top of page

שי אזולאי – גדול ממני

השבוע חל יום השואה הבינלאומי, אולם בשטף כל המאורעות בארץ ובעולם, הציון הזה כמעט נבלע. מי שעוסקים בשואה ובזכר השואה כל יום הם עובדי יד ושם, המוסד הגדול והחשוב ביותר לחקר תקופת השואה, איסוף עדויות ושימור זכרה, לא רק כמאורע היסטורי אלא כאבן דרך שיש ללמוד ממנה. קשה מאוד לשמור בתודעה היומיומית של הציבור אירוע שחל לפני כ-80 שנה ומהותו זוועות ומעשים קשים לעיכול והבנה. זו אולי הסיבה שענבל קיויתי בן דב, מנהלת קשרי הקהילה של המוסד, יזמה רזידנסי (שהות אמן) של אמנים עכשוויים שיגיבו לנושא.


"גדול ממני" מראה הצבה. צילום: מירי שמעונוביץ

את הצייר שי אזולאי שמעה קיויתי בן דב לראשונה בהרצאה בבית לאמנות ישראלית וביקשה לבקר בסטודיו שלו ולשוחח על הרעיון. מכאן החל תהליך ארוך של חשיפה וספיגה – שי בא ליד ושם כל שבוע לכמה שעות, כל פעם התעמק בחלק אחר, נכנס לארכיונים, נפגש עם המוצגים וחפר במחסנים. שאלתי אותו אם לא חשש מהמחוייבות הזו והעיסוק בנושא כואב כל כך. שי אמר "יש כאן מחיר רגשי גבוה, אבל זה גם כבוד מאוד גדול. זה הצריך ממני משהו אחר. אני אוהב לחגוג בציורים שלי עם הומור וצבע. כאן פתאום אני נדרש להיות רציני".

בביקור האחרון לפני החגים נפגש עם האוצרת אליעד מורה-רוזנברג. כשראה ציורים של אמנים שציירו תוך כדי השואה הרגיש אזולאי מוכן, הדמיון שלו כבר יצר דימויים. הוא אומר: "אין לי קשר אישי לשואה אבל יש לי שורשים יהודיים חזקים ואני מבקר הרבה באומן שבאוקראינה, שם אי אפשר להימלט מהשואה, אז חשבתי להתחיל משם". הוא תכנן להתחיל לעבוד אחרי החגים.

ואז התחילה המלחמה.


שי אזולאי, גדול ממני. צילום: יוסי בן דוד

"המטען היה כל כך גדול וכבד שהיה צריך פשוט להוציא. זה נתן לי מטרה, משהו להתמקד בו. בתחילת המלחמה לא היו לימודים והייתי פנוי להתרכז רק בזה. במשך חודש וחצי-חודשיים זה כל מה שעשיתי בסטודיו". למרות שהסיכום הראשוני עם יד ושם היה לגבי שני ציורים, שי חש שהדימויים שופעים ממנו ללא מעצורים כאשר אימי המלחמה וזוועות השואה התערבלו בתודעתו. בשלב זה היה ברור שהולכים לקראת תערוכה, למרות שזו לא היתה בתכנית המקורית.

 

הציור הראשון הוא זה שנתן לתערוכה את שמה – "גדול ממני" – ובו נראה בן דמותו של אזולאי בתוך נעל גדולה הנושאת טלאי צהוב ומסביבו סערה בגווני אדום. בביקור באחד ממחסני יד ושם ראה אזולאי את הנעל של הינדה כהן שנרצחה בשואה. אביה של הינדה, שנותרה בידו רק נעל יחידה, חרט עליה את שנת האקציה שהביאה למותה – 1944. זה נגע מאוד לליבו: "צילום בעיניי הוא מת, מתאר משהו שהיה. בחפצים אני ממש יכול להרגיש את הנשמה". בראשו התחברה הנעל לדימוי פופולרי נוסטלגי של חתול המציץ מתוך נעל, אלא שבמקום החתול צייר את דמותו שלו. העבודה על הציור החלה ב-10 באוקטובר, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ונהרות הדם שנשפכו מצאו את דרכם אל הציור ברקע האדום, אותו צייר אזולאי באצבעותיו.

 


שי אזולאי, מעל הכפר. צילום: יוסי בן דוד

ב"מעל הכפר" מצייר אזולאי את עצמו יחד עם אישתו, שביקרה איתו בהיכל השמות ביד ושם. כמו בציור של שאגאל הם אוחזים ידיים ומרחפים, צופים בכל אותם שהיו ואינם עוד. ב"דור שלישי" הוא מצייר שלושה דורות הנישאים זה על גב זה: הסבא במדי מחנות ההשמדה נושא על כתפיו את האבא שנושא את בנו, שנוגע בשרשרת של טלאי מגן דוד צהובים שתלויים בעלטה, כמו גרילנדת תאורה. המגדל האנושי הזה מסמל בעיניי את היות הקיום היהודי היום, ועוד יותר מכך הקיום במדינת ישראל, נסמך על השואה, שככל הנראה היתה הקטליזטור הכי משמעותי להקמת מדינת ישראל.

 


שי אזולאי, דור שלישי. צילום: יוסי בן דוד

הציור "שמחת תורה" למעשה אינו קשור לשואה, אלא דווקא לחוויה האישית של שי ב-7.10. בשבת זו הוא שהה בערד עיר ילדותו עם הוריו ומשפחתו. כיוון שזהו יום חג לא היו טלפונים והחדשות לגבי המתרחש בנגב המערבי הגיעו באיחור. בית הכנסת בו התפללו שימש גם כמקלט כך שזרמו אליו אנשים רבים עם האזעקות. לכאורה חגגו עם ספרי התורה, אולם הרגליים היו כבדות ושי לא היה מסוגל לרקוד. הוא צייר את עצמו מחבק ספר תורה בלב המדבר, והנעליים שלו הפכו למשקולות עצומות.

 


שי אזולאי, שמחת תורה צילום: יוסי בן דוד

בכל הציורים בתערוכה מופיע הדיוקן העצמי של שי, דמות שהתקבעה מעצמה על פי מאפייניו של שי הצעיר, כמו פיטר פן שלא התבגר. זוהי דמות שחוזרת ומופיעה ברבים מציוריו של שי והיא מאפשרת לו לשמור על דואליות – להיות בפנים ובחוץ בו זמנית: מצד אחד זוהי דמותו שלו ומצד שני המרחק ממנה מאפשר לו להביט בה באופן ביקורתי והומוריסטי. במקרה של הציורים "עיניים יהודיות" ו"בס"ד" אזולאי אומר "לא היתה לי דרך אחרת להיכנס לזה אלא דרך הדמות. הפעם זו לא דמות גנרית אלא אני כמו שאני היום, עם כיסוי הראש והזקן. הפעם אני בפנים".

"עיניים יהודיות" התפתח מתוך ציור ישן שלו שמצא בסטודיו. הדמות שלו ניצבת בין ערימת נעליים גבוהה, המזוהה עם זיכרון השואה, ובין עמוד המיתמר אל על עליו מצויירות עיניים. "רציתי להראות עיניים, משהו אנושי, לא שמי או מספרי". דמותו של אזולאי ניצבת בתווך והמכנסיים המפוספסים שלה שקופים. מבחינת אזולאי הציור עובד ככה ולכן אין מה להוסיף לו. עבורי השקיפות הזו מסמלת הד זיכרון, דמות שהיא בין הממשי ללא ממשי.


שי אזולאי, עיניים יהודיות. צילום: יוסי בן דוד

ב"בסייעתא דשמעייה" דמותו המזוקנת של אזולאי ניצבת יחפה במדי אסיר מלאים עם טלאי צהוב על שטיח צבעוני מול מראה אובלית. אלא שהמראה אינה משקפת את הדמות, כל הנשקף אליה חזרה הוא הכתובת בס"ד.

 

בשנה האחרונה, מספר אזולאי, הוא חש חצוי. מאז תחילת המחאות נגד הרפורמה המשפטית הוא שואל את עצמו "האם אני יותר יהודי או יותר ישראלי?". "עבורי", הוא אומר, "המלחמה פתרה את כל השאלות – כולנו יהודים, כולנו אותו הדבר, כולנו חלק מהשרשרת הזו". ולמרות זאת, הקונפליקט קיים: ביומיום אזולאי מקיים אורח חיים אמוני, אולם העשייה שלו מתקיימת בעיקר בשדה האמנות החילוני. "זה קונפליקט מרתק שאני לא מוותר עליו. אני לא רוצה לבחור צד".

 


שי אזולאי, בסייעתא דשמעייה. צילום: יוסי בן דוד

אוצרת התערוכה, אליעד מורה-רוזנברג, אמרה בפתיחת התערוכה: "הציור של שי אזולאי הוא ציור פשוט שיש בו תמצית. אנו מקווים שהדימויים החדשים שיצר יקרבו קהלים חדשים ליד ושם". אזולאי מוסיף: "בחלוף השנים יש פחות ופחות ניצולים, הדורות מתחלפים ויש רצון להיות תקשורתיים יותר מול הדור הצעיר. המטרה היא להרחיב את השיח".

 

הבחירה בשי אזולאי היא לא ברירת המחדל או המוצא האינטואיטיבי, ועל כן מייצרת עניין רב יותר. שפתו הצבעונית של אזולאי, מעט נאיבית במאפייניה, יוצרת דימויים שונים מאוד מאלו שאנו מורגלים בהם בהקשר לנושא השואה, ובכך עוצמתם. נקווה שהתערוכה תמשיך ותנדוד למוקדים נוספים ברחבי העולם, בהם ניכר הצורך לקשר את מוראות השואה לדורות הצעירים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page