גלריית ויקטוריה מירו (Victoria Miro) היא גלריה בינלאומית מהשורה הראשונה, עם נוכחות בניו יורק, לונדון וונציה (חדש). הגלריה מייצגת אמנים מוכרים כמו Yayoi Kusama, Grayson Perry ו-Chris Ophili (שני האחרונים זוכי פרס טרנר היוקרתי). למעשה, בלונדון יש לגלריה שני מיקומים: אחד קטן יחסית במייפר (Mayfair), ה-אזור של הגלריות בתחום האמנות העכשווית, וחלל חדש יחסית וגדול באזור Hoxton על גבול Islington, שנחשב כרגע למדבר תרבותי.
זו כמובן לא מגמה חדשה, אלא רק הביטוי הנוכחי שלה.
מסורתית, אזור הגלריות בלונדון היה בסנט ג׳יימס (St. James), בין פיקדילי ופארק סנט ג׳יימס. עד היום רוב הגלריות שמתמקדות בעתיקות, ריהוט עתיק,, old masters ואימפרסיוניסטים נמצאות שם. בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20, כאשר השוק לאמנות התרחב עם התבססות הבורגנות, גלריות חדשות חיפשו מקום. המחירים בסנט ג׳יימס היו גבוהים מידי ולכן גלריות רבות נפתחו במייפר הסמוכה (בצד השני של פיקדילי). כיום ניתן לאמר שמרכז הכח של שוק האמנות בלונדון מתרכז במייפר. כ200 גלריות פזורות באזור זה וגם המרכז של בתי המכירות הפומביות סות׳בי׳ס, כריסטי׳ס ופיליפס מרוכזים במייפר. אם אתם בלונדון שווה להקדיש לפחות חצי יום לשיטוט בין הגלריות האלה. אין צורך בהכנה מוקדמת, פשוט היכנסו לכל מקום שנראה לכם מעניין. הכניסה תמיד חינם ופעמים רבות תמצאו עבודות ברמה גבוהה מאוד וקרוב לוודאי תכירו גם אמנים חדשים.
כצפוי, גם מייפר הפכה ליקרה. יקרה מאוד. זה הוביל לשתי מגמות מקבילות: רבים מהדילרים הותיקים, שכבר ביססו את שמם ויצרו קליינטורה ענפה, סגרו את הגלריות שלהם בסנט ג'יימס ומייפר והחלו לקבל לקוחות בביתם הפרטי בקביעת פגישה בלבד. זה כמובן חסכוני בכסף אבל מקשה לייצר קליינטורה חדשה. משום כך, אלה מקפידים להציג בירידי אמנות נבחרים ונחשפים ללקוחות חדשים. לגלריות חדשות בדרך כלל אין את הפריבילגיה של רולר-דקס מלא בלקוחות וקשרים. לעומת זאת, לרוב יש להן היכרות אינטימית עם אמנים. זה הביא למגמה שהחלה לפני 15-20 שנה, כאשר החלו לפתוח גלריות באזור שהאמנים חיים בו, שורדיץ' (Shoreditch). די מזכיר את המיגרציה אצלנו מאזור החוף בתל אביב לקריית המלאכה. ואכן, שורדיץ', מולדת ההיפסטרים, שוקקת היום חיים, אבל קשה לראות גלריות ברחוב. רובן נסתרות יותר. מה שכן אפשר לראות, ובכמויות, זו אמנות רחוב ברמה גבוהה. ממש כיף להסתובב ולגלות את המקוריות, העוצמה והתעוזה של האמנים הללו. ובכן, כמו שניחשתם, גם שורדיץ' הפכה להיות לא זולה. בנוסף, היא מזוהה עם זרמי אמנות ספציפיים שלאו דווקא מתאימים לכולם.
גלריות האלפא, שהן גלריות הענק בעלות סניפים בכל העולם ומחזיקות בהרבה כח בעולם האמנות, החלו לחפש חללים גדולים יותר להצגת האמנים שלהן, שהרי, בואו נודה, היצירות הופכות גדולות יותר ומשתלטות על חלל רב. במייפר, כבר אמרנו, יקר מאוד וצפוף, ושורדיץ' פחות מתאימה לקהל שלהן. במפגן של כח, החלו גלריות אלו לפתוח חללי ענק באזורים שנחשבים למדבריות תרבותיות – White Cube פתחו בברמונדזי, Gogosian פתחו בקינג'ס קרוס. זאת מתוך אמונה כי שמן מהווה מוקד משיכה מספיק חזק עבור קהל שוחרי האמנות על מנת שיואילו ויכתתו רגליהם לאזורים אלה. יש כאן גם חשיבה עסקית לטווח ארוך: בעלי הגלריות מאמינים כי יש בכוחם למשוך גלריות ועסקים נוספים שיעזרו לשפר את איכות החיים באזור ולהעלות את ערך הנדל"ן (ראה מקרה וויליאמסבורג בברוקלין). ובכן, בינתיים זה חצי עובד. כלומר, הם אכן גרמו לי לצאת מגדריו לבוא במיוחד אליהם, אולם כרגע אין הרבה שקורה באזור. לצורך העניין, גלריית ויקטוריה מירו יושבת מעל תחנת דלק ומקדונלד דרייב, כך שזה לא מאוד יוקרתי. מאידך, מגמת עליית מחירי הנדל"ן בלונדון לא פסחה גם על האזורים האלה כך שבטווח הארוך יכול להיות שזו השקעה ממולחת.
החלל של ויקטוריה מירו בHoxton היה מפעל לרהיטים ויקטוריאניים שאחר כך שימש גראג' של אספן מכוניות. זה מסביר מדוע בין הקומה הראשונה לשניה פעור חלל גדול כל כך – זה היה המקום של מעלית המכוניות. הקומה הראשונה היא סתמית למדיי, קוביה לבנה סטנדרטית. אל הקומה השניה עולים בגרם מדרגות עץ ישן מאוד, שכבר מכניס אותך לאוירה אחרת. החלל למעלה ייחודי מאוד בחיבור שהוא מייצר בין ישן לחדש – מצד אחד הקירות הלבנים המוכרים כל כך לכולנו, ומצד שני גג הרעפים שנחשף מלמטה מכניס אור טבעי ותחושה יותר של סטודיו של אמן, ומשתלב היטב עם רצפת הבטון וברזל שנשארה כפי שהיתה. האוירה היא יותר בסיסית, hardcore, raw. כך זה נראה בתערוכה הנוכחית:
וכך החלל נראה כאשר הציגו תערוכת יחיד של קוסמה:
לגלריה יש גם חלק נוסף, שהוא רק ליודעי חן, כיוון שבביקור בגלריה ללא ידע מוקדם, כנראה שלעולם לא תדעו על קיומו. אם אתם לא מוצאים את הדלת המובילה (נראית יותר כמו דלת לאזור שירות), אל תתביישו ותשאלו. פתאום תמצאו את עצמכם בגן קסום, משקיף על חלק מה Regent Canal שעוצב על ידי אחד מאמני הגלריה. באמת אחד הגנים היפים והשלווים שנתקלתי בהם, ויחד עם זאת יש בו אמירה על הזדקנות וריקבון.
חוצים את הגן אל הבניין הצמוד, אשר בקומה הראשונה שלו שוכנת גלריית Parasol Unit שהיא גלריה ללא מטרות רווח (כבר יש לנו כאן צבר כח למשיכת מבקרים). החלל של ויקטוריה מירו מצריך טיפוס בגרם מדרגות ארוך, צר ומרהיב ביופיו לאורך שלוש קומות (בפעם השנייה התעצלתי ועליתי במעלית). החלל המתגלה הוא בעיניי אחד היפים שנתקלתי בהם ברמה הארכיטקטונית בקרב הגלריות. תקרות גבוהות מאוד, עם סקיי-לייט מעניין בגג, מרפסת שנפתחת אל הגן היפה ופונה לאזור המגורים הסמוך. יש כאן משהו שמהדהד את החלל הביתי של חלק מהלקוחות וקהל היעד, ומאפשר להם לדמיין את האמנות שהם רואים כאן בבית שלהם.
התערוכה שכרגע מוצגת בגלריה, Surface Work, אינה מאפיינת את הגלריה, שלרוב מציגה תערוכות סולו של האמנים שהיא מייצגת. Valeska Witting, שאצרה את התערוכה בשיתוף עם אחרים, סיפרה לי שהפעם בחרו בגלריה להציג אמניות שיוצרות עבודות אבסטרקט בפורמטים שונים. כ-50 אמניות מכל העולם, בטווח גילאים ותקופות רחב וכן מנעד מחירים, שנותן תמונה מרחבית נאה של הנושא. זה חלק מהאג'נדה של בעלת הגלריה, אחת הנשים היחידות בצמרת הגלריסטים, לקדם נשים אמניות. היא חילקה את התערוכה לכמה פרקים, בהתאם לחללים הנתונים וקיבצה את העבודות לפי נושאים של אבסטרקט גיאומטרי (Geometrical abstract), אבסטרקט טקטילי (Surface abstract) ואבסרקט מחוותי (Gestural abstract) לצורך תערוכה זו גייסו בויקטוריה מירו גם אמניות שאינן אמני הגלריה, רובן צעירות וחתומות בגלריות קטנות יותר. זוהי טקטיקה שמאפשרת להם לראות כיצד ציבור הקליינטים מגיב לעבודות של האמניות האלה ומהווה פתח לייצוג עתידי.
המלצה חמה לחובבי האבסטרקט - התערוכה מציגה עד ה-19.5.2018 ומציעה מגוון נאה ללא לייבלינג שמקטלג אמנות נשית בפינה מסויימת.
מצרפת קישור לקטלוג התערוכה וכמה מהעבודות שאהבתי:
אשמח לדעת אם אהבתם או לא, ומה במיוחד – השאירו מסר בתגובות ואשתדל לענות בהקדם.
אם אתם חושבים שזה יכול לעניין אחרים, אעריך אם תשתפו אותם.