אחרי שנתיים של קירקוע פרשתי גם אני כנפיים וטסתי לחופשה זוגית בפרובאנס. על הפרק – אוכל טוב, יין ו...אמנות.
הגעתי עם רשימה ארוכה למדיי של יעדי אמנות לבקר בהם בידיעה ברורה שלא אוכל להגיע לכולם. צדקתי כמובן. בפוסט הזה אספר לכם על המקומות בהם ביקרתי, מי מהם אהבתי יותר או פחות, וגם על אלה שהתחרטתי על שלא ביקרתי.
אביניון
התחלנו בשיא ההתלהבות באביניון, עיר האפיפיורים היפהפיה.
ראשית שמנו פעמינו ל-Musee Calvet, בית לאוספיו האקלקטיים והמרשימים של אספרי קאלווה, איש רפואה בן המאה ה-18 שהוריש לעיר אביניון את אוספיו להציגם במוזיאון. אל האוסף הזה התווספו עם הזמן תרומות של אמנות עדכנית יותר. ניתן למצוא כאן מכל וכל והאקלקטיות היא מסוד קיסמו של המוזיאון, אולם אל תלכו שולל – לא מדובר כאן בחובבן אלא באדם שהכיר והוקיר אמנות לעומק ולכן תוכלו למצוא כאן כמה פנינים שאני התענגתי עליהן: נשיאת הצלב של אלברכט דירר, הערצת המלכים של הירונימוס בוש, תהלוכה בכפר של ברויגל.
לצד אלה עבודות עדכניות יותר כמו רביעייה מופלאה של חיים סוטין, אלפרד סיסלי, קאמיל קלודל, ראול דופי ועוד. בנוסף לאלה מוצגים באוסף ממצאים ממצריים העתיקה, שטיחי קיר בני מאות שנים, פסלים ניאו-קלאסיים בסגנון רומי ועוד היד נטוייה. יש במוזיאון אגף לתערוכות מתחלפות, אולם זו שהוצגה בעת שביקרתי לא היתה ברמתו של האוסף. בקיצור, תענוג לא כבד ומאוד מומלץ.
ה-Collection Lambert באביניון מתבסס על אוספיו של הגלריסט בן העיר, איבון למברט, והוא על טהרת האמנות העכשווית. תמצאו כאן יצירות שהוזמנו ונוצרו במיוחד עבור המקום (site specific) ואחרות שנרכשו עבור האוסף. שמות האמנים הם מהמוכרים ביותר באמנות העכשווית הבינלאומית, אולם למי שאינו מצוי בתחום, רוב השמות לא יגידו הרבה: סול לה-ויט, נאן גולדין, כריסטיאן בולטנסקי, סיי טוומבלי, דאגלס גורדון, קיקי סמית', אנסלם קיפר, ריצ'ארד לונג ועוד. המפורסם ביניהם הוא ז'אן מישל בסקיאט, אולם דווקא בעת ביקורנו עבודותיו הושאלו לתערוכה במוזיאון אחר.
הכניסה מרשימה מאוד עם עבודת טקסט רצה של ג'ני הולצר על רקע עבודת קיר של לורנס ווינר של המילה RUPTURED באדום. עבודתה של ברברה קרוגר מתוך הסדרה האיקונית שלה בשחור לבן ואדום תפסה את עיני. אהבתי גם את חלל העורבים של קרלוס אמורלס. שתי עבודות קיר עצומות של סול לה-וויט נחשבות לגולת הכותרת של המקום.
במקום יש לא מעט הסברי שמע, אולם הם לא רלוונטיים עבור מי שאינו דובר צרפתית וחבל.
באביניון, שהיתה מרכז דתי גדול ועכשיו קצת פחות, יש לא מעט חללים של כנסיות שכבר אינן בשימוש דתי. היה לי מאוד מעניין לראות כיצד אלה מנוצלים להצגת אמנות עכשווית. גם אם האמנות עצמה אינה טובה במיוחד, הsetting, הקונטקסט והניגודיות מרוממים אותה ועושים לה פלאים.
ארל
ביקור בארל אינו שלם בעיניי בלי לראות את התיאטרון הרומי היפהפה ששומר באופן נפלא ונמצא בשימוש עד היום. המפגש עם מפעלים עתיקים מסוג זה מחדיר בי תחושת ענווה לנוכח רמת השאפתנות וההישגים.
באופן טבעי פנינו אל Fondation Vincent Van Gogh בעיר, שהרי כאן בילה ון-גוך חלק מאוד חשוב בחייו הקצרים כצייר וצייר כאן כמה וכמה יצירות מופת. שוב המזל לא היה לטובתנו והתערוכה שהוצגה במקום אמנם התבססה על שורה מאחד ממכתביו של ון-גוך אולם כללה יצירה אחת בלבד שלו. שמה של התערוכה Breathing One’s Breath נלקח ממשפט שכתב ון גוך לידידו הצייר אמיל ברנארד לגבי האופן בו הוא תופס את תפקידו של הצייר. סביב נושא זה הורכבה תערוכה של אמנים בני דורות שונים, בעיקר עכשוויים.
עבודת הוידאו פרפורמנס של מרינה אברמוביץ ואוליי בה הם נושמים זה את נשימתו של זה עד שהם מגיעים לסף עילפון הרשימה אותי במיוחד. ההדפסים של הוקוסאיי והירושיגה היפנים, שהשפיעו בוודאות על יצירתו של ון-גוך, היו מרשימים גם הם. בתוך מוזיאון 'הקובייה הלבנה' הוקדש חדר קטן ספון עץ לציור לא גדול של ון-גוך בו ניתן לראות עש גדול פורש כנפיו כשהוא נח על פרחי קאלה. על גופו של העש במרכז ניתן לראות מה שניתן לפרש כפנים אנושיות. הוא צייר אותו ב-1889 עת שהה בבידוד מרצון בבית החולים בסן רמי.
יעד חובה לכל חובב אמנות עכשווית בארל הוא ה-LUMA Arles. הוא הוקם על ידי האספנית השוויצרית מיה הופמן, נצר למשפחה שייסדה את קונגלומרט התרופות רוש. הופמן עצמה במאית סרטים דוקומנטריים בעלת תשוקה גדולה לאמנות וידאו, מיצג ומיצב ולכך הקדישה את LUMA. הבניין העיקרי והבולט תוכנן על ידי פרנק גרי (מי שגם תכנן את הגוגנהיים בבילבאו ושורה של בניינים איקוניים אחרים) ולא ניתן להתעלם ממנו בנוף. בכניסה לבניין מקבלים הסבר יסודי ומסביר פנים ממתנדבים במקום וסרטוני וידאו.
רוב הבניין מוקדש לארכיונים ומשרדי מחקר אולם קיימת גם תצוגה תת קרקעית מרשימה של גופי עבודות נבחרים של עבודות צילום מתוך האוסף: הפורטפוליו שעוקב אחרי חייה ומותה של קוקי מולר על ידי נאן גולדינג, קופסת האספנית שיצרה דיאן ארבוס עם עשרה צילומים איקוניים שלה, שני קירות שלמים של אנני לייבוביץ' – אחד מוקדש לצילומי משפחה שלה והאחר לצילומי הסלבריטי'ז שכל כך התפרסמה בזכותם.
סביב המבנה החדש פזורים מבני תעשייה ישנים ששוקמו והפכו לחלק מפארק אמנות יפהפה בו חללי עבודה ותצוגה לאמנים שמוזמנים לשהות אמן במקום וניתן לטייל בגן היפהפה ביניהם.
אקס אן פרובאנס
אקס נחשבת במידה רבה לבירת פרובאנס הודות למיקום המרכזי שלה, אולם בשלב זה של הטיול שמנו פחות דגש על אמנות.
כך קרה שביקרנו רק בסטודיו של סזאן. האטלייה האחרון של פול סזאן, יליד העיר אקס אן פרובאנס ונופיה חוזרים בציוריו, נמצא למעשה מחוץ לעיר. או יותר נכון, מה שהיה פעם מחוץ לעיר אולם עם ההתפתחות העיר בלעה אותו פנימה. הוא ניצב על גבעה גבוהה וסזאן עשה דרכו אליו ברגל כל בוקר מביתו שבמרכז העיר.
אמנם מתוך הפרסומים של המקום אפשר להבין שבמקום מוצגים ציורים של סזאן, אולם זה לא המקרה. ובכל זאת לא התאכזבתי. לצד כן הציור, המכחולים ועזרי ציור נוספים, ניתן למצוא בסטודיו לא מעט חפצים שמככבים בציורי הטבע הדומם של סזאן – פסלון הגבס של הפוטי, גולגלות, כדים מיוחדים וכו'. את התפוחים והאגסים מחליפים מידי פעם מן הסתם. מעניין במיוחד היה לגלות פתח צר וגבוה שיצר סזאן בקיר החיצוני של הסטודיו שלו שנמצא בקומה העליונה. הדבר נעשה כאשר סזאן עבד על ציורי המתרחצות העצומים שלו, שנחשבים לאבן דרך בתולדות האמנות. כיוון שסזאן נהג לצייר בחוץ, באור היום, אולם הקנווסים היו גדולים מידי על מנת להוציאם דרך המדרגות, נפתח הפשפש הצר והקנווס הורד ישירות מהסטודיו אל החצר האחורית.
מה לא הספקנו לראות?
זה אולי הפיספוס הגדול ביותר שלנו – יקב שהוא בית להצגת אמנות עכשווית עם מבנה בתכנונו של האדריכל רנצו פיאנו ונמצא צפונית לאקס אן פרובאנס. בגנים מסביב ניתן למצוא פסלים של לואיז בורז'ואה, אלכסנדר קאלדר, טדאו אנדו, טרייסי אמין, ז'אן נובל, ריצ'ארד לונג ועוד. אומרים שגם היין לא רע. בפעם הבאה.
ויקטור וסארלי היה מחלוצי האופ-ארט – אמנות גיאומטרית מופשטת שמשתמשת באפקטים ואשליות אופטיים. הוא אמנם היה הונגרי אבל את הקריירה שלו עשה בפאריס ואת החופשות וחודשי הקיץ עשה בפרובאנס ועל כן הקדישו לו כאן מוזיאון מאוד מרשים גם ברמה הארכיטקטונית וגם מבחינת האוסף המוצג.
מוזיאון מאטיס בניס נמצא בוילה הקרובה למקום מגוריו של הצייר שהתגורר בעיר וצייר בה חלק גדול מיצירותיו המפורסמות. אוסף המוזיאון מתבסס על מתנות שנתנו מאטיס ויורשיו לעיר וכולל כמה פסלים חשובים, מגזרות נייר מפורסמות וגם עבודת ויטראז' שיצר בתקופת שהותו.
אוסף פרטי של אמנות מודרנית של זוג בעל תשוקה רבה לנושא. תמצאו פה פסלים של ג'אקומטי, לבירינת' של מירו, פסיפס של בראק, ציורים של לז'ה, קנדינסקי, בונארד ועוד.
מוזיאון פראגונארד בגראס הוא בעל סיפור יוצא דופן – זוג יזמי החליט לפתוח בעיר מפעל לבשמים. כדי לכבד את בן העיר המפורסם ביותר, החליטו לקרוא למותג שלהם על שמו – ז'אן הונורה פראגונארד. למרבה השמחה העסק הצליח ועל כן פתחו לצד מוזיאון הבשמים שלהם גם מוזיאון המוקדש לפראגונארד ואמנות המאה ה-18.
באחד הימים באקס אן פרובאנס לקחנו סיור מקסים עם נורית גאון, ישראלית שחיה בפרובאנס ומדריכה מבקרים בה בנעימות ובקלילות. נורית ממליצה לכולם, אבל במיוחד למי שמטייל עם ילדים, לבקר בתערוכה האימרסיבית הזו במערות סמוכות לעיירה Les Baux de Provence שמתחלפת כל שנה בהומאז' לאמנים גדולים אחרים.
הכנתי גם מפת גוגל עם כל המיקומים כך שיהיה לכם קל להתמצא:
אהבתם את הפוסט? סמנו לב