כמי שגדלה בבית ציוני, דור שלישי לניצולי שואה, מעולם לא ערערתי או הרהרתי על קיום מדינת ישראל דווקא בארץ ישראל. נכון, למדנו בתיכון על ההצעה שעלתה בקונגרס הציוני להקמת מדינה יהודית באוגנדה, אבל זה התקבל יותר בגדר קוריוז. על כן נדהמתי לגלות בתערוכה של נטע ליבר שפר במוזיאון תל אביב (אוצרת: ענת דנון סיון) כי למעשה הועלו כ-40 חלופות שונות שעניינן היה התיישבות יהודית ממוסדת. הרגשתי שבמשך שנים הוסתרה ממני אמת חשובה. אף על פי שאני מאמינה ברעיון הציוני וגאה מאוד בהישגיה של מדינת ישראל, הופתעתי לגלות שהיתה כאן למעשה בחירה, בסוגייה שהובילו אותי להאמין שאין בה בחירה.
התערוכה של נטע ליבר שפר מרשימה בשני מימדים: תחילה נתקלים בציורי הפחם העצומים, 6 מטרים רוחבם וכ-3 מטרים גובהם, הכובשים את החלל הגדול. אחר כך צוללים אל התכנים ומבינים את עומקה של עבודת המחקר שעשתה ליבר שפר. זוהי תערוכה שהציורים הם רק התוצר הסופי שלה, אולם ליבה ברעיון ומחקר. למעשה, אומרת ליבר שפר, המחקר עוד לא נגמר.
בלב התערוכה עומדת השאלה מה היה קורה אילו ההיסטוריה הייתה משנה את מסלולה ובוחרת נתיבים אחרים של קיום יהודי? היא מחזירה אותנו לצמתים שונים בתולדות העם היהודי מתחילת המאה -19 ועד אמצע המאה ה-20, סמוך להקמת מדינת ישראל, שבהם הועלו רעיונות ואף ננקטו צעדים להקמת התיישבות יהודית אוטונומית בצורת מדינה או בצורות אחרות, במקומות שונים בעולם. אלה נדחקו לשוליים על ידי הסיפור ההגמוני שעוצב על ידי התנועה הציונית.
היוזמות השונות היו מצד ממשלות ואנשי עסקים יהודים ולא יהודים שהונעו על ידי אינטרסים ואידאלים שחברו יחד. היוזמה הראשונה שליבר שפר מתייחסת אליה היא מ-1825 של מרדכי מנואל נוח הקונה אי סמוך למפלי הניאגרה ומקים שם את 'אררט', מדינה שעל פי חישוביו יכולה להכיל 6 מיליון יהודים בבנייה לגובה. היא מספרת גם על הולנדי גזען שחשב שיהיה זה רעיון טוב לקבץ את כל היהודים במקום אחד, באי מדגסקר; על הברון הירש שהאמין שבארגנטינה ימצאו היהודים פתרון; על תנועת 'עם עולם' שחיפשה את התשובות בארה"ב; על תנועת הבונד שראתה במקומיות ערך וסירבה לעקור מרוסיה וליטא לטובת קיום לא ברור בטריטוריה מזרחית; על הקיבוץ שהוקם באי קרים על ידי ראשוני המתיישבים בתל חי, ועד לרעיון האחרון שהועלה ב-1941 להתיישבות באלסקה.
את התערוכה פותחת ליבר שפר במפה אקלקטית שמתארת את הטריטוריות המרכזיות שהוצעו להתיישבות יהודית כשהן צפות במרחב, ללא קשר לפרופורציה או המרחק הריאליסטיים שלהן. הן איים צפים, נטולי היררכיה – כל אחד מהם היה רעיון שהוצף ובסופו של דבר נכשל. ליבר שפר מדגישה את ההפרדה בין מרחב גיאוגרפי למרחב היסטורי. בהמשך היא מציגה 11 סירות, כל אחת מהן מציפה נושא, אידאולוגיה או תנועה. כל אחת מהן היא למעשה קולאז' ציורי של דמויות ודימויים שרובם מעולם לא נפגשו זה עם זה במציאות.
לשאלה מדוע בחרה דווקא בסירות עונה ליבר שפר בהרחבה: "התבשלתי עם התערוכה הזו הרבה זמן והיו לאורך הדרך כל מיני רעיונות. כיוון שאני עוסקת כאן במה שאפשר לכנות פגים היסטוריים, רעיונות שלא הבשילו, היתה לי מחשבה לייצג אותם בשקים, כמו עוברים בשקי מי שפיר. טלי תמיר כתבה על זה יפה בקטלוג – 'פליטים של רעיונות שאבדו'. בסוף החלטתי על סירות. התעוררתי באחד הימים ב-5 לפנות בוקר עם הבהירות שאלה חייבות להיות סירות. הן למעשה מייצגות רעיונות שלא היכו שורש, מנותקות מקרקע המציאות, מטולטלות באוויר".
הסירה הראשונה שציירה היתה זו של הכנענים שמתייחסת לאנשי התנועה הכנענית שיוסדה ב-1939 וביקשה לשייך את ההתיישבות היהודית למרחבי ארץ כנען המקראית, בה חיו קבוצות אתניות שונות. השריד המפורסם ביותר של אותה תורה הוא פסלו של יצחק דנציגר, 'נמרוד', שמקבל את פני הבאים במוזיאון ישראל ונחשב לאחת מיצירות המופת באמנות הישראלית, וגם לו יש מקום בסירה. ליבר שפר מותחת קצת את הפרשנות כאן, ומחייה את אלילי כנען כמו האשרה, עשתורת, בעל ועוד ומבקשת לפרק את המונותאיזם היהודי.
כמובן שגם מקומו של חזונו של הרצל לא נפקד כאן, והיא מציירת עיר אוטופית, על בסיס ספרו 'אלטנוילנד', עיר מושלמת וריקה מאדם. בתחילה ציירה את דמותו של הרצל מהגב, אולם בסופו של דבר החליטה להוציא אותו כליל מהציור ולהישאר רק עם הרעיון.
ליבר שפר אינה פוסחת על אף אחד מהשסעים החברתיים של מדינת ישראל המודרנית. היא עוסקת במעמד האישה דרך סירת 'המנהיגות הנשית' שמקבצת חלוצות מרקעים שונים ואידאולוגיות מגוונות. יחסי יהודים-ערבים מטופלים דרך שתי סירות: 'ברית שלום' שהיתה תנועה אידאולוגית שחתרה להקמת מדינה דו-לאומית, אולם בשורותיה לא נכללו חברים ערבים. דוגמא אחרת, קיצונית והזויה היא 'דם חדש' המתייחסת לרצונו של מיכאל הלפרין לעבר נשים בדואיות "שיזרימו דם חדש בעורקי העם המתנוונים". נושא הדת מטופל בסירה 'גלות מטפיזית' בה חוברים זרמים שונים של היהדות האורתודוקסית בהתנגדות לניסיון לקדם את הגאולה, וביתר שאת בסירת 'משיחי השקר' שכן היהדות האורתודוקסית ראתה בציונות עצמה סוג של משיח שקר. גם פערי התרבות זוכים לייצוג בסירה 'יהודים-ערבים' שכפרו בהגמוניה האשכנזית וביקשו לקבל את התרבות והשפה הערבית לצד זהות יהודית מודרנית. יותר מכך, היא מקדישה סירה לדמותה של ז'קלין כהנוב: "כהנוב היא דמות מלהיבה, אישה אינטלקטואלית שהקדימה לראות הרבה דברים בחברה הישראלית, כמו נביאה". אומרת ליבר שפר, ואכן דמותה מוצגת כמעין נביאה תחת עץ התמר. "היא ראתה את הלבנטיניות כערך וגינתה את כור ההיתוך, בו המטרה להפוך את כולם לדומים. להיפך, היא ראתה חשיבות במגוון התרבותי ואת הפוטנציאל של הפרייה הדדית של זהויות שונות".
העובדה שכל הרעיונות הללו נכשלו במציאות לא שוללת את מקומן בעולם ואת הפוטנציאל של חלקן לפחות, בעיני ליבר שפר. מבחינתה אין היררכיה בין הסירות: "אני פורסת כאן מניפה של אפשרויות, אני לא אומרת מה טוב יותר. מול כל סירה אנחנו אמורים לנוע בחוסר נוחות כי בכל אחת יש בעייתיות, לפעמים אבסורדיות או גרוטסקיות. בין הסירות יש חוטים שקופים שמקשרים ביניהן מבחינה רעיונית. חשוב לי הריבוי. חשוב לי להרחיב את הדיבור ולהציג אפשרויות ודרכי מחשבה שונות. אנחנו קודם כל צריכים להכיר אותן ולדעת על קיומן. בגלל זה היה לי גם חשוב לצייר כל כך בגדול, כי הגודל מאפשר להחיות, לתת להם מקום בעולם. לקחתי משהו מתהום הנשייה וביקשתי להפיח בו חיים. לא הייתי יכולה לעשות זאת באף פורמט אחר".
בסופו של דבר מצביעה התערוכה של ליבר שפר על כוחם ושבריריותם של רעיונות וכן על הצורך הבוער למצוא פתרון טריטוריאלי לשאלת היהודים בעולם. היה זה שיח ער ורוחש, ללא כל ודאות שהפתרון הציוני הוא זה שיבוא לידי מימוש. מנקודת הזמן הנוכחית, בה אנו מציינים 76 שנים להיווסדה הלא מובן מאליו של מדינת ישראל, חשוב להכיר את ההיסטוריה ולקחת אותה איתנו כצידה לדרך קדימה, בתקווה לעתיד טוב יותר בארצנו.
הצטרפו אליי לסיור בתערוכה.
Comments