הבטחתי שאספר לכם קצת על פאביו מאורי שהוא הסיבה שנסעתי לרומא.
נתחיל מהסוף – פאביו מאורי (1926-2009) היה אמן איטלקי מוערך מאוד שהוזמן להציג במספר מהדורות של הביאנלה בונציה וכן בדוקומנטה בגרמניה, אולם לא ממש הצליח לפרוץ לתודעה הבינלאומית. העבודות שלו, בעיקר מיצבים ומיצגים, הן לרוב בעלות אופי מחאתי ומתייחסות לנושאים שהיו אקטואליים בזמנו אולם אקטואליים גם היום במידה לא פחותה. חלק משמעותי מן העבודות מתייחס לשואה ולקחיה ולכן זה אולי תזמון טוב, לאור ציון יום השואה הבינלאומי השבוע.
מאורי נולד למשפחה איטלקית בורגנית ואמידה שלה חברת ההוצאה לאור המובילה במדינה. הוא נהג לאמר "נולדתי יחד עם הפאשיזם" למרות שהיה שם פער קטן (מוסוליני עלה לשלטון ב-1925 ופאביו נולד ב-1926) ואכן ראשית חייו עמדו בסימן הפאשיזם. כילד השתתף בהרבה מפגני ראווה ואירועים שיזמה המפלגה, הוא אהב את ההימנונים והדגלים, הכח והסמלים.
ההתפכחות
עם סיום לימודיו הצטרף פאביו לעסק המשפחתי, שם נחשף לראשונה לתמונות הזוועה ממחנות הריכוז שהחלו לצאת עם שחרור המחנות. פתאום הבין לאן נעלמו חברים יהודים שהיו לו ועוד הרבה דברים אחרים. הדבר גרם לו להלם משמעותי. הוא לא הצליח להבין כיצד זוועה כזו יכולה להתחולל במרכז אירופה וכולם שותקים. איך דווקא האליטות, ולא האספסוף, הן אלו שהובילו את המהלכים הללו ומצאו להם גם צידוקים פסוידו-מדעיים.
בעקבות כך אושפז מאורי בבית חולים פסיכיאטרי. הוא סירב לדבר במשך שנה, קיבל טיפולים בשוק חשמלי ונכנס ויצא מאשפוז במשך שמונה שנים. אלה היו שנים קשות מאוד אבל הוא הצליח להחלים ומעולם לא חזר עוד לאישפוז פסיכיאטרי. הוא פנה אל האמנות כמרפא.
מאורי האמן
בלי להכיר את הזרמים שהתפתחו באותו זמן בארה"ב החל מאורי לפתח שפה של פופ-ארט שהושפעה מהקומיקס שמשפחתו היתה אחראית על הפצתו באיטליה, והיה חלוץ הפופ-ארט בארצו. כאשר נחשף לפופ-ארט האמריקאי נוכח שהוא טוב וחזק יותר מזה האיטלקי והחל לשאול את עצמו למה זה. הוא ניתח את התרבויות והגיע למסקנה שאירופה מונעת יותר מאידאולוגיה ופחות מצרכנות, מסקנה שהשפיעה על היצירה האמנותית שלו בהמשך.
כחלק מתהליך החקירה התעכב מאורי על תפקיד התקשורת בחיים המודרניים. שידורי הטלויזיה הגיעו לאיטליה ב-1954 וכבר ב-1957 החל מאורי את סדרת ה"מסכים" שלו. אלה הם לרוב מסכים ריקים בפורמט טלוויזיוני עם פינות מעוגלות, לעיתים כתובים בהם משפטים קצרים, המפורסם שבהם – THE END. עבודות אלה שיקפו את הכח של המדיה בעיצוב דעת הקהל. מצד אחד הוא ראה את המסך כחלק מהאבולוציה של התקשורת הויזואלית, אולם ניתן לפרש זאת גם כביקורת על תקשורת ההמונים שמעצבת ואף מעוותת את המציאות שהצופה רואה.
נושא ההקרנה ריתק את מאורי, הוא ראה בו משהו ייחודי למאה ה-20. הוא החל לעסוק בהקרנה של סרטי קולנוע איטלקיים על גבי חפצים שונים בעלי משמעות. לדוגמא, הוא הקרין על משקל קמעונאי, כאשר המחוג מראה על מאסה מסויימת בעת ההקרנה, על מנת להמחיש את חשיבותו. העבודה המפורסמת ביותר בסדרה זו היא "האינטלקטואל", בה הקרין את סרטו של פייר פאולו פאזוליני, חבר קרוב של מאורי, על חזו החשוף של הבמאי. מאורי ראה בכך מעין צילום רנטגן של הסובייקט האינטלקטואלי של היוצר. לאחר הירצחו של פאזוליני (ככל הנראה על רקע פוליטי) המשיך מאורי להקרין על חולצתו הריקה.
עיסוק בפאשיזם ובשואה
בתחילת שנות ה-70 חש מאורי כי הוא בשל לעסוק בפאשיזם ובשואה וזאת בעיקר דרך עבודות מיצג (פרפורמנס). "מהו פאשיזם?" מבוסס על חווייה של מאורי מנערותו, כאשר נשלח לסימפוזיון הפגנת כח וכישרון בפירנצה לרגל הביקור של היטלר.
הקהל מוזמן גם הוא לאירוע שכזה, המציגים עוסקים בסייף, דגלנות ועוד כשהם לבושים במדים הפאשיסטים השחורים. על הרצפה צלב קרס גדול. כל משתתף מקבל הזמנה עם סימון באיזו טריבונה עליו לשבת – המכובדים, העיתונאים, משפחה או יהודים (מסומנים במגן דוד בולט). מאורי נותן לאנשים להתנסות בתחושת הסגרגציה הכפוייה ולבדוק את התחושות שהיא מעלה בהם.
בעבודה בשם Ebrea מאורי עושה תרגיל מחשבתי ומזמין את הצופה להרהר על מציאות אלטרנטיבית בה הנאצים ניצחו. הוא ממלא את החלל בחפצים יומיומיים דוגמת סבון, מברשת שיניים או תכשיט, אותם מלווה כיתוב "עשוי משומן של יהודים", "עשוי משיניים של יהודים" וכן הלאה. במרכז החלל עומדת אישה צעירה ערומה שעל חזה מקועקע מגן דוד ומספר. היא עומדת מול מראה קטנה, גוזזת את שיערה ומדביקה אותו למראה, יוצרת מגן דוד. בפעם הראשונה שהמיצג הוצג אנשים סירבו להתקרב.
בעבודות אלה התייחס מאורי לאידאולוגיה ששלטה באירופה בזמן שלו במופע הקיצוני ביותר שלה – הנאציזם והפאשיזם. יחד עם זאת, מאורי סבר כי יסודות פאשיסטיים נמצאים באירופה גם בהווה ועלינו לזהות אותם ולהוקיעם כיחידים וכחברה. הוא האמין כי יש להישיר מבט אל הרוע ככל שרק אפשר, עד שהדבר בלתי נסבל, מתוך מחשבה שחוויה כזו תשנה את האופן בו אנו נוהגים ותאפשר לנו להכיר ברוע שסביבנו.
בטקסט של Ebrea כותב מאורי:
"אינני יהודי, או בן של יהודים... אני חש עצמי יהודי ואני סובל מאפליה שאינה צודקת."
הוא עסק גם בנושאים פוליטיים וחברתיים אחרים דוגמת החומה בברלין טרום נפילת המשטר הקומוניסטי ומרד הסטודנטים בטיינאנמן, אולם לא שב לעסוק בפוליטיקה האיטלקית. בשנות ה-90 וה-2000 עסק רבות משמעות של האמנות והאמן בחברה. עם זאת, אסתטיקה מעולם לא היתה קריטריון לאמנות מבחינתו. הוא לא עסק ביופי או בטכניקה, אלא במשמעות.
מאורי ראה באמנות אמצעי לפיענוח של המציאות, דרך להעביר רעיונות באופן מרוכז, כמו פריזמה, על מנת לנתח את העולם שסביבנו אותו ראה כרחב ומורכב מעבר לכל יכולת תפיסה:
"אמנות עשויה להיחשב התצורה הנכונה ביותר לשיח... היכן שהנושאים מובעים מכוח החיקוי... בתצורה חדש ובתקריב. והופכים אותם למתקבלים על הדעת".
אותי מאורי תפס בבטן. העבודות שלו כל כך חזקות בעיניי. העובדה כי לא היה יהודי ובכל זאת בחר לא להתעלם מהשואה, כמו רבים אחרים, נותנת משנה תוקף לעבודותיו.
אני רוצה לשמוע ממך - מה דעתך על מאורי? האם לדעתך יש חשיבות להצגת עבודותיו היום? עד כמה ישראלים יהיו מוכנים לקבל עבודות מסוג זה?