כשהאמנות יוצאת מהקובייה הלבנה
- Shlomit Oren
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 4 דקות
כשאנחנו חושבים על מוזיאון לאמנות, רובנו מדמיינים חלל לבן, נקי ושקט. קירות לבנים, תאורה מדויקת, רצפת בטון או פרקט, ושום דבר שלא יסיח את הדעת מן היצירה. נדמה לנו שכך תמיד הוצגה אמנות. אבל למעשה, ה"קובייה הלבנה" היא המצאה חדשה יחסית – ואולי גם כזו שמתחילה לאבד מעט מכוחה.
במשך מאות שנים הוצגו יצירות אמנות בארמונות, בכנסיות, בבתי אצולה ובאולמות מפוארים. ציורים נתלו בצפיפות, זה מעל זה, על קירות אדומים, ירוקים או עטויי טפטים עשירים. החלל לא ניסה להיעלם; להפך, הוא היה חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה והעיד על מעמדם של היצירות ושל בעליהן.
רק במאה ה־20, עם עליית המודרניזם, התפתח הרעיון של חלל תצוגה "ניטרלי" – כזה שאינו מתחרה ביצירה אלא מאפשר לה לעמוד במרכז. כך נולדה ה"קובייה הלבנה", שהפכה משנות ה־70 ואילך למודל הדומיננטי במוזיאונים ובגלריות לאמנות עכשווית. בריאן או’דוהרטי ניסח את התזה בסדרת מאמרים שהתפרסמו ב-1976 וקובצו אחר כך לספר Inside the White Cube: The Ideology of the Gallery Space.
אלא שנדמה שכיום המטוטלת נעה שוב בכיוון ההפוך.
יותר ויותר תערוכות מוצגות דווקא במקומות שיש להם עבר, אופי וזיכרון: מפעלים נטושים, מחסנים, כנסיות, בתי מגורים, תחנות כוח ואפילו מבנים שממתינים לשימור, כך שהחלל עצמו הופך לחלק מהיצירה.
אחת הסיבות לכך היא שהמבנה מוסיף רובד נוסף של משמעות. קירות מתקלפים, קורות פלדה חשופות, רצפת אבן שחוקה או תקרת כנסייה גבוהה אינם רק רקע. הם מספרים סיפור. הם מזכירים לנו מי היה כאן לפנינו, מה התרחש במקום ואיך הזמן הותיר בו את חותמו. היצירה אינה מוצגת בחלל ריק, אלא נכנסת לדיאלוג עם ההיסטוריה של המקום.
אבל יש כאן גם רעיון רחב יותר: שימוש חוזר במבנים קיימים.
במקום לבנות עוד מוזיאון, ערים רבות בוחרות להעניק חיים חדשים למבנים שאיבדו את ייעודם המקורי. זהו מהלך שיש בו היגיון סביבתי, אך גם ערך תרבותי. במקום לשמר מבנה כקליפה ריקה, ממשיכים להשתמש בו. לא כאתר נוסטלגי בלבד, אלא כמקום שממשיך לייצר מפגשים, רעיונות וחיים.
אחת הדוגמאות המרשימות לכך היא Tate Modern בלונדון, מוזיאון ששוכן בתחנת כוח ישנה על גדות נהר התמזה, שהיתה במשך שנים "פיל לבן" שלא ידעו מה לעשות איתו. גם MASS MoCA בארצות הברית נולד מתוך קומפלקס של מפעלי טקסטיל ותעשייה, ובגרמניה מתקיימת מדי קיץ תערוכת NORD ART, מהאירועים המעניינים באירופה לאמנות עכשווית, בתוך מפעל פלדה היסטורי. קשה לדמיין את החוויה הזו בתוך מבנה מוזיאון סטנדרטי. נדמה שהחומריות של המבנים – הפלדה, הלבנים, החללים העצומים – ממשיכה להדהד גם כשהמכונות כבר מזמן נדמו.
גם בישראל אפשר למצוא דוגמאות יפות למגמה הזו. מוזיאון המזגגה בנחשולים שוכן במפעל הישן לייצור בקבוקי זכוכית שהוקם על ידי הברון רוטשילד, והמבנה עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור שמספר המוזיאון היחיד בישראל שמוקדש לזכוכית. בית הבאר ביפו קיבל חיים חדשים כמרכז תרבות ותערוכות, ובתל אביב פועל בשנים האחרונות המיזם הרצל 140 – מבנה היסטורי המיועד לשימור, שבינתיים מארח אמנים ברזידנסי ותערוכות מתחלפות בקצב מהיר. במקום להמתין שנים מאחורי גדרות עד לתחילת העבודות, המבנה ממשיך לחיות, לצבור סיפורים חדשים ולפתוח את שעריו לקהל.
את המשמעות של הצגת אמנות בחלל טעון בהיסטוריה חווינו גם בתערוכה שאצרנו בדוארט בנגרייה הישנה של קיבוץ יד מרדכי. המבנה בן ה-70 שנה, שלא היה מותאם לתצוגת אמנות, הציב בפנינו אתגרים אוצרותיים רבים והצריך פתרונות יצירתיים והשקעה רבה, אבל יחד עם זאת הוסיף ערך רב. במקום לשמש כרקע ניטרלי, הנגרייה הוסיפה לתערוכה שכבה נוספת של זיכרון, מלאכה וחיים קיבוציים, והשפיעה על האופן שבו העבודות נקראו ונחוו.
ואז יש את ונציה.
אולי אין עוד עיר בעולם שבה החיבור הזה בין אמנות למבנה מתרחש בעוצמה כזו. במהלך הביאנלה אפשר למצוא תערוכות בכנסיות עתיקות, בארמונות, במחסנים, במבני ציבור וכמובן – בארסנלה, המספנה ההיסטורית שהייתה בעבר לבה התעשייתי והצבאי של הרפובליקה הוונציאנית וכיום היא אחת מזירות התצוגה המרשימות בעולם.
המציאות של העיר וונציה השתנתה מאוד בעשורים האחרונים – חיים בה הרבה פחות אנשים שפוקדים את הכנסייה כל יום ולכן כנסיות שונות הפסיקו לתפקד ככאלה. הארמונות המפוארים ששכנו על גדות התעלות הפכו לנטל ומחיר האחזקה שלהם כבר לא הצדיק מגורים. מאידך, הביקוש להציג אמנות בסמוך ובמקביל לאירוע האמנות החשוב בעולם, הביאנלה, הביא לתצוגה של תערוכות בחללים אלה. תערוכות האמנות אינן רק "מתארחות" בהם; הן מעניקות להם חיים חדשים. במובן הזה, הביאנלה אינה רק אירוע אמנות, אלא גם מודל מרתק של התחדשות עירונית, שימור וקיימות. במקום להקים עוד ועוד מבנים חדשים (קשה עד בלתי אפשרי בוונציה היום), העיר מפעילה מחדש את מה שכבר קיים ומאפשרת להיסטוריה ולעכשווי להתקיים זה לצד זה.
במהלך השיטוטים שלי בוונציה מצאתי את עצמי מצלמת שוב ושוב לא רק את היצירות, אלא גם את המבנים שאירחו אותן, ואת האופן בו הם השליכו אלה על אלה. לפעמים נדמה היה שהאור שחדר מחלונות של כנסייה עתיקה, קשתות האבן של ארמון או קירות הלבנים של מחסן ישן השפיעו על החוויה לא פחות מן העבודה עצמה. רק כשחזרתי הביתה והתחלתי לערוך את יומן הווידאו שצילמתי, הבנתי עד כמה המקומות עצמם הפכו לחלק מהסיפור שרציתי לספר.
אולי זו גם הסיבה שאני מרגישה שה"קובייה הלבנה" כבר אינה התשובה היחידה. היא עדיין חשובה, ויש יצירות שמרוויחות מאוד מן הניקיון ומהריכוז שהיא מאפשרת. אבל יותר ויותר אוצרים ואמנים מחפשים דווקא את המקומות שיש בהם שכבות של זמן, שימוש וזיכרון. מקומות שאינם מסתירים את עברם, אלא מציעים לו להיכנס לדיאלוג עם ההווה.
בסופו של דבר, אמנות אינה מתקיימת בחלל ריק. לפעמים דווקא המבנה – עם הסדקים, החומר, האור והסיפורים שנספגו בו – הוא זה שמאפשר לנו לראות את היצירה באור חדש, מעניין יותר. ואולי לכן, בפעם הבאה שתיכנסו לתערוכה, שווה להקדיש רגע לא רק למה שתלוי על הקיר, אלא גם לקירות עצמם.
אם הנושא מסקרן אתכם, ביומן הווידאו שלי מוונציה הקדשתי תשומת לב לא רק ליצירות, אלא גם לחללים הייחודיים שמארחים אותן – כנסיות, פאלאצי, מחסנים היסטוריים ומבנים שקיבלו חיים חדשים. אולי אחרי קריאת הפוסט תסתכלו גם עליהם קצת אחרת.
תגובות