אחת התערוכות שהכי נהניתי מהן בביקורי בלונדון היא התערוכה של אנתוני גורמלי ברויאל אקדמי. חיבתי לרויאל אקדמי אולי כבר ידועה לך, והתוכנית שפירסמו ל-2019/2020 גורמת לי לרצות לבקר שם כל שלושה חודשים לפחות (אפשר למצוא קצת ממנה במדריך מסביב לעולם).
גורמלי הוא אמן בריטי ידוע ומוערך מאוד שעיקר עיסוקו הוא בגוף האדם, אולם לא ביצירת מודל ריאליסטי ספציפי ומזוהה. מבחינת גורמלי, גוף האדם הוא מקום – מקום של רגש, מודעות, חוויה וזיכרון. הגוף הוא הכלי שמכיל את כל אלה ובמובן זה הוא אוניברסלי, גם אם לרוב הוא משתמש בגוף שלו עצמו ליצירת תבניות.
בתערוכה הזו גורמלי בא להעביר אותנו מסע, בו נחקור את הגופים הסובבים אותנו, את התגובות שלנו אליהם וגם יפעיל אותנו על מנת להפוך את הביקור בתערוכה לחוויה פיזית.
עוד לפני הכניסה למבנה, ברחבה המובילה אל האקדמיה, בפינה מוצנעת מוצב פסל של תינוק קטנטן ישן. זוהי יציקת ברזל בגודל טבעי המבוססת על בתו בת השישה ימים של האמן. ברחבה הגדולה קל מאוד לפספס אותו, אולם מרגע שאיתרת אותו, קשה להתיק את המבט. זהו לא פסל ברונזה חלול, אלא יציקת ברזל מלאה, "כמו החומר ממנו עשויה ליבת כדור הארץ" אומר גורמלי. הדחיסות הזו והפוטנציאל האנרגטי שעצור בה הופכים את הפסל למטאפורה לגבי החיים האנושיים כמו גם כדור הארץ.
החדר הראשון מלא ב-14 פסלים עשויים לבני מתכת. אלה הם מבנים שצורתם מהדהדת צורתו של גוף האדם בתנוחות שונות, ביניהם עוברים המבקרים ומזהים את האיש שנשען על הקיר, זה שמתכווץ בתנוחת עובר, זה שיושב בפינה ועוד. באולם השני עבודות מוקדמות של גורמלי העוסקות באנרגיה האצורה בנו: דמותו של איש נופל וראשו מטה מכורסמת בקיר של פרוסות לחם לבן (לי אישית זה הזכיר את האנשים שקפצו אל מותם ממגדלי התאומים הבוערים), או תהליך גדילתו של תפוח המתועד בשורה ארוכה של אובייקטים מעופרת, בתוך כל אחד מהם לכוד תפוח בשלב התפתחות אחר.
החדר הבא מהווה את אחד השיאים של התערוכה: 8 קילומטר של סליל אלומיניום שהכניס גורמלי לחדר הורשו להתפרס ולכבוש את החלל כשהם מוגבלים אך ורק על ידי הקירות והרצפה. התוצאה היא "רישום בחלל" כפי שקורא לזה האמן, והוא כאוטי ויפהפה. המבקרים נדרשים לעבור דרך הסלילים הללו על מנת להמשיך. זו אמנם נשמעת משימה פשוטה אבל כיוון שסליל המתכת אינו מסודר ומאורגן נדרש כל אדם למצוא את דרכו, לבחור את המכשולים שהוא רוצה להתמודד עימם, ממש כמו בחיים. לעמוד מן הצד ולצפות בהתנהגות האנשים בחדר הזה היא חוויה בפני עצמה: ילדים קופצים ומשתובבים, קשישים המחפשים דרכם בזהירות ונחישות, אחרים מצלמים סלפי או וידאו. סוג של אנציקלופדיה אנושית. העבודה הזו מאתגרת את הגבולות של הפיסול: המתכת והאנשים מאכלסים את החלל כאחד ומפעילים זה את זה.
העבודה מטריקס III מאכלסת גם היא חדר שלם: ענן עצום עשוי רשתות ברזל בצפיפויות משתנות תלוי מתקרת החדר, מעט מעל ראשי המבקרים. הענן, שש טונות משקלו, בנוי מ-21 כלובים בגודל חדר עשויים מרשתות ברזל המשמשות בבניה לזיון בטון. הם חותכים זה את זה בנקודות שונות, מושהים מעל פני הקרקע. השוליים נראים כמו רישום פרום כאשר לקראת המרכז הצפיפות מתעצמת, אך הליבה, בגודל של חדר שינה טיפוסי, נשארה ריקה – the space of dreaming קורא לזה גורמלי, כמו עין הסערה הנותר בשלוותו.
גורמלי מראה לנו שהוא גם יודע לצייר. למעשה, כל הפסלים שלו מתחילים מציורים. הציור הוא הדרך שלו לחשוב והוא עוסק בכך באופן יומיומי. הצגת פנקסי הרישום של גורמלי היא מהלך אוצרותי מבריק שפותח עבורנו צוהר להתבוננות בתהליך היצירה ומהלך ההתגבשות של הדימויים המוצגים בחללים האחרים. חלק מהרישומים עדינים ומרגשים מאוד, והאינטימיות של החלק הזה עומדת בניגוד גמור לפומפוזיות של העבודות האחרות.
אחת הסדרות שהפכו את גורמלי למפורסם היא של יציקות ברזל חלולות של גופו שלו, אותן הציב במקומות שונים, לרוב כפסלי חוץ המייצרים אינטראקציה עם הנוף והסביבה שהוצבו בהם. הגופות החלולים האלה אנושיים ולא-אנושיים בו זמנית. בתערוכה זו הם מוצבים על הרצפה, הקירות והתקרה באופן שמערער את תפיסת החלל של המבקרים.
פסל המערה הוא בעל מימדים ארכיטקטוניים והוא ממלא בדחיסות שני חללים גדולים. המערה היא למעשה פסל חלול של דמות אדם שכובה בתנוחה עוברית והמבקרים נכנסים דרך הרגליים ויוצאים דרך הראש. בפנים חשוך מאוד וצפוף. קרני אור בודדות חודרות במקטעים שונים ועוזרות בניווט. כשאני ביקרתי היה תור ארוך של אנשים שעמדו בתור לעבור דרך הפסל, כך שהיינו קרובים מאוד. אני משערת שלהיכנס לבד זו חוויה אחרת לגמרי. גורמלי מאתגר את חושי הראייה והמישוש שלנו ומעביר אותנו חוויה רבת רבדים, כביכול באמצעים פשוטים. אגב, משקלה של העבודה הצריך חיזוק של יסודות המבנה העתיק.
העבודה האחרונה עשתה לא מעט רעש טרום פתיחת התערוכה: גורמלי מילא חדר שלם, שאין למבקרים כניסה אליו, במי ים וחימר רטוב. אלה עומדים בניגוד גמור לתקרה והקירות מרובי הפיתוחים המוזהבים. המים הופכים את האויר ללח ודחוס והחימר מדיף ריח כבד. להבדיל מהפסלים המעוצבים של גורמלי, בעבודה זו האמן לא מעצב את החומר, אין כאן מניפולציה חומרית. להיפך, הוא נותן לו לכבוש את החלל. מצד אחד אפשר לראות כאן הצפה, חורבן ממשמש ובא, ומצד שני, זהו ערש הבריאה – מצב תוהו ובוהו, מים מהם תופרד האדמה וממנה ייווצר אדם.
לצורך שתי עבודות אלו היה צורך בחיזוק מאסיבי של יסודות החדרים, על מנת שיוכלו לשאת את המשקל, ואיטום יסודי. אלה נעשו תוך כדי השיפוץ המאסיבי שעבר המבנה של האקדמיה המלכותית ועלה לא מעט כסף, ועל כך הועלתה ביקורת. מצד שני, תשתית זו תאפשר גם לאמנים אחרים לייצר מיצבים יוצאי דופן בחלל הזה ונותנת לרויאל אקדמי יתרון על מוסדות אחרים.
העובדה שגורמלי מבסס את עבודתו על גופו שלו באופן בלעדי כמעט, הופכת אותו לסוג של נרקיסיסט בעיני רבים. גם אם נכונה הקריאה של האמן לכך שמדובר ב-everyman הרי שזהו קודם כל גוף של גבר, ובאופן מאוד מובחן. למעשה, אין ביצירה שלו נשים. לי אישית זה גורם מעט אי נוחות וגרם לכך שלמרות הגירוי האסתטי והאינטלקטואלי שמצאתי בעבודות, התקשיתי למצוא חיבור רגשי אליהן (למעט פסל התינוקת ברחבת הכניסה).
יחד עם זאת, העבודה של גורמלי היא בעלת אסתטיקה חומרית נהדרת ובו זמנית גם קונספטואלית, ועל כך גדולתו לדעתי. השילוב הזה הוא לא טריוויאלי והוא הופך את האמנות שלו לרבת פנים מבלי לרדד אף אחד מהאספקטים, הפיזיים והרעיוניים. מדהים איך גוף האדם, נושא כה מוכר ושחוק, לובש אצלו בכל פעם צורה אחרת ונושא רעיון שונה, ויחד עם זאת שומר על מובחנות אמנותית ברת זיהוי.
התערוכה מוצגת עד ה-3 בדצמבר, ואם תבואו בנובמבר תוכלו ליהנות במקביל גם מתערוכת פורטרטים של האחד והיחיד, לוסיאן פרויד. תענוג צרוף מובטח.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.