טאבולה ראסה - איך להתבונן באמנות עכשווית

עודכן ב: ינו 15

האם יש ממש במושג טאבולה ראסה, שמשמעותו המילולית היא לוח חלק?

האם מי מאיתנו הוא לוח חלק?

אני מאמינה שזה רחוק מהמציאות.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם סך החוויות, הידע והכלים שצבר בחייו. לכל אחד מאיתנו נקודת השקפה שנובעת מניסיונו בחיים, מהדברים שעברו עליו והאנשים שפגש.

כך אנחנו מגיעים למפגש עם כל יצירת אמנות. עם המטען שלנו.

התוצאה היא שהמפגש של כל אחד מאיתנו הוא שונה, גם אם מדובר באותה יצירה. גם הטעמים שלנו שונים - לא כולם אוהבים את אותן יצירות. וזה בסדר.

זה בסדר.

לא צריך לאהוב הכל.

לא צריך להבין הכל.


Marina Abramovich, The Artist is Present, 2015. photo by: Marco Anelli

יש לי תחושה (די מבוססת) שאנשים רבים נמנעים מחשיפה לאמנות בגלל חשש – חשש שלא יבינו או לא יאהבו את מה שנחשב לטוב, וזה גורם להם לחוש לא בנוח. הם מסתובבים בתחושה שהם לא חכמים/מתוחכמים/מלומדים/רגישים מספיק על מנת להבין. לרוב הם שותקים. ונמנעים.


אני מעדיפה להתבונן על הסיטואציה הזו באופן שונה. אמנות, מעבר לערך האסתטי שלרוב אנחנו מייחסים לה, באה להעלות שאלות, להעלות נושאים לדיון. יצירת אמנות טובה בעיניי לא נותנת תשובות ואין בה אמת אחת מוחלטת. אפשר לקרוא אותה בצורות שונות. לכן אני מעודדת אנשים לשאול שאלות, לאתגר את עצמם ואת היצירה, בלי לפחד "לצאת טמבל".

בעיניי, יצירת אמנות טובה היא כזו שעושה לנו משהו, גם אם לא ירדנו לעומקו. זה יכול להיות רגש, זה יכול להיות רעיון, התפעלות, חיוך או אפילו כעס. אז באה ההתבוננות ואיתה השאלות. השאלות האלו יכולות להישאר פתוחות, עצם העובדה שהעלנו אותן היא כבר בעלת משמעות. למי שלא אוהב להישאר לגמרי תלוי באויר אני ממליצה על הדרכה. הדרכה טובה מספקת קונטקסט לעבודה, נותנת רקע על היצירה במכלול עבודתו של האמן ומציעה כיווני מחשבה שונים לגביה, איתם כל אחד יכול לעוף ולהמשיך איתם בראש באופן עצמאי.

זה נכון, יש כאן מאמץ. אמנות, ובמיוחד אמנות מודרנית ועכשווית, דורשת מאיתנו, הצופים, מאמץ. אבל אמנות טובה היא גם מתגמלת מאוד. אחרי שהתמסרנו ליצירה, התחקנו אחר קו המחשבה של האמן ובדקנו מה זה עושה לנו, יש תחושה גדולה של שחרור והתעלות. סוג של קתרזיס.


למי שאוהב קצת מתודיקה אני רוצה להציע את TABULA ככלי עבודה. מדובר במודל שפיתח מבקר האמנות אוסיאן וורד ושוטח אותם בספרו Ways of Looking. זה לא מתאים לכל עבודה ועבודה אבל בכללי זה עובד. מניסיון.

Time

Association

Background

Understand

Look Again

Assessment


כריכת הספר של וורד

התהליך שוורד מציע הוא מובנה וכולל את כל הצעדים שאם הייתם מקדישים לנושא מחשבה רגע, הייתם מגיעים אליהם. אבל ככה זה מסודר ונוח כך שלא נשכח שום דבר.

לקחתי לעצמי את החופש לתרגם את המודל הזה לעברית:

משך זמן – חייבים לתת לעבודה זמן. אין מה לעשות, למרות שהסטטיסטיקה אומרת שאנחנו מבלים בממוצע 7 שניות לפני יצירת אמנות, אין ספק שזה לא מספיק. צריך לתת לעבודה כמה דקות כדי שנקלוט את כל המרכיבים שלה.

חיבור – זהו משהו אינדיבידואלי אסוציאטיבי שעובד אצל כל אחד אחרת אבל כולנו יודעים על מה מדובר כשאומרים "לא התחברתי".

רקע – זהו מרכיב שלא תמיד יש לנו עליו אינפורמציה זמינה אבל הוא קריטי למדי ברבות מהיצירות העכשוויות. רק כשמבינים את הקונטקסט בו נוצרה היצירה, התנאים והקשר לאמן, אנחנו יכולים להתחיל להזדהות עם יצירה. אני מוצאת שבמקרים רבים זה המרכיב שמשנה את דעתי בצורה הכי דרמטית.

הבנה – זה השלב שבו אנחנו מנסים להבין מה העבודה באה לאמר, אילו שאלות היא מעלה ואיך.

מבט שני – אחרי כל השלבים הללו שווה לחזור אל היצירה עצמה ולתת בה מבט ארוך ומעמיק. נבדוק איך כל החתיכות של הפאזל הזה מתחברות יחד.

הערכה – זה השלב המסכם, בו אנו נותנים דעתנו על העבודה: האם היא טובה או לא טובה בעינינו ולמה. זו בעצם השורה התחתונה אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים לקפוץ לשלב הזה מוקדם מידי. אם אנחנו רוצים באמת להפיק את המירב מהיצירה שווה להקדיש את הזמן ולעבור את כל השלבים.


Jenny Saville, Propped, 1992, courtesy of Sotheby's

יכול להיות שבסופו של דבר נגיע למסקנה שזו לא אמנות טובה, או שהיא לא לטעמנו. וכמו שכבר אמרתי – זה בסדר. אני מאמינה שאמנות היא כמו יין – לא משנה מה כתוב על התווית ומי יצר את זה, בסופו של דבר זה צריך להיות לטעמי. זה כל כך חשוב בעיניי שכתבתי את זה בפוסט הראשון כשפתחתי את הבלוג.

אחרי שתעברו את תהליך ה-TABULA, אותו אפשר לכנות בעברית מחר המה, תוכלו להגיד גם מה אהבתם או לא אהבתם ביצירה ולמה. זו דרך נהדרת להכיר את עצמנו ולשכלל את טעמנו.


משך זמן
חיבור
רקע
הבנה
מבט שני
הערכה

הפוסט הזה הוא תולדה של מפגש מקרי עם קוראת אוהדת של הבלוג שלא הכרתי קודם. שיחתנו נסבה על נושא הפחד מאי ההבנה של האמנות. השיחה הזו ליוותה אותי עוד הרבה אחרי שנפרדנו ובעקבותיה העליתי מחשבותיי על הכתב, אז תודה רבה לך עידית.


Chiharu Shiota, The Key in The Hand, 2015, photo by:Sunhi Mang

אם אהבתם סמנו בלב.

אם זה דיבר אליכם, גירה בכם משהו, אשמח לקרוא על כך כאן בתגובות.

אם אתם מאמינים שאנשים אחרים יכולים לקבל מהפוסט הזה משהו אשמח אם תשתפו ברשתות החברתיות או דרך האימייל (אפשר לעשות זאת בלחיצה על שלוש הנקודות למעלה משמאל).

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2023 by SO-ART Shlomit Oren