בוגרים מגוונים - מבחר מתערוכות בוגרי בתי הספר לאמנות

חודש יולי הוא חודש קשה. החום לא מפסיק להכות וכל הזמן שובר שיאים והחופש הגדול מציב להורים שבינינו אתגרים לרוב. אל אלה מצטרפות תערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות. נשמע קל? תחשבו שוב. בישראל, מסתבר, לא מעט בתי ספר גבוהים לאמנות. הם פזורים בכל רחבי הארץ ומציגים את תערוכות הבוגרים למשך זמן קצר יחסית. התוצאה היא ששוחרי האמנות נעים חוליות-חוליות מתערוכת בוגרים אחת לשניה וככל שעובר הזמן ניתן לראות אותם נוזלים. מותשים מחום ומעומס.


הסטטיסטיקה מראה שרוב הבוגרים של בתי הספר לאמנות לא ממשיכים לעסוק באמנות. זה נכון בישראל כמו גם בכל העולם. הסיבות הן רבות ומגוונות – החל מכך שקשה לאדם צעיר לבחור את מסלולו בחיים (יש גם הרבה בוגרי משפטים או כלכלה שלא עוסקים בתחום) ועד לקושי אמיתי להתפרנס ולהתקיים מאמנות. האמת היא שגם המצליחים ביותר באמני ישראל נאלצים לרוב לעסוק בדברים נוספים, כמו ללמד, על מנת להתפרנס.

זו הסיבה שאני קצת אמביוולנטית לגבי תערוכות בוגרים: מצד אחד יש התרגשות לחזות בדור הבא של האמנים, שהרי תערוכת הבוגרים היא למעשה טקס חניכתם כאמנים; מצד שני ידוע מראש שאצל רבים מהם זוהי התחנה האחרונה בשדה האמנות וזה קצת עצוב. יש מי שנהנים לנסות לזהות מי יהיו הכוכבים העתידיים, לי זה נותן פחות סיפוק.

השנה, מסיבות אישיות (חו"ל, מחלה ועוד) לא הספקתי לבקר ברבות מתערוכות הבוגרים, לכן אוכל להתייחס כאן רק לאלה בהן ביקרתי.

ספוילר – לא מצאתי את הכוכב הבא (כמובן יכול להיות שראיתי ולא זיהיתי ואאלץ לאכול את הכובע בעוד כמה שנים).


כאמירה כללית אגיד שמה שבעיקר עניין אותי הוא לראות את המגוון של האנשים שעוסקים באמנות. הסיפורים האישיים שעומדים מאחורי העבודות, שהם לעיתים מצמררים, מרחיבים את השדה ואת המחשבה ומוכיחים שוב כמה אמנות היא כלי ריפוי לנפש.


אלינורה שוורץ, מוסררה

אתחיל באלינורה שוורץ, בוגרת בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה מוסררה, אישה חרדית במיטב שנותיה שיצרה חדר שהופך את הבטן. שוורץ חזרה בתשובה לפני שנים רבות והתערתה בעולם החרדי אולם התאכזבה מרות מהיחס לנשים וכעסה מבעבע מתוך עבודות הוידאו. את האמנות היא עושה בסתר ואף אחד במשפחתה או בסביבה הקרובה לא יודע על לימודיה במוסררה. "הם למדו לא לשאול אותי לאן אני הולכת" היא אומרת. לתערוכה שלה היא קראה "שמוציג", לכלוך ביידיש, והיא עוסקת בדימוי הדמוני הייצרי של האישה בפולקלור החרדי – לילית הרעה, הפתיינית וההרסנית. עבודות הוידאו מתארות פעילות פולחנית כישופית, על סף הקרקס, בהומור גרוטסקי בוטה, דרכו היא מורדת באופן רדיקלי בממסד הדתי הגברי המיושן וזועקת לשחרור האישה. למי שמכיר את הקודים הפנימיים של החברה החרדית, האומץ בחשיפה הפיזית והפנימית מרשים עוד יותר.


אלינורה שוורץ, מוסררה

סיפורו של רן ראובן בן נשר, בוגר המחלקה לצילום בויצו חיפה, מרתק לא פחות. בגיל 7 עבר טראומה שגרמה להפרעת זהות דיסוציאטיבית. הוא מתאר את גופו כמעונן של ארבע נפשות, ארבע זהויות שונות שמתקיימות בתוכו בו זמנית: רן, ריין, ריילי ואדריאן ולעבודה קרא "ישיבת דיירים". כיוון שהוא לא יכול לפגוש את הזהויות האחרות הוא ריאיין את חבריו והאנשים הקרובים לו כדי שיספרו לו על כל אחד מהם. העבודה מורכבת משלושה מסכים, כאשר בכל זמן נתון מוקרנת עדות של חבר על אחד מהם. במרכז החלל מוצבת מדפסת תלת מימד המדפיסה חלקים ואיברים של הדמויות השונות בהתבסס על סריקות גוף בשילוב עם ציורים והראיונות שערך. "הכוונה שלי היתה ליצור לכל דייר השוכן בגופי גוף נפרד משלו, בצורה המפורטת והמדוייקת ביותר, בתקווה ליצור לי שלווה בלראות את הדיירים האחרים בחוץ כמחווה לשלום בית" אומר בן נשר.


רן ראובן בן נשר, ויצו חיפה, מראה הצבה

סרטה של אריאל עיני, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, מספר על בחירתה של סבתה למות. היא משתמשת בוידאו שהשאירה סבתה בו היא מסבירה על הבחירה ובמקביל דיברה עם בנות המשפחה על החוויה שלהן בבואן ללוות את אימן אל המוות – בחירת התאריך, המוזיקה שתתנגן ברקע וגם תחושת חוסר ההשלמה עם הצעד הזה. את הפסקול הזה מלווה עיני ברגישות אין קץ באיורים עדינים בכחול לבן שהופכים את האימה לנסבלת. ההצבה בחלל גם היא עשוייה בתבונה עם קיר גדול עליו דימויים מתוך הסרט שבמבט ראשון נראים כמו אוסף פורצלן הולנדי.



אציין בנוסף עוד כמה פרוייקטים שעניינו אותי:

איה גבריאל, בוגרת בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה מוסררה, יצרה מיצב סאונד שקיבל השראה ראשונית מהגשם. מעל מערכת תופים בגדלים ובגבהים שונים תלתה גבריאל שקיות אינפוזיה המטפטפות על התופים במקצבים שונים ומשתנים. קרום אחד התופים מוקרן על תקרת החדר ומוסיף מימד ויזואלי לריקוד הטיפות.


איה גבריאל, עירוי, מוסררה

אופל קודוביצקי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, ציירה בטושים על שני קירות בגלריה מה שנראה במבט ראשון כאיור לספר ילדים. כאשר מכוונים את הסלולרי לאיזורים מוגדרים, הציור קם לתחייה בעזרת תוכנת Artivive ומתגלה לנו המציאות הפחות מתקתקה. קודוביצקי שבילתה רוב חייה באחד הקיבוצים סמוך לעזה, מנסה להעביר את המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת שתושבי הדרום למדו לחיות איתה.


אופל קודוביצקי, שגרת חירום, ויצו חיפה

עדי בן יוסף, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, מצליחה להעביר בכישרון רב זכרונות ילדות שלה. כילדים, מושג הזמן הוא אינסופי ולא מוגדר ולכן קשה לנו למדוד ולתארך זכרונות על ציר הזמן. בן יוסף מצליחה להציג סצנה שלמה של זיכרון בפריים אחד וזה מקסים.


עדי בן יוסף, ויצו חיפה. פעם קפצתי למים בבריכה וכשעליתי אלוני ניסה להטביע אותי

דידי שמאלי המבורגר, בוגרת תוכנית התואר השני של המדרשה, יצרה טוטמים הבנויים מקופסאות ומגירות המונחים זה על זה ובכל אחד מהן מעין דיורמה המורכבת מדימויים שגזרה מאנציקלופדיית תרבות הוותיקה ובתוכם שתלה את הדמות הנשית המאויירת המייצגת אותה. המבורגר עוסקת בנושאים של נשיות, זהות ותרבות וגורמת לצופים לבנות בעצמם את הנרטיב.



אריק וייס, בוגר תוכנית התואר השני של המדרשה, עוסק בכוחם של דימויים מצולמים הלקוחים מההיסטוריה של המאה העשרים ומנסה לפצח את הכח הפוליטי שלהם. במרכז ההצבה לקח וייס תצלום של שלושה אסטרונאוטים מתפללים לפני טיסתם הראשונה ליד דגם מוקטן של החללית. את הדימוי הזה פיצל במהלך מחוכם באמצעות מקרן ומראות ופרס אותו על כל החדר באופן שמכניס את המבקר לתוך הסיטואציה.



תערוכת הבוגרים במוסררה, ירושלים, פתוחה עד ה-30.7

תערוכת הבוגרים בויצו חיפה מוצגת בבניין הפירמידה עד ה-3.8

תערוכת בוגרי התואר השני במדרשה כבר נסגרה

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2023 by SO-ART Shlomit Oren