הפחד הגדול של כל מוזיאון או אספן אמנות הוא לגלות שהוא רכש זיופים.
זהו לא רק הפחד לגלות שמיליוני דולרים שולמו עבור יצירה פחותת ערך, אלא החשש, שהוא לפעמים גדול יותר, להתגלות כמי שהצליחו "לעבוד" עליו ועל כן המקצועיות שלו מוטלת בספק.
סוגי זיופים באמנות
בעולם האמנות ניתן להבדיל בין שני סוגים של זיופים (בהיעדר מילים נפרדות בעברית אני נאלצת להשתמש במונחים באנגלית):
ה-fake נעשה פעמים רבות בתום לב: מגיעה לבית מכירות או מוזיאון יצירה והם מייחסים אותה לאמן מסויים בהתאם לסגנון והמחקר. בפועל ישנם מקרים בהם נפלה טעות בייחוס והדבר גורר משמעויות כלכליות משמעותיות.
למשל, המקרה של סלבטור מונדי, הציור היקר ביותר שנמכר במכירה פומבית (450 מיליון דולר!), נחשב ושווק כאחת מהיצירות הספורות שהותיר אחריו ליאונרדו דה וינצ'י. היו דיונים רבים לגבי האותנטיות שלו אבל בית המכירות כריסטי'ס הצליחו להשיג חוות דעת של מיטב המומחים לדה וינצ'י שאכן מדובר בציור שלו. ב-2019 כשרצו להציג את הציור בתערוכה הגדולה בלובר לציון 500 שנה למותו של ליאונרדו, החליטו מומחי הלובר שהיצירה תסומן ככזו שבאה מחוגו של ליאונרדו דה וינצ'י – circle of. כלומר, עדיין יצירה נאה בת 500 שנה, אולם לא של דה וינצ'י אלא של ככל הנראה אחד מתלמידיו שעבד איתו בסטודיו והעתיק את סגנונו. אגב, הבעלים של סלבטור מונדי סירב להציגה בתערוכה בגלל התיוג הזה, שעלול לעשות לו הרבה נזק.
זה כמובן מקרה ידוע ובולט, אבל יש עשרות ומאות כאלה כל שנה, פשוט מהסיבה הפשוטה שהרבה פעמים אין לנו דרך לדעת בוודאות את ההיסטוריה של היצירה.
ה-forgery הוא כבר סיפור אחר – כאן יש הונאה מכוונת: יוצר העבודה התאמץ ליצור את הרושם שמדובר בציור של צייר אחר, מפורסם וידוע בדרך כלל, והיא מוצגת ככזו.
טקטיקות של זייפנים
בין הזייפנים המקצועיים ניתן למצוא כאלה שמעתיקים יצירה מפורסמת ומציגים אותה כמקור. אחד הסיפורים הידועים הוא על איב שדרון, צייר צרפתי שנשכר על ידי סוחר אמנות איטלקי להעתיק את המונה ליזה (גם היא של דה וינצ'י כידוע). הוא יצר לפחות שישה עותקים של הגבירה המחייכת והסוחר מכר אותם לאספנים שונים. חלק מהמכירות התבצעו גם בתקופה בה המונה ליזה לא הוצגה בלובר, אחרי שנגנבה ב-1911 ולקח שנתיים להשיב אותה. אני מניחה שסיפור כזה לא היה יכול להתרחש בימינו בגלל זמינות המידע.
סיפור אחר קרה עם ציור פרחים של גוגן, כאשר במקרה המקור והזיוף הגיעו שניהם למכירה פומבית בדיוק באותו הזמן. הזייפן הורשע ובילה 41 חודשים בכלא.
זייפנים אחרים בוחרים בטקטיקה שונה: הם לומדים את סגנונו של האמן, מחקים אותו, אולם יוצרים יצירות חדשות לגמרי. היתרון הוא בכך שלא יכולה לצוץ יצירה זהה ולגרום לספק לגבי האותנטיות. מאידך, העובדה שהיצירות הללו אינן כלולות בקטלוג רזונה (קטלוג המאגד את כל היצירות של האמן מכל חייו) של אמן, יכולה להציף שאלות. כך קרה בינואר 2018, כאשר המוזיאון לאמנות בגנט הציג תערוכה של האוונגרד הרוסי, והתגלה כי כל 26 העבודות של קזימיר מאלביץ' ווסילי קנדינסקי היו זיופים שלא נכללו בקטלוג רזונה של האמנים וגם לא היתה להם היסטוריה של תערוכות. כשמדובר בקבוצה כל כך גדולה של ציורים זה בהחלט מחשיד.
מה צריך בשביל זיוף מקצועי?
הזיוף של יצירת אמנות הוא הרבה פעמים מורכב יותר מיצירת מאסטרפיס בפני עצמה. מעבר להעתקת הציור או הסגנון, וכמובן חיקוי אופי משיכות המכחול וכמות הצבע שנעשה בה שימוש, צריך לקחת בחשבון סוגיות רבות:
הקנווס – קשה למצוא היום קנווס שיכול להתקבל כקנווס בן מאות שנים. על כן הרבה פעמים הזייפנים ירכשו בשוק הפשפשים יצירה עתיקה פחותת ערך, ימחקו אותה וישתמשו בקנווס שלה כמצע לציור. לא תמיד ניתן למחוק הכל ואז בצילום רנטגן ניתן לראות את הציור הקודם, שהרבה פעמים משמש כאינדיקציה לזיוף.
הצבעים – צבעי השמן עברו שינויים רבים לאורך השנים ועל כן זייפן צריך להכיר היטב את הצבעים בהם השתמשו בתקופה אותה הוא מתיימר לזייף. למשל, מאות שנים הצבע הלבן הכיל כמויות גדולות של עופרת, אולם הדבר נאסר בשלב מסויים, או שימוש בפיגמנטים סינטטיים שהחל להיות נפוץ רק לקראת סוף המאה ה-19, כך שאם אתה רוצה לזייף רמברנדט צריך לקחת את זה בחשבון.
פרובננס – פרובננס היא שרשרת הבעלות על הציור, שמהווה אינדיקציה חשובה מאוד לגבי ערכו של הציור והאותנטיות שלו. מטבע הדברים, כאשר מדובר בזיוף של ציור שאמור להיות בן עשרות שנים לפחות (לפעמים גם מאות) הרי שלא הגיוני שהוא צץ פתאום ולא היה לו תיעוד קודם. זה השלב בו הזייפנים הופכים להיות יצירתיים במיוחד: הם יוצרים מדבקות ישנות של תערוכות או אוספים ידועים, מצלמים תמונות כביכול ישנות בהן הציור מופיע באגביות ברקע. הכל כדי לתפור לציור סיפור משכנע.
הסרט על הזייפן וולפגנג בלטרקי הגרמני מרתק במיוחד בעיניי. הסרט התיעודי חושף את אחד הזייפנים הגדולים של זמננו שיצר מעל 1000 זיופים במשך עשרות שנים. ייחודו בכך שהוא מצליח לחקות אמנים
רבים בעלי סגנונות שונים. הסרט מתחקה אחרי הפרקטיקה שלו, שאחרי שנחשף הוא הפך אותה לחוקית (כל עוד הוא לא חותם בשם אמן אחר או מציג אותה כשל מישהו אחר זה אינו זיוף גם אם יש העתקה בסגנון) והוא משתף ברזי המקצוע. שותפתו לאופרציה היא אישתו ושניהם נכלאו לכשנתיים. היום בלטרקי הפך למפורסם ויש ביקוש ליצירות שלו עצמו (הוא תמיד טען שהוא אמן טוב יותר מכל אלה שזייף).
צפייה מרתקת.
ככל שהדבר קשור לזיופי אמנות, עד כה ככל הנראה נחשף רק קצה הקרחון ויש השערות שמעל 20% מהיצירות במוזיאונים ובאוספים הן מזוייפות. שימו לב שזה לא יקרה לכם.