אמנות עכשווית היא לא בשביל כולם. או שאולי כן?
אני מכירה אנשים רבים שאוהבים מאוד אמנות, קוראים ומתעניינים בהיסטוריה של האמנות, הולכים לתערוכות ולמוזיאונים, אבל כשזה מגיע לאמנות עכשווית הם פתאום קופאים. הם קופאים כי היא שונה, פעמים רבות הם לא מבינים אותה ולרוב הם אומרים ״זה בכלל לא אמנות״. קחו למשל את החדר הצהוב של יאיוי קוסמה (Yayoi Kusama) - זו אמנות? אם אתם מזהים משהו מזה בעצמכם אז את הפוסט אני כותבת במיוחד בשבילכם.
אז מה זו אמנות עכשווית? אמנות עכשווית, או כפי שהיא מכונה בעולם, contemporary art, היא אמנות שנוצרה בשלושים השנים האחרונות לערך (אפשר להתווכח על זה). ותאמינו או לא, זה פחות או יותר מה שחוקרים מצליחים לאמר עליה. אם בתקופות קודמות יש לנו זרמים וסגנונות, איזמים למיניהם: אימפרסיוניזם, ריאליזם, קוביזם, קונסטרוקטיביזם, פוביזם וכו׳, באמנות העכשווית החוקרים מתקשים להגיע להגדרה. למה? כי אמנות עכשווית היא כל כך רחבה שיש בה הכל מהכל. תפתחו את האינסטגרם ותמצאו אמנים שמציירים תמונות היפר-ריאליסטיות ומפורטות כמו תמונה, אמנים אקספרסיביים שיוצרים אמנות מופשטת בטכניקות מגוונות וגם הפשטה גיאומטרית מסוגים שונים. גם מנעד החומרים העומד לרשות האמן רחב היום משמעותית מזה שעמד לרמברנט למשל, ואני לא מדברת על שמן או אקריליק אלא שימוש בספריי, בשרפים (resin), עבודה בעץ, אלומיניום או זכוכית, ready made (שימוש במוצרים מוכנים בצורתם המוגמרת), ועוד ועוד. בקיצור, אין גבול. וכפי שכבר בטח שמעתם ״באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה״.
אבל, וזה אבל גדול, זה לא אומר שאתם צריכים לאהוב הכל. ממש לא. להיפך. הרי זה המקום של הטעם האישי, של הייחודיות של כל אחד. במובן מסויים אפשר לאמר שהאמנות שאנחנו אוהבים או לא אוהבים מגדירה אותנו. אבל אל תשכחו שגם ההגדרה הזו יכולה להשתנות עם הזמן.
אני למשל, אוהבת אמנות פיגורטיבית, שיש בה מספר רבדים ועדיף שיהיה רגש או סיפור כלשהו שאוכל להתחבר אליהם. בשנה האחרונה אני גרה בלונדון ויוצא לי לראות הרבה תערוכות, גם בגלריות וגם במוזיאונים. ככל שאני נחשפת ליותר אמנות אני מרחיבה את הגבולות שלי ולומדת על עצמי דברים חדשים.
אני ממליצה לכם להעז ולא לפחד, גם אם משהו נראה לכם לא יפה או לא מובן, נסו כן ללמוד ולהבין אותו ורק אחר כך לבדוק עם עצמכם אם אתם אוהבים או לא ולמה. גם לגבי מה שאתם אוהבים, נסו להגדיר מה בדיוק אתם אוהבים. אני גיליתי שהתרגיל הפשוט הזה, לאורך זמן מפתח את הטעם האישי.
קחו למשל את לוצ'ו פונטנה (Lucio Fontana), אמן איטלקי שהתעניין מאוד בקונספט של החלל, מה שנמצא מעבר לנראה לעין. במיוחד הוא הושפע מהטיסה לחלל ונחיתת האדם על הירח בשנות השישים של המאה הקודמת. הוא תרגם זאת לסדרות חתכים חדים שביצע בקנווסים בצבעוניות עזה אך חלקה, ואת החלל שנפער עטף בבד שחור עבה להגברת האפקט. אהבתם? הרציונל עזר לכם להתחבר לעבודה? אם לא, למה? אשמח לשמוע מכם בתגובות.
ואם נדבר על משהו עכשווי יותר, קחו לדוגמא את הורבין אנדרסון (Hurvin Anderson) שהיה מועמד לפרס טרנר השנה (הייתי בטוחה שהוא ייקח אותו). אמן בריטי ממוצא קריבי שהושפע מאוד מהסגרגציה בה נתקל בג'מייקה ורבים מציוריו מתארים את העושר שאליו אנחנו לא יכולים להגיע אלא רק להציץ בו מבעד לסבכה או גדר והופך אותנו הצופים למציצנים. האירוניה של הכיתוב Welcome גם היא מוסיפה לתחושת אי הנוחות. באופן אישי, הציור הזה דיבר אליי כבר מההתחלה, אבל כשהבנתי את הרקע הוא קיבל מימד הרבה יותר עמוק. בבלוג הזה אנסה לפתוח לכם חלונות כאלה שיעשירו אתכם.
אפשר להקביל את האמנות ליין: כיף ללמוד מאילו ענבים הוא עשוי, מאיזה טרואר הוא מגיע ומהי שנת הבציר, אבל בשורה התחתונה, אם זה לא טעים לכם אל תשתו. גם באמנות, ההיכרות עם האמן ועבודתו, הרקע התרבותי-פוליטי שבו נוצרה העבודה והבנת המסר שהאמן ניסה להעביר, כולם חשובים. אבל אם אחרי כל זה אתם מוצאים שהיצירה לא מדברת אליכם, זה בסדר גמור. תעברו לדבר הבא.
בבלוג הזה אני אשתף אתכם בחוויות ובתובנות שלי מעולם האמנות, במסע המרגש הזה שבחרתי לי, החיים שלי. אם אהבתם והסתקרנתם אתם מוזמנים לשתף.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.