בתערוכה יש עידן חדש: על הרוחני באמנות מבקשת האוצרת רותי דירקטור לחתור תחת כמה וכמה אקסיומות שעומדות בבסיסו של עולם האמנות. במהלך מאות רבות של שנים עמדה האמנות לשירותה של הדת, בראש וראשונה הדת הנוצרית. עם עליית תנועת ההשכלה לצידה של המהפיכה התעשייתית, כללי המשחק השתנו. החילוניות החלה למשול בכיפה והרציונליות הפכה לערך עליון כמעט. בשמה של אותה רציונליות ניסח אלפרד באר, מי שהקים את מוזיאון ה-MoMA בניו יורק, את דיאגרמת זרמי האמנות המודרנית. הדומיננטיות של באר, שהפך לדמות מיתולוגית, קיבעה את התרשים בתפיסתם של אנשי עולם האמנות במשך עשורים רבים והוא נלמד עד היום בחוגי תולדות האמנות. על פי באר, הציור המופשט נולד ב-1911 והומצא על ידי וסילי קנדינסקי, שגם פעל בעצמו על מנת לשמר את הרושם הזה. אותו קנדינסקי פרסם ב-1912 ספר בשם "על הרוחני באמנות" המחבר בין הציור לתיאוריה התיאוסופית שהאמין בה, שהפך לרב מכר.
רוצים להצטרף לסיור בתערוכה? כל הפרטים כאן.
ובכן זה הסיפור כפי שסופר על ידי אליטה של גברים שניווטה את שוק האמנות עם הרבה ידע והבנה, אולם לא היתה חפה מאינטרסים מחד ומדעות קדומות מאידך. בשנים האחרונות עולם האמנות בוחן עצמו מחדש ולא מעט אבנים נהפכות על אם הדרך. למשל, התחילו להכיר בכך שאירופה וארצות הברית הן לא המקום היחיד שנוצרה בו אמנות ושיש מקום לייצוג גיאוגרפי ותרבותי רחב יותר; נושא הקולוניאליזם נבחן על ידי אמנים ואוצרים שבודקים כיצד אלו השפיעו על הנראטיב האמנותי. לא מכבר הוצגה במוזיאון ד'אורסיי בפריס תערוכה שמוקדשת לנשים השחורות, שצויירו לאורך השנים כמשרתות או דמויות אקזוטיות. במסגרת אותו מהלך תיקון, נעשה מאמץ מחקרי כביר במטרה לתת מקום גם לנשים אמניות, נשים שנדחקו הצידה, למרות שפעלו במרחב הגברי מטבעו, ויכלו לו. בין אלה ניתן למנות את ארטמיסיה ג'נטילסקי שפעלה בשלהי הרנסנס, את ברת מוריזו, שנהגו לראות בה סוג של גרופית של האימפרסיוניסטים ורק עכשיו מוכרת עבודתה כעומדת בפני עצמה. אל אלה מצטרפת הציירת השוודית הילמה אף קלינט.
הילמה אף קלינט נולדה למשפחה אמידה בשוודיה וזכתה להשכלה רחבה ומגוונת. היא למדה אמנות וציירה נופים ופורטרטים לא רעים ואף הצליחה למכור ולהתפרנס מהאמנות. במקביל, היא היתה מעורבת בתנועות ספיריטואליסטיות שונות כמו קבוצת אדלוויס ומסדר צלב הורד. היא הצטרפה לחברה התיאוסופית (שגם קנדינסקי השתייך אליה) ומאוחר יותר לחברה האנתרופוסופית. היא עסקה בלימוד רוחני, השתתפה במפגשי סיאנס ודיברה עם רוחות שהדריכו אותה בציור אוטומטי. התוצאה היא ציורים יוצאי דופן בכל קנה מידה: צורות גיאומטריות שונות, ספירלות וסימונים מסוגים שונים בצבעוניות עזה. שום דבר שנראה קודם בשדה האמנות. השנה היתה 1906.
אף קלינט עבדה בסדרות ארוכות ושונות, כל אחת עם מטרה מוגדרת. היא הסבירה הכל ב-124 המחברות שהשאירה אחריה – הצורות והקומפוזיציה הוכתבו לה על ידי הרוחות איתן תקשרה והצבעים היו בהתאם לתורת הצבעים של גתה. ב-1908 עבדה על סדרת "עשרת הגדולים ביותר" – גודלם 3.2 מטר על 2.4 מטר. גודל בלתי נתפס וחסר תקדים. התעוזה של אישה ליצור בקנה מידה כזה היא ללא אח ורע. אולם, וכאן אולי שורש הבעיה, הילמה אף קלינט לא לקחה קרדיט על העבודות האלה אלא ייחסה אותן לרוחות, מעין מסר מהעולם הבא אל העתיד של המין האנושי. היא גם לא התייחסה אליהן כעבודות אמנות פר-סה. היא עבדה עליהן כמעט בחשאי, ובמקביל המשיכה לצייר עבודות מסחריות יותר.
אישית אני פחות מתחברת לספיריטואליזם והרוחניות של אף קלינט, אולי כי אני תוצר החברה הרציונליסטית והצינית. יחד עם זאת, חשוב להבין שבאותה התקופה המדע והרוח לא היו רחוקים זה מזה כפי שהם כיום. אלה היו השנים שהמדע גילה לנו את כל מה שאנחנו לא יכולים לראות כמו גלי הרדיו ורנטגן. היו מדענים שעסקו בסיאנסים ותקשור עם רוחות וראו בכך חלק משלים למדע, כמו למשל ניקולה טסלה.
הסיפור של הילמה אף קלינט הוא טראגי במידה רבה: היא שאפה להכרה מצד רודולף שטיינר, מייסד התנועה האנתרופוסופית, אך ללא הצלחה. דירקטור טוענת שהדבר תמוה מאוד כיוון שבכתביו שטיינר מתאר דברים שדומים מאוד לעבודתה של אף קלינט. ההשערה היא שהיותה אישה היה בעוכריה גם בקרב הספיריטואליסטים. כך קרה שהיא מתה ללא הכרה משמעותית. בצוואתה ביקשה שציוריה לא יוצגו עשרים שנה אחרי מותה. רק בשנות השמונים נמצא פתח כלשהו ועבודותיה החלו להתגלגל בחוגים אזוטריים עד שהגיעו למרכז הבמה בימינו, כשהשיא הוא התערוכה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק ששברה שיאי מבקרים.
לצד אף קלינט מציגה דירקטור את אמה קונץ, גם היא ספיריטואליסטית שלא זכתה להכרה אמנותית בחייה. למעשה היא לא ראתה בעצמה אמנית. הציורים שיצרה, שדומים באופן מפתיע למנדלות גיאומטריות, היו מבחינתה כלי עבודה – תוצר של תקשור ואמצעי ריפוי. היא ציירה תוך כדי טראנס, שארך לעיתים 24 שעות, בעפרונות צבעוניים על דפים מילימטרים כשהיא נעזרת בסרגלים ומחוגות.
קונץ ואף קלינט מוצגות בתערוכה כאמהות המייסדות, וממשיכי דרכן הם מרינה אברמוביץ' עם עבודות הקריסטל שלה, מונטאן/רוזנבלום עם ציורים ריאליסטים פרגמנטרים הממחישים את התלישות בקיום האנושי העכשווי, מקסים רוסי בעבודת וידאו ופרידריך קונאת ואדם רבינוביץ' שחברו יחד ליצור חדר שעוסק ב"יום המושלם האחרון".
בעיניי זה המהלך החתרני והחשוב של דירקטור – לקחת את הנשים היוצרות, המודחות מעולם האמנות, ולשים אותן במרכז, כמייסדות זרם מחשבה ועשייה באמנות. ובתשובה לשאלה שבכותרת, לשיטתי יש עידן חדש – עידן מכיל, חומל ורב מימדי יותר שמאפשר שאילת שאלות ומתן הגדרות חדשות למה שהיה ברור כל כך בעבר. עכשיו צריך לשכתב מחדש את הדיאגרמה של בר. או אולי לא?
אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כיתבו כאן למטה בתגובות והשאירו לב קטן אדום שישמח אותי.
התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות" מוצגת במוזיאון תל אביב עד ה-2.2.2020
הצטרפו לסיור בתערוכה בהדרכתי. כל הפרטים כאן.