אמנות פמיניסטית דתית – יש דבר כזה?

עודכן ב: פבר 4

במסגרת כנס משפטי אקדמי הוחלט להציג תערוכה בנושא פמיניזם בדתות האברהמיות. במסגרת התערוכה המקוונת מציגות נשים יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות עבודות המתייחסות למקום הנשים בדת. מה שנשמע כנושא יבש במידה מסויימת, מקבל חיים ועומק בזכות האמנות.

בתקופה האחרונה אנחנו נוכחים ביתר שאת לכך שהאמנות והתרבות נמצאות בתחתית סולם העדיפויות בממשל.

דווקא על רקע זה, שמחתי לגלות שישנם גופים ממלכתיים או ממלכתיים למחצה, שאינם פועלים בתחום התרבות, ובכל זאת נותנים לאמנות מקום. יותר מכך – הם משתמשים באמנות כדי להעביר מסרים ולחדור אל התודעה של הציבור. הם מתייחסים לאמנות כחלק אינטגרלי מסל הכלים שיש בידיהם, ואינם מדירים אותה למגדל שן, אליו נחשף רק פלח קטן באוכלוסיה.


רות שרייבר, ללא כותרת (הצד הנשי של אלוהים), 2017. הדפס בהזרקת דיו, אוסף האמנית

מעניין היה לגלות כי את שבוע החלל בחרה סוכנות החלל הישראלית לציין בהקרנה של עבודת וידאו שהתמקדה בעבודת האמנות הראשונה שנוצרה בחלל. לפני ההקרנה הוזמנו היוצרים לשתף בתהליך ולהסביר את הייחודיות של יצירה בתנאי אל-כבידה, וכיצד האמן הוגה היצירה ואמן הוידאו שעקב אחריו, השתמשו באסטרונאוט מקצועי על מנת לממש את הפעולה ולהגשים את החזון. אפשר לצפות בהקלטה כאן (החל מ-03:48).


בדיוק באותו השבוע פתח מרכז רקמן לקידום מעמד האישה כנס בינלאומי בנושא 'פמיניזם בדתות האברהמיות' ע"ש טייגר. את הכנס מלווה תערוכה באותו הנושא, ואף הוקדש לה מושב מרכזי בכנס. ברקמן מסבירים את הבחירה הלא מובנת מאליה: "כדרכה של האמנות, היא מציגה מבט נוקב על המציאות החברתית ומחדדת את הנושאים לדיון אקדמי".

בתערוכה, שהועברה לפורמט מקוון על פי צו השעה, משתתפות 12 אמניות ואמן מארבע הדתות האברהמיות: יהדות, נצרות, איסלאם והדת הדרוזית, ומתייחסות בעבודותיהן למקומה של האישה בדת. העבודות מגוונות מאוד במדיומים שלהן – וידאו, צילום, ציור, הדפס, פיסול ועוד.




למרות השוני ברקע, בדת, בגיל וסיטואציית החיים, העבודות משתלבות היטב זו עם זו. ניכר שהדומה עולה על השונה, ובמקרים מסויימים קשה להבדיל על פי הדימויים אם מדובר באמנית ממוצא זה או אחר. עבורי זה היה גילוי מרגש, שהרי המגדר והדת שלנו הם שני מרכיבים מאוד בסיסיים בזהות של כל אחד מאיתנו, ואילו התמונה שעולה מן התערוכה היא כי משקלו של המגדר משמעותי יותר פעמים רבות.


את התערוכה אצרו נורית יעקבס-ינון וד"ר דוד שפרבר, וכל העבודות בה הן עבודות קיימות (כלומר לא נוצרו במיוחד עבור התערוכה), שנוצרו במהלך שני העשורים האחרונים. האוצרים בחרו אמניות שכבר זכו להציג בעבר וחלקן מוכרות מאוד. היה חשוב לתת ייצוג משמעותי לבנות כל הדתות, באופן שיאיר סוגיות שונות בשיח הפמיניסטי הדתי.

אל העבודות מתלווים ראיונות מצולמים קצרים עם כל אחד מהאמנים, ואלה שופכים אור על היצירות ונותנים קונטקסט לכל אחת מהעבודות. כאן דווקא המעבר לתערוכה מקוונת איפשר לאוצרים להוסיף הרבה חומרים תומכים, שככל הנראה היו נבלעים בתערוכה פיזית.


ועכשיו לעבודות עצמן:


אנדי ארנוביץ, 504 שנים מאוחר יותר, 2011. סריקות דיגיטליות על נייר פוג'י, עלים וחוטים תפורים ביד, 2 לוחות, 120×45 ס"מ כל לוח. אוסף האמנית. צילום: אבשלום אביטל

המניפולציה של רות שרייבר על הציור הקלאסי והמוכר של מיכלאנג'לו מהקפלה הסיסטינית המציג את בריאת האדם, היא לא פחות ממבריקה בעיניי. שרייבר מחליפה את אלוהים הגברי באלוהות נשית, השכינה, ופותרת כאן משהו מאוד פנדמנטלי ביחס בין דת ומגדר.

גם אנדי ארנוביץ פונה אל תולדות האמנות, אל אדם וחווה של אלברכט דירר, ומכסה את חווה כולה בעלים שהיא תופרת לבד ורק עינה נותרת גלויה. לעבודה היא קוראת "504 שנים מאוחר יותר" ומראה שמאז לא התקדמנו, אלא דווקא הלכנו אחורה.

ארנוביץ מספרת על עצמה שבחרה לחזור בתשובה ולעלות לישראל כאישה בוגרת. "הבחירה בדת וההכרה בדברים "שבורים" בה, כמו נשים עגונות וממזרות, הפכה את הדבר לאישי וכואב יותר, ולכן לקחתי על עצמי להציג את הבעיות ולפעמים להציע גם פתרון" היא אומרת.

יארא קאסם מחג'נה זיעזעה אותי בסרטון וידאו קצר בו היא מבצעת מילה בפרח ומעלה למודעות את המשך קיומו של המנהג האלים הזה בקרב השכנים שלנו במצרים וכן בקרב חלק מהשבטים הבדואים בישראל. היא מספרת שלמרות שאין זה ציווי דתי, רבים מתייחסים אליו ככזה ועל כן הוא מקבל לגיטימציה כל כך רחבה בחברות מסויימות. לדבריה, היא מתקשה לפעמים להיות הקול של נשים אחרות, וחלקן אף דוחות את המאמצים שלה ומסתייגות מהם. למרות זאת "אני מאמינה שאנחנו הנשים יכולות לעשות שינוי, ואמנות יכולה להיות הכלי לכך".


דוריס חכים, ורוניקה, 2017. רשת משי על הדפס דיגיטלי, 100×60 ס"מ. אוסף האמנית

הכעס שמופנה אל הממסד הדתי, שהפך את הדת לכלי פוליטי, בא לידי ביטוי גם בעבודות של דוריס חכים. חכים אומרת: "המבנה הפוליטי של הדתות מכשיל את הרעיון של צדק מגדרי (gender justice) בגלל השימוש בכח. יחד עם זאת, אני לא מתנגדת לרוחניות שבדת".

בוידאו של ראידה אדון קשה מאוד להבחין בדת בה היא עוסקת, ואכן מהראיון עימה עולה שהיא גדלה בבית בו הנצרות, האיסלם והיהדות היו שזורות יחד. היא רואה בכולן אמצעי לדיכוי שלה כאישה ומשתמשת במוטיב של השיער כדי להדגיש זאת. גם אנדי ארונוביץ תעתעה בי במובן זה כאשר היא מציירת נשים וילדות שעוטות כיסוי מלא ורק העיניים מציצות, כפי שהתרגלנו לראות נשים מוסלמיות, אולם במקרה זה מדובר בזרם שהולך ומתחזק במאה שערים.


נחמה גולן, ספר נשים, 2000. תצלום מעובד, הדפסת למדה, 75×50 ס"מ. אוסף האמנית

לתערוכה קוראים Body-Text ואכן הטקסט מאוד מרכזי ברבות מהעבודות. למשל בעבודה של נחמה גולן "ספר נשים" בו נראית דמות נשית נחנקת מאחורי הספר. דוריס חכים לקחה תצלומים של שלוש נשים שנרצחו על רקע דתי – יהודיה, מוסלמית ונוצריה, והדפיסה אותם על רקע טקסט דתי בעברית, ערבית ויוונית, כך שאין לנו יכולת להבחין מי משתייכת לאיזו דת. אמירה זיאן צילמה את ידיה של אימה כשהיא קוראת בספר הקדוש של הדת הדרוזית. לזיאן עצמה אסור לגעת או לקרוא בספר כיוון שאינה דתיה.


אמירה זיאן, ג'מילה, 2017. תצלום מודבק על דיבונד, 50×70 ס"מ. אוסף האמנית

אמנים נוספים המשתתפים בתערוכה: חנאן אבו חוסיין, פאטמה אבו-רומי, איציק בדש, שולה קשת, יעל סרלין ודפנה שלום. בתערוכה המלאה ניתן לצפות כאן.

עוד על אמנות פמיניסטית כפי שהוצגה לפני שנה במוזיאון חיפה אפשר לקרוא כאן.


האופן בו אמנות מביאה לקדמת הבמה נושאים אישיים וקולקטיביים ומאפשרת חיבור בלתי אמצעי עם הצופה הוא ייחודי והכח שלה ניכר גם במקרה זה. אני מקווה שנראה יותר ויותר גופים שנותנים לאמנות את הבמה ככלי לשיתוף, ניתוח והעלאת מודעות.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren