רודן ופסלי יוון העתיקה

בימים אלה המוזיאון הבריטי (British Museum - BM) מציג תערוכה נהדרת שמסתכלת על הקשר בין הפסל הצרפתי אוגוסט רודן (August Rodin) והפסלים הקלאסיים של יוון העתיקה, כיצד למד רודן מגדול הפסלים הקלאסיים פידיאס וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בעבודתו.

תערוכות המוקדשות כולן לפיסול הן נדירות למדי בימינו ולכן זו הזדמנות לכל חובבי הז׳אנר. הBM עושה זאת בצורה נהדרת, בדגש על עיצוב המרחב והתאורה. התערוכה פתוחה עד ה29 ביולי.

התערוכה מביאה את המיטב ממוזיאון רודן בפריס (וחוסכת לכם נסיעה) יחד עם אוצרות הפיסול הקלאסי שמוחזקים ב-BM. שני נושאים שחשוב לתת עליהם את הדעת בהקשר זה: הפסלים היווניים מוצגים באופן קבוע בBM והגישה אליהם ניתנת חינם ולכן יש בזה מן הציניות להכריח את הציבור לשלם על הזכות להנות מהם בתערוכה זו, מה גם שגלריית הפרתנון, שנבנתה במיוחד עבורם, נראית כרגע די עצובה ומיותמת. עניין נוסף הוא הניסיון ללגיטימציה: הפסלים היווניים בתערוכה משתייכת לקבוצה די גדולה המכונה Elgin Marbles. אלה פסלי שיש שהלורד אלגין הביא מיוון בתחילת המאה ה19, אחרי שהוריד אותם מהפריז והגמלון של הפרתנון, ובסוף תרם אותם למוזיאון הבריטי (הוא לא הצליח להקים את המוזיאון שחלם עליו). כיום יש דיון מאוד נוקב לגבי הזכות של בריטניה להחזיק באוצרות התרבות של מדינה אחרת ויוון דורשת החזרתם כחלק מתהליך שנקרא repatriation. אוצרי התערוכה מסבירים שרודן לא נסע ליוון אלא חזה בפלא היווני בביקורו בBM וכביכול נותנים לגיטימציה להחזקת הפסלים בבריטניה.

רודן היה גאון ובמובנים רבים הקדים את זמנו. התערוכה אינה בנויה באופן כרונולוגי אלא בהתאם לתמות מסויימות שהאוצרים חקרו כמו תנועה, רגש ועוד.

בכניסה מקדם את פנינו פסל הנשיקה האלמותי. כמה רכות ניתן לצקת אל ברונזה, שיש או גבס (לפסל עותקים בכל המדיומים הללו, בתערוכה מוצג דווקא עותק גבס). כאן המקום לציין שרודן היה אמן של חימר, והוא יצר את כל פסליו בחומר. כאשר קיבל הזמנה היה שוכר את שירותיו שלמסתת שיש או מומחה ליציקת ברונזה והיה מפקח בקפדנות על תהליך ההעתקה של היצירה שלו. יחד עם הנשיקה הציבו האוצרים פסל של שתי נשים מגמלון הפרתנון, כאשר הם עושים הקבלה לגבי האופן בו הגופים מתחברים וכאילו נמסים זה אל זה. עבודת השיש בגילופי הבד היא בעיניי גולת הכותרת כאן, ממש אפשר לחוש ברוח המרפרפת בבד הדקיק.




כמו רבים מהפסלים שלו, הנשיקה הוא למעשה פרגמנט מתוך היצירה השאפתנית הגדולה של רודן. רודן קיבל הזמנה ליצור את דלתות הכניסה של המוזיאון לאמנויות יפות בפריס. המוזיאון מעולם לא הוקם, אולם העבודה על הדלתות העסיקה את רודן זמן רב והוא פיתח מהפרוייקט פסלים רבים כיצירות בפני עצמן. הדלתות נקראו שערי הגיהנום, כמעין פראפראזה על דלתות גן העדן המפורסמות של גיברטי בהיכל הטבילה (בפטיסטרו) בפירנצה. רודן ביסס את הנראטיב על הקומדיה האלוהית של דנטה, בה הוא מקדיש ספר שלם לגיהנום. הנשיקה היא למעשה הרגעים האחרונים של האוהבים הבוגדים, לפני שנרצחו בידי הבעל הנבגד. אולי עכשיו זה נשמע פחות רומנטי...



האדם החושב, או ההוגה, הוא למעשה דמותו של דנטה אליגיירי, שיועד לשבת בראש השערים ולהשקיף על כל העוברים ושבים, ואכן העותק המונומנטלי המוצג בתערוכה נותן תחושה מעט מאיימת, כאילו הוא עומד ליפול עלינו. קשה לתאר את העוצמה של הפסל הזה, שהוא מלא סתירות במהותו ובכל זאת מתחבר לדמות שהיא גדולה מהחיים.


ליד ההוגה מוצג פסלו של אל הנהר. עוד דוגמה לעליונות הוירטואוזית של היוונים, לפני 2500 שנים. אין מה לאמר, יש בו משהו אלוהי. מדהים לראות כמה הוא קליל לעומת ההוגה הרובוסטי של רודן.



עוד פסלים שמקורם בשערי הגיהנום:



את הפסל The Age of Bronze טוענים האוצרים שרודן יצר בהשפעת תגליף יווני, ניתן לראות אותו ברקע התמונה. כאשר הציג אותו לראשונה הואשם רודן בכך שלא פיסל אותו אלא שיצק אותו מגוף חי של אדם. עד כדי כך נראה הפסל אותנטי ומלא חיים. רודן, שהיה חם מזג, החליט שלעולם לא יפסל עוד דמויות בגודל אדם, על מנת להוכיח את אומנותו.



בתערוכה משולבים גם רישומים של רודן, מדיום שבאופן אישי אני מאוד אוהבת. הוא פותח לנו חלון כמעט בלתי אמצעי לתהליך החשיבה של האמן ומאפשר לראות כיצד פיתח רעיונות.



אחד המהלכים המהפכניים של רודן היה להציג פסלים עכשוויים כאשר הם מחוסרי ראש, ידיים או רגליים. אין ספק שכאן יש השפעה מהחשיפה לפסלים הקלאסיים, שאמנם היו במקור שלמים (וגם צבועים, על פי מחקרים חדשים) אבל פגעי הזמן והטלטלות גרמו לשברים. במאות ה18 וה19 היה נהוג להשלים את הפסלים ולהציג אותם כפי (שחשבו) שהיו במקור. היום זה כמובן נראה לנו מגוחך. רודן ראה את היופי גם בפסלים שהיו כביכול פגומים וראה בחוסר דווקא מקור כוח, והחליט באופן מהפכני ליצור באופן זה. המוכר ביניהם הוא האיש ההולך.



האלה איריס של רודן גם היא גידמת ומחוסרת ראש, לוקחת השראה ברורה מזו של הפרתנון. שתיהן נראות כמתנגדות לכוח המשיכה, אולם היווניה קלילה יותר בעיניי.



הנכבדים מקאלה (Bughers of Calais) היא אחת העבודות הגדולות ביותר של רודן. העיר קאלה הזמינה מרודן את העבודה לזכר מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת: ב1347 שישה מנכבדי העיר הציעו את ראשם למלך אדוארד השלישי על מנת שיסיר את המצור הממושך על העיר. רודן מתאר כאן את הנכבדים בדרך אל מותם, כל אחד ותגובותיו, יש מי שמתכנס בעצמו, אחר מסתכל לאחור, אחרים מבקשים עידוד וכח מחבריהם וכולם שומרים על כבודם וכבוד העיר בהבעה סטואית. מונומנט זה הביא הרבה פרסום לרודן באותו הזמן.



נראה שההקבלה שניסו לעשות כאן בין רודן לפסלים היווניים אינה חזקה במיוחד ונשענת בעיקר על שתי שורות שכתב האמן. אין ספק שרודן הושפע רבות מהאופן בו הוצג גוף האדם בתקופות קודמות אולם הוא יכול היה לקבל את ההשראה גם מההעתקים הרומיים שהיו בשפע בצרפת ופסלים מתקופת הרנסנס. יחד עם זאת, יש משהו מרענן ומעניין בלהסתכל על היצירות האלה יחד, וחלק מהשילובים הם באמת עוצרי נשימה.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren