התלבטתי רבות על מה אכתוב בתקופה הקשה שאנחנו נמצאים כעת. אין לי אפשרות לנחם את מי שאיבד את יקיריו, אבל חיפשתי נחמה עבור הרוב הדומם – העורף שנושא במשימה לא פשוטה, וצריך להיות חזק במערכה הזו, שצפויה להיות ארוכה למדיי.
נזכרתי בפעם הקודמת שביקשתי לנחם ולתת תקווה. זה היה לפני שלוש וחצי שנים, כאשר כולנו היינו תחת סגר בעטייה של מגיפת הקורונה. בדיוק באותה עת החל האביב בליבלובו ובחרתי להגיש לכם צרור משובב נפש של ציורי אביב.
גם עכשיו אנחנו נמצאים בעונת מעבר – סתיו. המחשבה על הטבע, שהוא גדול יותר ועוצמתי מכל פשע ועוולה של בני אנוש, עוזרת לי למצוא שלווה. בחרתי עבורכם ציורי סתיו מתקופות שונות ומקומות שונים, בתקווה שאלו יאפשרו לכם לקחת נשימה עמוקה ולמצוא מעט שקט בתוך הכאוס שסובב אותנו.
ב-1917, כשמלחמה אחרת משסעת את אירופה, מצייר אגון שילה ארבעה עצים בשלבים שונים של שלכת על רקע שמש שוקעת בין גבעות. על פניו נשמע פסטורלי, אלא ששילה טוען את הציור במתח דרך הקונפליקט בין הקווים האנכיים למאוזנים ובצבעוניות קרה ומערערת. ניתן לדמות את העצים לאנשים, כל אחד בעל אופי שונה, מתמודד אחרת עם המצב. כדור השמש הבוער ממוסך על ידי פסי שמיכת העננים. הציור עצמו שטוח וחסר פרספקטיבה, אולם שילה מייצר אבחנה בין הגבעות הירוקות הקרובות אלינו, בהן הוא משתמש בשכבת צבע עבה, אימפסטו, ובין השמיים והגבעות הכחלחלות הנדמות שקופות למחצה.
באוקטובר 1888 מגיע פול גוגן לעיירה ארל בהזמנתו של וינסנט ון גוך. רבות דובר על אותו ביקור הרה גורל, אולם לפני שהעניינים התחילו להתלקח, זהו אחד הציורים הראשונים שגוגן מצייר במקום. הוא יוצא אל שדה שהיה זרוע כולו בסרקופגים רומאים, אולם הוא בוחר להשמיט אותם מהציור ומותיר רק את מבנה הכנסייה על המגדל עטוי הכיפה שלה ברקע. זוהי דוגמא לסינתסיזם שאיפיין את יצירתו של גוגן באותה תקופה. אל המבנה הרחוק מובילה תעלת מים, בה משתקפים העננים, ולצידה צועדות שלוש דמויות, גבר ושתי נשים מבני המקום. נדמה כאילו גוגן מחלק את הציור לשני חצאים שווים – אחד מצוייר בצבעים לוהבים וחמים בעוד השני כולו צבעים קרירים, ויחד אלה משלימים את תמונת הסתיו.
שנה אחרי ביקורו של גוגן, ון גוך מאושפז בבית החולים סנט פול, שם הוא מצייר את הציור הסתווי הזה: דמות בודדת פוסעת בגן בין העצים סחופי הרוח. ממש אפשר להרגיש את ענפי העצים נעים ברוח בעוד העלים מתעופפים וממלאים את האוויר. ון גוך בוחר בנקודת מבט גבוהה, המשקיפה על הנעשה מלמעלה, בדומה לרבים מהציורים היפניים שאסף.
גם יוקויאמה טאיקן, אבי תנועת הניהונגה היפנית, הושפע מחיתוכי העץ היפניים המסורתיים והדבר ניכר בציור עלי המייפל הכתומים שאנו מביטים אליהם מלמעלה, מבין העננים, על רקע גלי הים. נקודת המבט הייחודית יוצרת קומפוזיציה יוצאת דופן, והניגודיות של העלים הבוערים על רקע הים הכחול שגליו מצויירים בצבע כסף, יוצרת דרמה אלגנטית.
סדרת יערות הליבנה של גוסטב קלימט היא אחת המפורסמות שלו. זהו אחד הנושאים שהוא חזר אליו שוב ושוב, מרותק לטקסטורות השונות והצבעוניות המשתנה בין העונות. הציור הראשון בסדרה הוא מתקופת הסתיו, כאשר העצים עומדים עירומים ועל הקרקע נערמים עלי השלכת, כמו שמיכה צבעונית. בהתבוננות בציור הזה אנחנו יכולים למצוא הדים ליצירות אחרות של קלימט כמו 'האישה בזהב' ו'הנשיקה'.
ציור אחר מתוך הסדרה הזו נמכר במכירה פומבית בנובמבר 2022 במחיר שיא של 105 מיליון דולר.
ג'ורג'יה או'קיף ידועה כמי שציירה מעין דיוקנאות של פרחים מהטבע האמריקאי, וכחלק מהסדרה הארוכה הזו היא מציירת את הציור הרווי הזה של עלי שלכת. חלק מהעלים כבר יבשים לגמרי והפכו חומים, חלק בתהליכי המעבר מהירוק אל החום דרך הכתום העז.
אחד מציורי הסתיו המפורסמים ביותר הוא זה של קלוד מונה – סתיו על נהר הסן בארז'נטוי. מונה מצייר אותו מהתבוננות, כשהוא יוצא אל הטבע ומצייר את התרשמותו ממשחקי הצבע והאור של העונה, בצורה האופיינית לאימפרסיוניסטים. באותה תקופה הוא חי בארז'נטוי, עיירה מחוץ לפאריס על גדות נהר הסן. במשיכות מכחול קלות ומהירות מתאר לנו מונה את שדרות העצים והשתקפותם במי הנהר. אל הגדות קשורות סירות ובמרחק ניתן לראות את מבני העיירה.
אחרי שעזב את מולדתו, רוסיה, ונע לאורכה ולרוחבה של אירופה, השתקע וסילי קנדינסקי בבוואריה שבגרמניה. רגע לפני שהוא מתמסר כולו להפשטה המוחלטת, מצייר קנדינסקי את הנוף הזה, בו משטחים רבים שנראים מופשטים, אולם בתמונה הכוללת ניתן לזהות את השדרה, העצים והבתים. הוא משתמש במשיכות מכחול עבות בצבע רווי, ולמרות שניתן לזהות על הקנבס כמעט כל גוון מצבעי הקשת, הרי שהתמונה המתקבלת היא קודרת למדי.
ג'וזפה ארצ'ימבולדו יצר במאה ה-16 סדרה של דיוקנאות המייצגים את עונות השנה, כאשר אלו מורכבים מהמאפיינים של אותה עונה, בדגש על הצומח. את הסדרה יצר עבור הקיסר מקסימיליאן, שראה בה ביטוי אולטימטיבי לשילוב בין חקר הבוטניקה המדעי לבין אמנות הציור. הוא היה כל כך מרוצה ממנה עד שביקש מארצ'ימבולדו לצייר עותקים אותם שלח למלכי אירופה. דווקא ציור הסתיו המקורי לא שרד, אבל יש לנו את אחד ההעתקים: דמות שעשויה מאגסים ותפוחים, שיערה אשכולות ענבים ועלי גפן וכובעה עשוי דלעת, האוזן היא פטרייה ממנה תולה עגיל תאנה.
ואם כבר בדלעות עסקינן, הרי שאי אפשר שלא להזכיר את הדלעות של יאיוי קוסאמה. החל משנות ה-80' של המאה ה-20 החלה קוסאמה ליצור דלעות באובססיביות, בציור ובפיסול. עבורה הדלעות ייצגו ייקומים אוטונומיים, כל דלעת היא עולם ומלואו. ב-1994 הציבה את פסל הדלעת העצום על המזח באי האמנות נאושימה ביפן. בשנה שעברה הפסל ניזוק כתוצאה מסופה חזקה אולם כעת הוא משוקם.
תומס קול, מאסכולת ציירי נהר ההדסון האמריקאית, מצייר בתחילת המאה ה-19 את מפלי הניאגרה במלוא הודם בתקופת הסתיו. הצמחיה סביב בצבעי כתום בוערים, השמיים קודרים אולם מאחורי העננים מבצבצות קרני שמש, ובמרכז התמונה המים השוצפים בלבן במפל העצום, עליהם משקיפות שתי דמויות של אמריקאים ילידים. קול יצר רומנטיזציה מכוונת של הסצנה – הוא מחק מהתמונה את המלונות והמפעלים שסבבו את המפלים באותה תקופה.
מיקלין תומס מציירת דיוקן של חברתה, המייצגת עוצמה נשית שחורה. תומס משתמשת בציוריה בצבעי אקריליק, אנאמל ואבני חן מנצנצות מפלסטיק, אלה האחרונות הפכו להיות סימן ההיכר שלה. בכך היא מבקשת להנכיח את הנשים ואת המלאכה הנשית, זו שלרוב נחשבת לפחות חשובה וטובה, ולתת לה מקום בתוך השדה של האמנות הגבוהה. את העבודה הזו יצרה במיוחד עבור המשרד של סוזן רייס, שגרירת ארה"ב באו"ם, גם היא אישה שחורה וגאה. לשם כך בחרה תומס את הבגדים כך שיהדהדו את צבעי דגל ארה"ב.
אמנם זהו אינו ציור סתיו קלאסי, אולם משהו באוויה הביתית החמימה, הצבעוניות השלטת וההדפסים סביב הדמות נתנו לי תחושה סתווית נעימה.