top of page

רות שלוס - 100 שנה להולדתה

עודכן: 24 בפבר׳ 2023

מנערותי אהבתי את ציוריה של רות שלוס. בכל פעם שהלכתי עם אמי לתצוגה המקדימה בבית המכירות תירוש היינו מתעכבות על ציוריה של שלוס. התרשמתי מיכולת הרישום והיד הבוטחת שלה. אהבתי את רגישותה לנשים, לילדים, לחלשים בחברה, גם אם זו צבעה את ציוריה בגוון מלנכולי משהו. רק אחרי הרבה שנים למדתי את סיפורה של רות שלוס. סיפור שיש בו פמיניזם, אידאלים ומחיר אישי. עם פתיחת התערוכה לציון 100 שנים להולדתה בגלריה באום אל פחם באוצרותה של נורית טל-טנא, מצאתי לנכון לעסוק בסיפורה כאן ולחלוק לה כבוד.


רות שלוס
הצבר המצוי, 1989

אידאולוגיה וציור

רות שלוס נולדה ב-1922 בנירנברג שבגרמניה, למשפחה אמידה בעלת דעות סוציאליסטיות. עם עליית הנאצים לשלטון הבינו הוריה שהקרקע בוערת תחת רגליהם ועלו לארץ ב-1937. רות, שלא ידעה דבר על יהדות עד גיל 12 והורגלה לאורח חיים מפנק, חוותה טלטלה גדולה בארץ, בה התיישבו הוריה בכפר שמריהו ופתחו משק חקלאי. משיכתה לציור היתה מגיל צעיר והיא חלמה להיות ציירת. כך כבר בגיל 16 נרשמה ללימודים בבצלאל, בה שפת ההוראה היתה גרמנית באותו זמן, דבר שהקל עליה כיוון שלא שלטה בעברית. היא למדה במגמת גרפיקה שימושית. בלימודים הוקנה לה הבסיס לציור ורישום והיא נתקלה לראשונה בקליגרפיה העברית, שהיתה קשה לה. הדגש בלימודים היה על עיצוב כרזות, כזה שיביא תועלת לחברה המתחדשת בארץ ישראל. באותה תקופה היא מתערה בחוגי "השומר הצעיר" בירושלים ומתגוררת בקומונה הירושלמית של התנועה. היא מתחילה לבסס את השקפת עולמה הפוליטית-חברתית.


קיבוץ להבות הבשן 1948

עם סיום לימודיה היא מצטרפת לקולקטיב שעתיד להקים את קיבוץ להבות הבשן. בתקופת ההכשרה היא לוקחת חלק בעבודות המשק ומקבלת על עצמה את תפקיד המבשלת. יחד עם זאת, הודות להשכלתה היא מקבלת מעמד מיוחד של ציירת. זהו מבחינתה ייעודה הראשוני, אולם היא מתעקשת לשאת את חלקה בנטל העבודה בקיבוץ, עובדת ומציירת, עד שלא נותר לה זמן למנוחה והתרועעות. במחנה המעבר ליד כרכור, לפני העלייה על הקרקע, היא מציירת את המחנה הדל והצפוף, בו התגוררה בסוכת מחצלות.


איור לילדים

בזכות כשרונה היא גוייסה לשרות המפלגה והתנועה כמאיירת ומעצבת גרפית. היא הצטרפה לציירי "השומר הצעיר" ביניהם יוחנן סימון, שרגא וייל ועוד. היא מתחילה לאייר עבור העיתון "משמר לילדים" ואף עיצבה את הלוגו שלו. תפקידה אילץ אותה לחלוק את זמנה בין הקיבוץ לעיר: שבוע אחד ציירה בבוקר ובישלה אחה"צ בקיבוץ, ושבוע שני גרה בדירת פעילים בתל אביב ועבדה במערכת העיתון.



רות שלוס לא אהבה את עבודתה כמאיירת לילדים כיוון שהיא מצאה בכך חוסר כנות מסויים - תיאור מתקתק ואידאליסטי של חיי הקיבוץ עבור הילדים, בעוד היא התעניינה בתיאור המציאות ללא כחל ושרק. יחד עם זאת, היו לאיור את יתרונותיו: ב-1948 היא מציירת סדרת תמונות של קבוצת ילדים וחמור, אליהם צירפה לאה גולדברג טקסט, וכך יצא לאור הספר "מור החמור", שהפך לספר פופולרי מאוד בקרב הילדים ויצא במספר מהדורות. את הכסף שהתקבל מפרוייקט "מור החמור" שכנעה שלוס את ראשי התנועה להקדיש להשתלמות בפאריס. כך נסעה שלוס לעיר האורות למשך שנתיים על גבו של חמור.



ב-1949 נסעה רות שלוס לפאריס, שם השתלמה בציור בצבעי שמן, למדה תחריט והדפס ובילתה את ימיה בציור ובביקור במוזיאונים הגדולים. היא נחשפה לציורי האולד מאסטרס כמו גם למודרניזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם. היא חוזרת אחרי שנתיים מחוזקת ובטוחה יותר. בקיבוץ פגשה את בנימין כהן, שהיה בכיר בתנועה והשניים מחליטים לקשור את חייהם יחד.


פאריס, 1952

הגירוש

כשנה לאחר נישואיהם התגלעה בקיבוץ מחלוקת אידאולוגית עמוקה, ובאקט דרמטי הוחלט לגרש את הזוג כהן-שלוס ושישה חברים נוספים מהקיבוץ, על בסיס תמיכתם באידאולוגיה הסובייטית על פני הקולקטיביות הרעיונית. עם ילדה בת שנה וחצי בחיקם הם נאלצו לחפש לעצמם בית.

בסופו של דבר התקבלו אצל הוריה של שלוס בכפר שמריהו. האידאולוגיה היתה בעצמותיהם והם הצטרפו למפלגת מק"י הקומוניסטית, דבר שהקשה על בנימין למצוא עבודה ועל רות בהמשך עבודתה בהוצאת הספרים "ספריית הפועלים" כמאיירת ומעצבת.


מעברה 1954

מביתה בכפר שמריהו יוצאת רות אל המעברות הסמוכות באזור נוף ים וסביב הרצליה כשהיא מצויידת בניירות ובמכחולים, מציירת את הצריפים והאוהלים הצפופים, את הנשים העובדות וכובסות והילדים המתרוצצים יחפים. כותבת טלי תמיר במאמרה "נגד הזרם – על הציור של רות שלוס" בהוצאת המשכן לאמנות עין חרוד:

"הגירוש מהקיבוץ והמעבר לעיר הפך את רות שלוס לציירת חברתית במלוא מובן המילה: משלוות הצודקים המסתופפים תחת גפנם ותחת תאנתם היא עברה לעמדה אופוזיציונית, המתבוננת אל ישראל הלא-הירואית ובולשת באופן קבוע אחר מקרים של עוות וקיפוח".

ריאליזם חברתי

היא עוזבת את קבוצת ציירי הקיבוץ ומצטרפת אל מי שזוהו כקבוצת הריאליזם החברתי: נפתלי בזם, גרשון קניספל, אברהם אופק, דני קרוון ועוד. הללו נפגשו בשנות ה-50 אחת לשבוע בחיפה לדון בסוגיות ציוריות ואידאולוגיות ואף נפגשו בסטודיו והעבירו ביקורת אלה על יצירתו של זה. כקבוצה הם בחרו בציור הריאליסטי על מנת לתת ביטוי להשקפותיהם באופן שיהיה מובן ונגיש לכולם. רות שלוס היתה האישה היחידה ביניהם.עם עליית קבוצת "אופקים חדשים" והתגברות השפעתו של הציור המופשט, הפכו חברי הקבוצה ל"דחויים" ו"מוקצים" והיו נתונים לביקורת חריפה על כך שלא התנערו מן הנושאים הסוציאליסטיים.


נשים במעברה

בתחילת שנות ה-60 מחליטה רות לקבוע את הסטודיו שלה ביפו, בבניין נטוש של עמידר ברחוב הצדף קרוב לים. בחלל הגדול נהגה לצייר ואילו את החלל הקטן ציידה במשחקים וצעצועים ופתחה אותו בפני ילדי השכונה, יהודים וערבים. אלה, ילדים למשפחות עניות וקשות יום, זכו בשעת משחק נעימה ועין טובה ואילו רות נהנתה מחברתם ואף ציירה אותם מידי פעם. היא ציירה גם את האימהות שלהם, את הפועלים קשי היום, הסימטאות הצפופות. המבט שלה אינו אוריינטליסטי, הנקסם מיפי המזרח ואחרותו. היא מתבוננת בהם בגובה העיניים, ללא ייפוי או רחמים אבל עם הרבה חמלה. האטלייה ביפו הוא המקום בו נפגשות הציירת והפעילה חברתית ומתלכדות לכדי עשייה ייחודית ובעלת משמעות. היא פעלה בסטודיו הזה עד 1983.


דמויות ביפו

אחרי המלחמה

החל מ-1949 ניתן למצוא ציורים רבים של שלוס שכותרתם היא 'אחרי המלחמה'. אלה ציורים של כפרים הרוסים, בניינים מופצצים, דמויות בודדות בין ההריסות. סדרה גדולה הקדישה לשטח 9, שהוצגה ב-1966. כאן החלה להשתמש בצילומי עיתונות שתיעדו את המאורעות ולהתבסס עליהם בציורה. לימים זו הפכה להיות פרקטיקה שאימצה בכמה סדרות – היא היתה בוחרת תצלומים מהם רצתה לעבוד, פונה לסדנת ההדפס 'הראל' שידפיסו אותם על קנווס ואז החלה לעבוד עליהם בצבעי אקריליק. את האקריליק גילתה בסוף שנות ה-60 ומאז לא חזרה לצייר בצבעי שמן.


אחרי המלחמה ירושלים 1967

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבותיה העם בציון היה נתון באופוריה, רות ובנימין רואים את ההרס והכאב שהותירה המלחמה. היא יוצאת לצייר את המבנים הנטושים, הילדים העזובים וקוראת נגד הכיבוש כבר בשלב מוקדם זה.

ברבות השנים היא ציירה גם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, האינתיפאדות ועוד. באופן קונסיסטנטי היא פעלה כנגד המלחמה, האלימות, והזוועה שהיא מביאה איתה, מכריחה את המתבונן להישיר מבט אל הכאב.

כותבת טלי תמיר:

"רצף החורבות שעולה מתוך עבודתה של רות שלוס, שנמשך מ-1949 ועד 2005 מצטבר לעדות מצמררת על ההיסטוריה הכאובה של מדינת ישראל ושכניה הפלסטינאים. ההרס לא השתנה במהלך השנים אך המבט המתבונן בו פיתח תובנות שונות: מה שהתקבל ב-1949 על-ידי הביקורת כתיאור מציאות שמתארת את ניצחון מדינת ישראל על אויביה (גם אם לא צויר מנקודת מבט כזו), והמבט הציבורי עדיין איפשר את חשיפתו, נעלם במשך השנים מן העין הציבורית והוסווה תחת מסך של שיכחה והעלמה. בשנים האחרונות, כששוב חזרו ועלו מראות ההרס, הגירוש והחורבן, הם כבר נתפסו כאופוזיציה למבט הרשמי ותפקדו כרוחות רפאים של סיוט מתמשך".



באינתיפאדה הראשונה מציירת רות שלוס נערים פלסטינים שעיניהם חבושות. אלה מרפררים לדיוקן העצמי של ון גוך עם אוזן חבושה. "שלוס נטלה את איקונת הכאב הפרטי של האמן היוצר – דיוקנו העצמי של ואן גוך לאחר שקטע את אוזנו – וחיברה אותה אל דמויות של עצורים פלסטינים אלמונים שעיניהם נחבשו, והכול בטכניקת רישום משובחת" כותבת נורית טל טנא בקטלוג התערוכה באום אל פחם. בציורים אחרים ציירה פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים, אותם רצתה להציג בגלריה באום אל פחם בתחילת שנות ה-2000. על כך ענה לה סעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה, שמדובר בהאשמה ישירה מידי, עבודה חזקה שעלולה להעליב אנשים.


קרנף, 2002

האינתיפאדה השנייה היתה קשה במיוחד לשלוס והיא חשה שזעקות הציורים שלה אינן נשמעות. בתקופה זו נקטה בטקטיקה אחרת – היא ציירה כלבים חשופי שיניים, עופות טורפים וקרנפים שועטים, שהיוו מטאפורה לאופן בו היא רואה את החברה הישראלית – אלימה ומתקרנפת, כזו שמתעלמת מסבלו של האחר.



מחוות

ב-12 ביוני 1979 שמעה רות את קריין הרדיו מכריז כי יום זה עשוי היה להיות יום הולדתה ה-50 של אנה פרנק. פרט ביוגרפי זה הצית את דמיונה של שלוס שיצרה עבודות בהן ציירה את אנה פרנק כפי שהיתה אמורה להיות, לצד דמות הנערה שלה מתוך צילומים. לאלה הוסיפה ציטוטים מיומנה של אנה פרנק. עבודות אלה הוצגו בתערוכה ב-1981 בארץ ואחר כך במקומות שונים בגרמניה.



ב-1998 נשבתה שלוס בקסמו של קראווג'ו, האמן האיטלקי בן המאה ה-16 שהיה הראשון להכניס את פשוטי העם לציוריו והפך אותם לגיבוריו, מראה אותם בכיעורם ועליבותם, כולל הרגליים היחפות והמלוכלכות. הריאליזם של קראווג'ו התחבר עם הריאליזם של שלוס והיא יצרה סדרה של עבודות "בעקבות קראווג'ו". בציורים אלה נראים ציטוטים ישירים מהציורים הקלאסיים בשילוב עם פרטים מסצנות עכשוויות, רובן לקוחות מצילומי העיתונות.


בעקבות קראווג'ו

חלק גדול מציוריה מוקדשים לנשים. היא מציירת נשים ככוח פעיל ומחולל, אולם גם כעייפות ועצובות. היא מרבה לצייר אימהות וילדיהן, אולם מתרחקת מהדימוי השגור של אידיליית 'אם וילד'. אחד הציורים החזקים שלה הוא של סוג של פייטה: אם המערסלת בכאב את גופתו של ילדה. הזהות הלאומית מטושטשת – היא יכולה להיות ערבייה או יהודיה, המסר הוא השכול שמביאה המלחמה לשני הצדדים.



בשלב מאוחר יותר היא חוקרת את נושא הזיקנה והיופי שחלף: היא מציירת את 'ונוס הישנה' בעקבות ולאסקז, אלא שהאישה השוכבת על צידה של שלוס היא בלה, קמוטה, עם בטן נפולה, כזו שציירים נמנעים מלצייר. במידה רבה היתה רות שלוס פמיניסטית, גם מבלי לחרוט זאת על דגלה – זה ניכר באופן בו חיה את חייה, הבחירות האישיות שלה וכן הנושאים שבחרה לתת להם ביטוי.



תערוכות

במהלך שבעת העשורים בהם היתה אמנית פעילה, זכתה רות שלוס להציג עשרות תערוכות. רובן היו תערוכות קטנות בגלריות או חללים ציבוריים, הרחק מהשדה הממסדי. שלוס היתה במידה רבה מודרת, לפחות בתקופות מסויימות, בשל דיעותיה הפוליטיות והתכנים הביקורתיים של יצירתה, אולם היה לה חשוב להציג ולהיות נגישה לקהל. רק בסוף חייה זכתה לתערוכות גדולות במוזיאון הרצליה ובמשכן לאמנות בעין חרוד.



ב-2021, עם פתיחת התצוגה החדשה של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב, יוחד לה שם חדר תצוגה מכבד.

בתערוכה לכבוד מאה שנה להולדתה (רות שלוס נפטרה ב-2013) בגלריה באום אל פחם מוצג מבט רטרוספקטיבי על גוף עבודותיה של רות שלוס שעוסק במערכות כוח בין חזקים ומוחלשים בחברה הישראלית. היא מתמקדת במבטה ההומאני והנוקב באופן בו רות ראתה את המציאות באמירתה הפוליטית האמיצה והברורה בנוגע לפלסטינים, בשילוב עם איורי ילדים מקוריים וצילומים שלה בסטודיו. לדברי האוצרת נורית טל-טנא ומנהל הגלריה סעיד אבו שקרה:

"סביר להניח שאילו נשאלה רות שלוס על חלל תצוגה המתאים לתערוכה המציינת מאה שנה להולדתה, תשובתה הייתה – הגלריה אום אל־פחם – על התפר ההומאני שמפגיש בין האישי לציבורי, בין יהודים לערבים".

עד ה-15.8.23.





פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page