פופ פורטרט - מלך הפופ בראי האמנות

עודכן ב: ספט 2

כששמעתי לראשונה על התערוכה על מייקל ג'קסון בנשיונל פורטרט גלרי, הדבר נשמע לי מופרך ולא מתאים. אולי משהו שהולם יותר את ה V&A שעורך תערוכות פולחן אישיות חדשות לבקרים. ובכלל, מה הקשר בין אליל פופ אמריקאי למוסד הבריטי המעונב שחוסה בצל בית המלוכה? נשמע מגוחך. או אולי חתרני? הייתי חייבת לברר.

הרעיון לתערוכה נבט במוחו של ד"ר ניקולאס קולינאן, הדירקטור של הנשיונל פורטרט גלרי, לפני עשר שנים כאשר אצר תערוכה על אנדי וורהול בטייט מודרן. העיסוק האובססיבי של וורהול בסלבריטי'ס, וביניהם מייקל ג'קסון, גרם לו להרהר על ההשפעה שיש לדמות כזו על עולם האמנות. לאורך השנים התוודע לעבודות אמנות רבות שעסקו בדמותו ובמסריו של ג'קסון וריתק אותו לבחון את ההשפעה של 'האמנות הנמוכה' על 'האמנות הגבוהה'. סוגייה זו היתה למעשה לאחרונה בכותרות בעקבות הקליפ שצילמו ביונסה וג'יי.זי. במוזיאון הלובר, ואיתה ההכרה כי למעשה הגבולות כבר היטשטשו מזמן וקיים פעפוע מתמיד והפרייה הדדית בין תחומי האמנות השונים. כמו ג'קסון לפניהם, גם ביונסה וג'יי.זי. הם אייקונים בעלי השפעה בתחומים משיקים, דוגמת האופנה, אולם יש להם עוד כברת דרך כדי להגיע למעמדו של ג'קסון.

בכירי האמנים בעולם ביקשו להשתתף בתערוכה, חלקם יצרו עבודות במיוחד עבור התערוכה. בין השמות הבולטים איסה גנזקן, מייקל קרייג-מרטין, גארי היום, דייויד לה-שאפל, KAWS, פול מקרת'י, גרייסון פרי וקהינדה וויילי. גם עבודות של אנדי וורהול וקית' הרינג נכללות בתערוכה מרובת מדיומים ועבודות מגוונות שמאירות פנים שונות של דמותו של ג'קסון, דמות שהיתה תמיד באור הזרקורים ובכל זאת שמרה על דוק מיסתורין שמשך אליה אנשים בכל העולם.


Andy Warhol – Michael Jackson, 1984. National Portrait Gallery, Smithsonian Institution, Washington DC. Gift of Time magazine

התערוכה מתחילה בילדותו של ג'קסון ולצד פורטרט של ג'קסון הילד שיצר מייקל קרייג-מרטין לאחרונה בסגנונו המזוהה, מופיעות עבודות של אמנים שיצרו אותן בנעוריהם, כאשר דמותו של ג'קסון היתה דומיננטית ומשפיעה עבורם: דון מלור ציירה כנערה עשרות פורטרטים של ג'קסון שהיווה עבורה מקור השראה להתמודדות עם המציאות הקשה של ילדותה.


P.Y.T. by Appau Jnr Boakye-Yiadom DANIEL LEAL-OLIVAS/AFP/GETTY IMAGES

גרהם דולפין רשם בכתב מיקרוסקופי כמעט את כל מילות שירי האלבומים על עטיפת האלבום באופן שמתכתב איתו ויזואלית. עבור התערוכה יצר עבודות קיר מונומנטליות, גם הן מורכבות מאותו כתב נמלים.

חדרון המוקדש ליחסים של ג'קסון עם וורהול, כאשר על הקיר מוגדל צילום של השניים באירוע משותף, מחליפים מבטים. כמו כן מוצגת ממורביליה שוורהול אסף על ג'קסון, הממחישה את המשיכה שהיתה לו לדמות של ג'קסון. באותו חדרון מוקרן גם קליפ שיצר ג'קסון יחד עם אחותו ג'נט ובו מחווה לדמותו של וורהול.


Graham Dolphin, 2018, Thriller

אחד החדרים מוקדש לזהותו השחורה של מייקל ג'קסון, נושא שהיה שנוי במחלוקת בזמנו עקב ריבוי הפרוצדורות הפלסטיות שבחר לעבור, אולם בתערוכה בחרו האוצרים לא להתייחס לקונפליקט. במרכז החדר מוצבת עבודתו הנוגעת של דייויד האמונס Which Mike do you want to be like: שלושה מיקרופונים מסוגים וסגנונות שונים המייצגים את מייקל ג'ורדן, מייק טייסון ומייקל ג'קסון. האמן בא למחות על ההסללה של החברה האפרו-אמריקאית לפיה אדם שחור יכול להצליח רק בתחומי הבידור והספורט.

טוד גריי סיפר כיצד בין השנים 1979-1983 הוא היה הצלם הפרטי של ג'קסון וליווה אותו לכל מקום. שנים רבות אחר כך רצה לבדוק את מקומו של ג'קסון, אליו הוא מתייחס כחלק מה African diaspora, באפריקה. הוא צילם אנשים שפגש בסיטואציות יומיומיות אוחזים בצילום ממוסגר של מייקל ג'קסון. את העבודות מיסגר במסגרות ישנות שמצא בשכונות השחורות של דרום לוס אנג'לס ובסווטו שבדרום אפריקה.

ג'קסון עצמו היה מלומד בהיסטוריה של האמנות ובהרבה אימאג'ים שהוא בחר ויצר יש התייחסויות לציורים מפורסמים וסגנונות שונים. ידועה במיוחד הוא יצירתו של מארק ריידן עבור האלבום Dangerous מ1991, בה ניתן למצוא רפרנסים להירונימוס בוש ולנפוליאון לצד סימבוליזם מורכב.


MARK RYDEN, DANGEROUS, 1991. COURTESY OF THE ARTIST AND PAUL KASMIN GALLERY

עבודה מוכרת נוספת היא הפורטרט שקהינדה וויילי צייר עבור מייקל ג'קסון. וויילי ידוע בציוריו המתארים דמויות ממוצא אפריקאי בקומפוזיציות שנשענות על ציורים אייקוניים ממסורת האמנות האירופית. ב-2018 בחר בו ברק אובמה לצייר את הדיוקן הנשיאותי שלו. ג'קסון נתקל באחת מעבודותיו המוקדמות של וויילי והזמין אותו לצייר את הפורטרט שלו ב2009, חודשים מעטים לפני מותו. ג'קסון לא זכה לראות את הציור הגמור. האמן תיאר את העבודה עם ג'קסון כ"יוצאת מן הכלל. הידע שלו בהיסטוריה ובתולדות האמנות היה מעמיק הרבה יותר משתיארתי לעצמי. הוא דיבר על השוני במשיכות המכחול של רובנס בתחילת דרכו לעומת שיאה. אחד הדברים שדיברנו עליו הוא השימוש של בגד כמגן. ואכן אם תסתכלו בציור תוכלו לראות אותו על הסוס בשריון גוף מלא." האזכור של רובנס לא מקרי – וויילי ביסס את הדיוקן של ג'קסון על הפורטרט שרובנס צייר למלך פיליפ השני.


Kehinde Wiley – Equestrian Portrait of King Philip II (Michael Jackson), 2010. Olbricht Collection, Berlin, Courtesy of Stephen Friedman Gallery, London and Sean Kelly Gallery

האמן דייויד לה-שאפל יצר טרילוגיה בשם American Jesus בה הוא משתמש באיקונוגרפיה נוצרית דתית על מנת לתאר את ג'קסון כקדוש מעונה מודרני: פעם הוא מופיע כמלאך מכונף העומד מעל שטן אדום, באחרת הוא אוחז בידה של כלה צעירה לבושה לבן ויונה לבנה אוכלת מידו ובשלישית מוצגת פייטה כאשר ג'קסון במקומו של ישו, בעוד דמות המזכירה את ישו, הילה סביב ראשה, אוחזת בו בחמלה. העבודה המוכרת ביותר של לה-שאפל עם ג'קסון היא השביל המואר, שזכתה להופיע על שער אחד מאלבומיו.


David LaChapelle – An illuminating path, 1998. Courtesy of the artist, David LaChapelle

העבודות העוסקות בשנותיו האחרונות של ג'קסון מורכבות יותר ובעלות אופי אינטרוספקטיבי-ביקורתי. עבודתו של גארי היום מתארת בקווים מעטים את פני המסכה של ג'קסון. היום מסביר: "ניסיתי להיות סיפתטי ככל שיכולתי, לא ניסיתי ללעוג לו בשום אופן... התמונה בחרה אותי." עבודה מעניינת נוספת היא עבודת הוידאו של ג'ורדן וולפסון. קטע הוידאו לקוח משידור שערך ג'קסון מביתו בו הוא מכחיש את האשמות בדבר ניצול קטינים. וולפסון מחק את כל הפריים והשאיר לנו רק את עיניו של ג'קסון. הצופה רואה את ג'קסון ממצמץ, מוריד מבט, נסער. אחת העבודות המרגשות בתערוכה.


Michael by Gary Hume 2001. Private Collection. Courtesy of the artist, Sprüth Magers and Matthew Marks © Gary Hume and DACS, London 2018

דמותו הגדולה מהחיים של מלך הפופ אכן באה לידי ביטוי בתערוכה זו, כאשר העניין נובע מהפנים השונות שהאמנים בחרו להתייחס אליהן. אספקטים תרבותיים, חברתיים-פוליטיים וגם לא מעט ביקורת וחמלה חוברים יחדיו ליצירה תלת מימדית של דמותו של מי שהיה אמור לחגוג לפני שבוע את יום הולדתו ה-60. זוהי נקודת החוזקה של התערוכה והיא המבדילה אותה מתערוכות פולחן אישיות אחרות. אין ספק שבנשיונל פורטרט גלרי הצליחו לעלות כאן על משהו ולמשוך קהלים חדשים וצעירים יותר מבלי לשבור את הקו המנחה, שהרי כל העבודות כאן הן למעשה דיוקן.

התערוכה מוצגת עד ה21 באוקטובר.


רוצים לקרוא על עוד תערוכות בלונדון? הנה כמה שוות: השנה הכי מרתקת בחייו של פיקאסו, הרויאל אקדמי המחודש, על אימפרסיוניסטים תוכלו לקרוא כאן וכאן, סקירה של האמנות הפיגורטיבית בבריטניה במאה האחרונה, על הצלם היקר בעולם אנדראס גורסקי ועוד ועוד.


אהבתם? סמנו לי ❤️ כדי שאדע

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren