שיחה עם TAG# רובן קרפטיאן - Making Shit to Make People Think

אחרי רובן, הידוע גם בכינוי הרחוב שלו #TAG אני עוקבת כבר די הרבה זמן, אבל בחודשים האחרונים זכיתי להכיר אותו יותר מקרוב בעקבות ההשתתפות שלו בקורס שהעברתי ומאוחר יותר הצטרף לליווי אישי איתי. זכיתי להכיר את אחד האמנים הכי מעמיקים, הכי מצחיקים ומפתיעים בשדה היום.

תוכלו לצפות בשיחה או לקרוא את התמלול כאן.






הרחוב כ-feed של הרשתות החברתיות

שלומית: רובן, ספר בכלל איך הגעת ליצור ברחוב. רובן: הלכתי ללמוד חוויית משתמש ובשיעור הראשון המרצה אמר: ”מה אתם רואים ביום-יום? מה כל הזמן עובר בעיניים שלכם?” וישר קפץ לי באותה שנייה ”אומנות רחוב”, STREET ART. לא יודע למה. התחלתי יותר ויותר להסתכל, על הקירות, ללמוד את הקירות, לקרוא את הקירות. ככל שיותר התחלתי להתעמק בזה, התחלתי לשאול את הקירות או את האנשים שמאחורי זה בעצם, למה אין יותר ביקורת. ובסופו של דבר, אני חושב שנכנסתי למקום של צורך כי אני חושב שאין מספיק אומנות רחוב מחאתית, אומנות רחוב שהיא קצת צועקת. שזה בעצם המקור, מה שה STREET ART הגיע ממנו. ואני הרגשתי שיש לי מה להגיד ואני הרגשתי שהפן הויזואלי זה הצד היותר חזק אצלי. ומשם זה פשוט המשיך, עבודה אחרי עבודה, כשכל פעם יש לי משהו אחר להגיד. אני יכול להגיד שמדינת ישראל מבחינתי, לטוב ולרע, היא מדינה עם המון השראה בכל התחומים. יש על מה לדבר, אם נרצה או לא נרצה. לכן מבחינתי, פשוט התחלתי לדבר דרך הקירות ומשם זה המשיך. התחלתי לאהוב את זה, להבין את זה. מבחינתי הרחוב הוא פיד. של אינסטגרם או פייסבוק, זה לא משנה. ובפיד את צריכה להתבלט תוך פחות משנייה. יש המון עומס ויזואלי. כמו שברחוב יש המון עומס ויזואלי, כשאת יוצאת החוצה את הולכת לעבודה, את הולכת לריצה וכו'. יש המון הסחות דעת ואני מבחינתי צריך לתפוס אותך ולהעביר את המסר שאני רוצה להעביר בזמן המאוד קצר הזה. לכן, המסרים צריכים להיות מאוד נקיים ומאוד ברורים. אחרי שנכנסים לזה יותר עמוק, מבינים שיש המון הקבלה בין שני העולמות האלה שאני חי איתם.


שלומית: די מההתחלה בחרת להשתמש בעבודות שהן אפילו אייקוניות מתולדות האומנות, אתה מכניס אותם לקונטקסט חדש. איך, מאיפה זה בא לך הרעיון הזה? רובן: אני חושב שזה קשור למי שאני. המיקס שאני, השכבות האלה שיש בי, אני מוציא אותן החוצה גם בתור האומנות שלי. מיקס בין נצרות ליהדות. מתרבויות שונות שאני עברתי במהלך החיים שלי: ארמניה, רוסיה, ישראל - כל אחת עם שפה משלה, תרבות משלה. תולדות האומנות זה מה שתמיד ליווה אותי מגיל קטן, תמיד הסתכלתי על עבודות, תמיד נפעמתי מהן. מבחינתי לשלב את העולם החדש לתוך העולם הישן, מבחינתי זה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אני פשוט עוזר לעשות את ה- recycle הזה מחדש. כשגם לפן ההומוריסטי, הקריצה הזאת, יש את החלק הזה בעצם שעוטף את כל הישן והחדש. שלומית: כשאתה בוחר יצירה אתה גם מתייחס להיסטוריה שלה ולקונטקסט שהיא נוצרה בו? רובן: אני מנסה. לא תמיד, אבל לרוב אני מנסה, במיוחד בעבודות הדתיות יותר. קראתי הרבה את הברית הישנה, גם הברית החדשה. אני מנסה לצאת מהסיפור המקורי ולהמשיך אותו או לשייך בין הסיפורים האלה. השכבתיות הזאת היא מאוד חשובה לי. בסופו של דבר אני יוצר POP ART. אם אני יכול לשייך משהו שהיה קודם למשהו שקורה היום זה מעניין, להכניס לתוך עבודות אומנות קלאסיות כל מיני אלמנטים. אבל זה לא יכול להיות פשטני, מבחינתי אם זה נגמר רק במגניב, זה לא עושה את העבודה. אני חושב שאני פשוט מביא את ה POP ART המורכב, החושב. כמו שאני אומר: making shit to make people think וכדי to think אני חייב להבין את העבר, כדי להנגיש את התוצר ההמשכי.

מעגל החיים

שלומית: מה אתה מרגיש שהמקום של האומנות רחוב היום בשיח? רובן: אני חושב שהיא במקום מאוד מעניין. אני חושב שעדיין לא יודעים איך להתייחס לזה, כי היא כבר לא UNDERGROUND מזמן. אין פה מה לדבר, היא כבר בגלריות הכי נחשבות בעולם, בלי קשר לבנקסי שכבודו במקומו מונח. לא מזמן הייתי בכמה גלריות בקליפורניה ועבודות של MR. BRAINWASH נמכרות במאות אלפי דולרים ויש עוד רשימה ארוכה של אומנים כמו JR ועוד. אני מרגיש שהמעבר הזה של מהסטריט בעצם, לתוך המקומות, מצד אחד, הוא כבר היה צריך להגיע , מצד שני, אני חושב כמו כל תהליך שקורה, חלקים נופלים וחלקים אחרים מתווספים, ואני אסביר: משהו מהאותנטיות שלה איפשהו מתחיל להיעלם ומתווספים כל מיני חלקים, של כל מיני אנשים מסביב שרוצים בעצם לקשט את הדבר הזה על מנת למכור. אני מבין אותם מצד אחד, אבל מצד שני, המון פעמים אני רואה שה STREET ART מתחיל להיות כקישוט ולא כהעברת מסר. אני פחות אוהב את זה. זה לא אומר שזה לא צריך להיות, אני פשוט פחות מתחבר לסוג של עבודות כאלה. אני כן אוהב לגעת עם העבודה שלי בפנים ושהיא תעשה משהו לי בפנים. המון אמני רחוב עדיין לא יודעים איך לאכול את זה, חלקם אנטי עדיין, חלקם כבר נכנסו לגלריות, אבל משהו במהות, ב-core של האמנות רחוב מתחיל לשנות איזשהו כיוון. הופך את זה קצת ליותר קישוטי.

שלומית: מה אתה חושב על התרומה של אומנות הרחוב לג'נטריפיקציה? אנחנו רואים בכל העולם וגם בארץ, שהשכונות שבהן האומנים חיים, שבהן הם יוצרים, שהיו בעבר שכונות עניות יחסית ודחוקות לצד, הפכו להיות יעדי תיירות ובהמשך לזה יעדים נדל”ניים והמחירים של הנדל”ן מאמירים עד כדי כך שאותם אומנים שחיו שם הרבה שנים כבר לא יכולים להרשות לעצמם. זה קורה בבושוויק, זה קרה בשורדיץ', זה קורה אפילו בפלורנטין שהמחירים טסו. רובן: זה נקרא circle of the life . חורה לי באמת שאותם אומנים שבעצם מרימים את המקומות האלה, בסופו של דבר, לא מצליחים להמשיך הלאה, זה לא צריך להיות ככה. מצד שני, אם אותם האמנים באותן שכונות יקבלו יותר חשיפה וכסף, אז אולי הם כן יוכלו לחיות באותם מקומות. אגב, זה לא חייב להיות בכסף. אם לצורך העניין, יתנו להם סטודיו או איזה מבנה, סוג של wework כזה, שכולם גם יעבדו גם ייהנו מהניסיון והחוויה אחד עם השני. אני אומר קודם כל צריך רצון. כשיש רצון אפשר למצוא. אנחנו, אם יש משהו מאוד חד בנו שאנחנו יודעים למצוא פתרונות כזה. אנחנו קריאיטיביים. לא סתם אנחנו נחשבים טובים בסטארט-אפים, STARTUP NATION. אז אם יש רצון, להכל אפשר להגיע, פשוט צריך לרצות. הפופ- אפ מוזיאון, גם הראשון וגם השני היו יוזמה אישית, שהתחברה לנדל”ן מסוים. גם פה יש לך איזשהו מזלג: יש אומנים שלא בחרו להשתתף באירוע הזה, ויש אומנים שכן. בסופו של דבר, האירוע הזה הכניס בי והביא המון שמחה להמון אנשים. שלומית: והרבה מודעות, אני חושבת. זה חשף הרבה אנשים לאמנות רחוב. רובן: החדר הזה הווירטואלי, נוצר שם. מתי הייתי יכול ליצור עוד חדר כזה? נהניתי מכל רגע שיצרתי אותו. זה היה פרויקט מדהים גם הראשון, גם השני, אמור היה להיות השלישי, ואז נכנסה קורונה. אלה פרויקטים מדהימים וצריך יותר פרויקטים כאלה לשתף, לערבב את האומנים, לערב את האמנים. ותקציבים. תקציבים, תקציבים ועוד פעם תקציבים.


תיוג ומותג

שלומית: יש לא מעט ביקורת בעבודות שלך. זה מה שהביא אותך ליצור, לפחות בהתחלה, תחת שם הרחוב, TAG#? ולמה היום אתה מזדהה בשם שלך ולא, לא רק כ TAG#. רובן: זה התחיל כ TAG אבל זה קשור גם להאשטאג. את הסולמית אני לא מקריא. טאג זה בעצם תיוג. כמו שאנחנו ב SOCIAL MEDIA מתייגים אנשים, אני התחלתי לתייג את הרחובות, לתייג את המרחב הציבורי, את המרחב הפיזי. אבל מבחינתי זה לא שלם. אני חושב שעידן המסכות כבר עבר. אני חושב שהיום, כדי ש המסר יהיה שלם, אני חייב גם את השם שלי שם. כדי לדעת שזה הבן-אדם, שאפשר להשיג אותו, אפשר לכתוב לו. ששני האנשים האלה בעצם באותה דעה, נקרא לזה ככה.


שלומית: כלומר, יש צד של המותג אבל, מצד שני אתה אומר ”אני לא מסתתר מאחורי משהו. אני בא ואומר בפנים את מה שאני חושב ומזדהה בשם שלי ולא מתחבא”. רובן: לגמרי. קחי לדוגמא את הסיפור של אוביי, שפרד פרי, הוא לקח הרבה יותר סיכון כי מהתחלה ידעו מי הוא. וכל עבודה שהוא שם בעצם סיכן את עצמו. ידעו איך להגיע אליו - ידעו את השם, שם משפחה, איפה הוא גר, ידעו עליו הכול. אבל גם שם אוביי ושפרד פרי זה משהו שהולך ביחד ואני הרבה יותר מזדהה עם זה

שלומית: למדתי להכיר אצלך שאתה כל הזמן מחפש רבדים נוספים ומקורות חדשים. רובן: כן. אני שואף לפתח כל הזמן את השכבתיות הזאת. אני עושה דו מימד, עכשיו אני עושה תלת מימד. עבדתי על עבודות בחוץ, עכשיו המעבר לעבודות שהן בפנים. ההנגשה לקהלים שונים. פתאום ללכת לדיגיטל. אני מאוד אוהב כל הזמן לגלות את עצמי מחדש, להביא את עצמי חדש, עבודה עם חומרים שונים, חומרים מגיבים וכו'.

פידבק והורדת האגו

שלומית: ספר קצת על התהליכי עבודה שלך, מה מפעיל אותך בעצם ואיך אתה יוצר? איך העבודות האלה באות לידי ביטוי בעולם האמיתי? אם זה ברחוב, אם זה בפרינטים, אם זה על קנבס. רובן: זה תהליך מורכב. אני עובד עם טרלו, תוכנת ניהול בה יש לי את כל העבודות. העבודות מתחילות מהרעיון. אני כותב כל הזמן רעיונות. הכול בתוך הטלפון. יכול להגיע ל100-150 רעיונות, ,שמתוכן אני אזקק 10, 15 עבודות. עבור אלה אני מרכיב סקיצה מהירה כדי להבין את התמונה הכללית ואני יכול לעזוב עבודה לכמה חודשים, אפילו חצי שנה. אז אני חוזר להסתכל, להבין אם אני מתחבר למה שקורה שם או שלא. במידה ואני מחליט שכן, אני לוקח אותה עוד צעד קדימה. מתחיל ללטש אותה כמו שמלטשים פסל שיש. אני איש של סקיצות, יש יגידו שיותר מידי סקיצות. אני פשוט עושה הרבה סקיצות ומנסה להתכנס ל-5 סקיצות פחות או יותר ומשם גם להתחיל לזקק. יש כמה אנשים שאני סומך על הדעה שלהם, שאני שולח להם או להן את העבודות, מקבל איזשהו פידבק, ביקורת.

מבחינתי יש שני דברים חשובים בתהליך - פידבק ולהוריד תמיד את האגו. כשהאגו מתחיל לדבר זה לא טוב, כשאין פידבק זה גם לא טוב. הפידבק מבחינתי הוא מאוד, מאוד חשוב. אני מקבל את הנקודות שעלו מאנשים ובהתאם בוחן אם לעזוב או להמשיך ולדייק. אני לוקח בחשבון גם את מקום ההצגה של העבודה - יש עבודה שתלך רק לרחוב ואז היא תלך כהדבקה - תהליך מאוד מאוד מהיר שקורה בחוץ. בשנה, שנה וחצי האחרונות התחלתי להציג בגלריות עבודות מיקסד-מדיה. ממש אהבתי בעצם את השילוב בין החומר הפיזי, הספריי, השבלונות (משהו שכמעט ולא הייתי נוגע בו) לבין ההדפסות האלה. זה הצית לי את הדמיון מחדש. וישנן עבודות שיהיו פרינט על נייר בגודל מסוים.

לאחרונה ה-NFT נכנס לתמונה עבור אמנים ומכניס איזשהו רובד מאוד מעניין. גם פה יש הרבה אפשרויות - אולי תלת-מימד שהוא דיגיטלי או איזושהו וידאו ארט וכו'.




רובן: מבחינתי כל עבודה אני מסתכל איך אני יכול לקחת ממנה ולהתאים אותה לפלטפורמה אחרת ולהבין את האינטראקציה עם העולם, אותו עולם שאני מציג. האינטראקציה עם העולם בחוץ היא עדיין מאוד חשובה לי. אני מאוד נהנה להסתכל על איך אנשים מגיבים לעבודה. העבודה של אנה פרנק זו עד היום העבודה שיצרה הכי הרבה אינטראקציה עם הרחוב. אנשים עצרו ופשוט קפאו כשראו את העבודה עצמה. בעבר, אחרי ששמתי עבודה ברחוב הייתי מגיע יום אחרי זה, מצלם כמובן את העבודה, ויושב בסביבות שעה ליד העבודה, כמובן בלי שיראו אותי, פשוט מסתכל איך אנשים מגיבים לעבודה.

אידאלית עבודה בחוץ צריכה להיות כמובן בגודל מסוים שישימו לב, נקייה מרעש, מסר מאוד ממוקד. לעומת עבודה שבגלריה, אז אני יכול לתת לצופה יותר זמן כי בראש שלו הוא הגיע לצפות בעבודה, ליהנות, לקבל את החוויה.


רוצה להשאיר חותם


שלומית: הרבה מהעבודות שלך מדברות על התרבות של הסושיאל, של הרשתות החברתיות. אתה מתעסק גם עם הפרקטיקות של הוואטסאפ ( the person has left the group) או אינסטגרם (block). מארק צוקרברג הוא אחד הכוכבים אצלך. אתה לא חושש שבראי הזמן, נגיד בעוד עשר שנים, עשרים שנה, שזה לא יהיה כבר רלוונטי? שאנשים לא יבינו על מה אתה מדבר? רובן: המציאות מכריחה אותי להיות כל הזמן רלוונטי ולחשוב על הדבר הבא ולהתקדם עם הזרם, כמו שבסושיאל מדיה. חלק ממני זה להגיב בסיטואציות שקורות, נכון להיום. לכן, אני מסתכל על היום. אם עוד עשרים שנה אנחנו נגיע לשיחה ואני עדיין מדבר על העבודות האלה שלי, אז כנראה שעשיתי משהו נכון. כי אני אגיב לאותן סיטואציות של עשרים שנה. אני מבחינתי מגיב על מה שקורה. צוקרברג אגב, אם את שואלת הוא קצת בעבר. יש היום את הבחור החדש, איש הטסלה. אגב, הייתה לי רק עבודה אחת עם ווטסאפ, אם אני לא טועה וגם על זה, תהיה עבודה בזמן הקרוב. אז כמו שאת רואה גם מבחינת הגיבורים שאני נוגע בהם, גם שם אני משתדרג בין אלה שהיו לפני חמש, שלוש שנים למי שהיום יש עכשיו.



רובן: אני חושב שזה לא סוד, אני, אני רוצה להשאיר חותם אמיתי בעולם האומנות. זה היעד שלי, זאת המטרה שלי. אני קורא לזה, להשתית עולם חדש, סמארט פופ-ארט. אני רוצה להכניס את המושג ה making shit to make people think לתוך עולם האומנות. אני רוצה להוסיף את הרובד שלי לתוך העבודות ולעולם. אני חייב להיות קשוב. יש משהו בסושיאל מדיה שמצד אחד הטרנד כל הזמן משתנה, אז אני חייב גם כל הזמן להיות קשוב לסביבה שלי, וגם להיות קשוב לעצמי. שלומית: העבודות שלך ברובן הן אוניברסליות, מדברות בשפה שהיא בינלאומית ועם זאת עד היום פעלת בעיקר בישראל. מה היעד הבא? רובן: אני מאוד רוצה לבחון את עצמי בחו”ל. הכיוון הוא ארצות הברית. משהו שם מבחינת הקישור ה POP ART, מושך אותי. במקור זה הגיע משם ואני כביכול השאלתי או קיבלתי את ההשראה מה POP ART, אז אני רוצה להחזיר עם התוספת שלי למקום ששאבתי את ההשראה הזאת. זה היעד. אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל בטוח שזה יקרה. ואני בטוח שאני גם אשאיר חותם גם שם. מה שנקרא גם, שם אני אוסיף את התיוג שלי.

אגב, היתה לי לפני שנתיים תערוכה במיאמי בבנייני דופונט. יש גם כמה עבודות רחוב מפוזרות שם. הייתה לא מזמן כתבה עליי במגזין ב- L.A. נשאר רק באיזשהו שלב שאני פיזית אעבור לשם. בינתיים העבודות שם. שלומית: תודה רובן, אז אני מאחלת לך המון הצלחה. תודה רבה שהיית איתנו היום.

פוסטים אחרונים

הצג הכול