1890

הציור 'אישה מפדרת את עצמה' של ז'ורז' סרה (1889-1890) מסתיר סודות אישיים במיוחד. סרה, שהיה מאבות הפוינטליזם, צייר את המאהבת הסודית שלו, מדלן, מתכוננת ליציאה. היא לובשת בגדים תחתונים ומחוך אולם תסרוקתה כבר עשויה והיא עונדת עגילים והיא בדיוק עומדת לפדר את פניה עם המברשת הגדולה. הפרופורציה בציור מעט מוזרה – האישה נראית גדולה במיוחד מול שולחן האיפור הקטן. ברקע אנחנו רואים ציור סתמי של פרחים תלוי על הקיר. למעשה הוא לא כל כך סתמי. במקור צייר סרה את עצמו שם, משתקף במראה, מעין מחווה רומנטית לאהובתו. לפני שהציג את הציור בתערוכה רמז לו חבר כי הציור עלול לגלות את סודו ולכן בחר לכסות את דמותו. דיוקנו של סרה נחשף רק ב-2014.



לפעמים ההדמיות עלולות לחשוף גלגול שונה לחלוטין של הציור – לפעמים ציור של אותו צייר שבחר לכסות אותו ולחסוך בקנווס ולפעמים ציור של אמן אחר לחלוטין, שאולי היה חלק מתחבולת זיוף. בעניין זה אני ממליצה לקרוא את ספרו של ד"ר דורון לוריא "חשיפה כפולה: סיפור בלשי אמיתי על אמנות". זה אולי נושא לפוסט אחר.


מרגשת אותי המחשבה שהאמצעים הטכנולוגיים שיש בידינו היום חושפים מראות שהיו גלויים רק לעיניו של האמן וגם זאת לפני מאות שנים, ואלה שכבו שם, נחים בין שכבות הצבע,