מחאה מאהבה - אמנות ביקורתית בישראל

עודכן ב: אפר 14

מבחינתי מדינת ישראל היא סוג של נס. סוג של פלא.

עם כל הקשיים שבדרך, עם כל הטעויות שנעשו ולא מעט מחדלים, בנינו לנו בית בארץ ישראל, וזה לא מובן מאליו.

זה אולי לא כל כך פופולרי או קול להגיד את זה בימינו, אבל אני ישראלית גאה, אוהבת את המדינה שאבותיי שילמו מחירים בלתי נתפסים כדי להביא להקמתה, ואני רוצה שהיא תשתפר ותשתבח למען ילדיי, ילדיהם ואלו שיבואו אחריהם.

דווקא בגלל זה, אני מאמינה מאוד בביקורת, כי הביקורת מביאה שינוי ושיפור. היא גורמת לכולם לעצור רגע ולחשוב איך אפשר לעשות את זה טוב יותר. אחת הדרכים להעברת ביקורת היא באמצעות האמנות, והאמנות הביקורתית עברה בישראל תהפוכות רבות.


יוחנן סימון, דמויות בקיבוץ, 1947

בתחילת הדרך, עם הקמת המדינה ועוד לפניה, היו אמנים רבים שחשו צורך להלל ולפאר את המפעל הציוני. הם ראו בו משהו מהפכני וחשוב, האמינו בערכיו וביקשו לתקשר אותו דרך האמנות שלהם בצורה המיטיבה והמחמיאה ביותר. הדבר בולט במיוחד בציורי החלוצים, כמו אלה של יוחנן סימון. סימון האמין מאוד באידאולוגיה הציונית והדרך הקיבוצית ולכן הירבה בציוריו לתאר את העברי החדש, החסון והשזוף שעובד את האדמה, להבדיל מהיהודי הגלותי. הוא צייר אידיליה של חיי קיבוץ, כשכל המשפחות נחות על הדשא הגדול והתינוקות מובאים מבית התינוקות.

מבחינה פוליטית המדינה הצעירה היתה מזוהה כסוציאליסטית והיתה השפעה רבה של האמנות המגוייסת מטעם המפלגה שהגיעה מברית המועצות. הדבר ניכר גם באיורים ופרסומות מאותה התקופה.


רות שלוס, נשים במעברה, 1963

יחד עם זאת, היו גם אמנים שראו לעצמם חובה להאיר גם את נקודות הכשל במדינה הצעירה. בלטו בכך למשל רות שלוס שציירה את הנשים והילדים במעברות. בציוריה העבירה את התנאים הקשים בהם התקיימו העולים החדשים ופניהם אומרות עצבות, קושי והשלמה.

גם גרשון קניספל מצא לנכון לצייר צדדים פחות מחמיאים, כמו למשל התור בלשכת העבודה, בתקופה בה האבטלה האמירה. הוא מצייר שם אנשים מכל קשת המוצאות, כולם מחכים באותו התור.


גרשון קניספל, התור ללשכת העבודה, 1956-61

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 חלה תפנית משמעותית – ישראל לא נתפסה עוד כמדינה קטנה וחלשה אלא כמעצמה אזורית עוצמתית שהשתלטה על שטחים נוספים. הדבר השפיע גם על אמני ישראל, והחלו להישמע יותר ויותר קולות שהתנגדו לכיבוש והביעו ביקורת כלפי המדינה. מלחמת יום הכיפורים והמחיר הכבד שנטלה, העצימו מגמה זו.

אחת הסדרות האיקוניות היא זו של יגאל תומרקין, שהשתמש בפופ-ארט, קולאז' וטקסט, על מנת לבקר את המדינה. ״בין אוקטובר 73 לפברואר 74 , עוד בטרם קָרַש הדם בפצעי הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, כבר עמל יגאל תומרקין על תערוכת יחיד מקפת של ציורי המלחמה, שאותה יציג בשחר 1974 ב”ביתן הלנה רובינשטיין” בתל-אביב. ... הציורים צוירו כולם על בד בצבעי אקריליק עזים וזרחניים- לכאורה, תוך שנוקטים בהדפס-רשת של צילומי קרב וציטוטים אמנותיים, לצד עבודת מכחול מופשטת-פעולתית ובשילוב סימנים ברוח ה”פופ-ארט” האמריקאי (אותיות, חצים, מטרות-ירי ועוד)...


יגאל תומרקין, אוקטובר, 1973

תומרקין, שהיה מסונף במהלך המלחמה כ”עיתונאי” לאוגדת שרון, ניהל יומן אישי וצילם: ”צילמתי את המלחמה האחרונה. ראיתי במו עיני את הזוועה הגמורה של תוצאותיה. הצילומים אינם מבקשים לשחזר את ההרס ההוא. המציאות – ואפילו הצילום, כשנראה כדוקומנט – חזקים מכל ציור. (...) הז’ורנליזם האובייקטיבי-פחות-או- יותר של הצילומים השתנה לז’ורנליזם סובייקטיבי של חוויה אישית...” - גדעון עפרת

הסדרה הזו מייצגת יותר מהכל את השבר בחברה הישראלית, את משבר האמון בין העם למנהיגיו.


מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974

במקביל החלו לפעול אמנים נוספים שהעבירו ביקורת פוליטית. הצילום של מיכל נאמן "העיניים של המדינה" הפך להיות אייקוני, ומאז הצגתו לראשונה ב-1974, השתתף בתערוכות רבות ונעשו לו הומאז'ים מסוגים שונים על ידי נאמן עצמה ואמנים אחרים. בעבודה זו התייחסה נאמן לביטוי "העיניים של המדינה" שיוחס להר החרמון, המאפשר שליטה גיאוגרפית בגבול הצפון. היא הציבה שלט עם הכיתוב בחוף שרתון בתל אביב ובכך שינתה את ההקשר ופרקה אותו מהפאתוס שבו.


דוד ריב, הקו הירוק, 1986

בשנות ה-80 החל דוד ריב להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי עיבוד של צילומי עיתונות שהשפיעו עליו. בכך הוא הפך את "החדשות של אתמול" ליצירה ברת קיימא בעלת אורך חיים המתקיימת מנותק מהדיווח. בהמשך החל לשתף פעולה עם צלמים ואף יצא לצלם בעצמו הפגנות ועימותים בין פלסטינים וחיילי צהל. כמו כן השתמש בשפה פופית עיצובית על מנת להעביר את המסרים. סדרת העבודות "הקו הירוק" היא בין המזוהות ביותר עימו.


אבנר בר חמא, היום גוש קטיף - מחר יפו!, 2005 (צילום: אברהם חי)

מפת המדינה מופיעה גם בעבודתו של אבנר בר-חמא. בר-חמא, נציג מהצד השני של המפה הפוליטית, הציב על רצפת בית האמנים בתל אביב אלפי תפוזים עם המדבקה המזוהה Jaffa היוצרים את צורת ארץ ישראל השלמה. העבודה נעשתה בתקופת ההתנתקות מעזה ופינוי התושבים ממנה, וצבע המאבק היה כתום, כמו התפוזים. העבודה יצרה הדים והוצגה בהמשך בתערוכות נוספות בארץ ובעולם.


מתוך הקטלוג של הברביזון החדש - בחזרה לחיים

ביקורת חברתית נוקבת ניתן למצוא בעבודתן של אמניות "הברביזון החדש" – זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה ואסיה לוקין אשר הקימו קבוצה בעלת אג'נדה חברתית. יחד הן נהגו לצאת לאזורים המוגדרים כפריפריה – עיירות פיתוח, יישובים בדואים, שכונות מהגרי עבודה וכו' ולצייר מהתבוננות את המציאות של חיי היום-יום, על הקושי והיופי שבהם.


בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל בחרה זויה צ'רקסקי להאיר פן נוסף – היחס של החברה הישראלית לעולים החדשים מרוסיה. דרך חוויות אישיות שלה ושל חברים היא הציבה מראה מול פני החברה הישראלית, שבחרה להגדיר את הקליטה של יהודי ברית המועצות כמפעל מוצלח. תחת זאת צ'רקסקי מציגה גזענות, השפלה, פערי תרבות וקשיי שפה וקליטה.


זויה צ''רקסקי, 1991 באוקראינה, שישי בשיכון, 2015

בדיפטיך המרכזי היא מציירת מצד אחד את מציאות חייה בילדה יהודיה במוסקבה הקפואה, בה היא עדה לאלימות וחווה גזענות ובריונות, ומהצד השני את חיי הילדה בעיירת פיתוח מדברית, בה היא חווה את אותן החוויות בדיוק. בציור אחר מצויירת "המנקה הרוסייה" ליד ישראלי שמטריד אותה ב"פלאפל איציק". היא ציירה את המעדניות הרוסיות הלא כשרות, את בדיקות הכשרות של הרבנים שהטילו ספק ביהדותם של העולים, את ברית המילה של הסבא. כל אלה בצבעים עזים וחיים באופן שאינו משתמע לשתי פנים.


הצלמים עדי נס ודוד עדיקא מבקרים גם הם את יחס החברה הישראלית לפריפריה דרך גוף עבודתם.

סדרת "הנערים" של עדי נס חוזרת אל שורשיו כנער ממוצא מזרחי בעיירת פיתוח המחפש מוצא או תקווה. בחלק מהעבודות ישנה התייחסות למיתולוגיה היוונית כמו בצילום של נער המתבונן בהשתקפות בבואתו בשלולית לצד המדרכה, הד לנרקיסוס. אצל נס כל סדרה מתאפיינת בטכניקת צילום וסממנים חיצוניים אחרים ששמורים רק לה. במקרה של סדרת הנערים סיפר שהקפיד שתמיד יהיה אובייקט כלשהו מעל ראשי הנערים, כמו מחסום המונע מהם לשאוף גבוה. אצל עדיקא ההתייחסות היא פחות לגיאוגרפיה ויותר למוצא – בסדרות האחרונות שהציג צילם שכיות חמדה שהן חיקויים אפריקניים שמצא בבית הסבתא ומתוכן יצא לשיחה על קולוניאליזם תרבותי ואוריינטליזם כפי שבאו לידי ביטוי ביחס לבני עדות המזרח.


עדי נס, תאומים במקלט, 2000

בגל המחאה האחרון ראינו ייצוג משמעותי לאמנים, שבמידה מסויימת הפכו להיות המובילים של המחאה, גם בבלפור וגם במרחבי הרשת. בין היתר ניתן לציין את אורן פישר שיצר סרטוני פרפורמנס ושושקה אנגלמאייר שדמותה, המתריסה כנגד כמעט כל המוסכמות, נתפסה כקריקטורה של אשת ראש הממשלה.

איתי זלאיט, אותו ריאיינתי כאן, הציב בעבר פסלים שמהותם מחאה נגד השלטון – ביבי מזהב בככר רבין ומירי רגב בככר הבימה. זלאיט, למוד המערכות, בחר הפעם בחוכמה בפסל שאינו מנציח את נשוא המחאה אלא דווקא את המוחה עצמו – הוא יצק פסל ברונזה של אדם כורע מחזיק בדגל ישראל. הפסל שנקרא "גיבור ישראל" מבוסס על צילום מתחילת המחאה בו נראה מפגין כורע מול מכת"זית אך לא נכנע לה. במידה רבה זהו פסל שמעלה על נס את רוח המאבק האזרחי, שמתאפשר רק במדינה דמוקרטית, בה יש מקום לביקורת על השלטון.


איתי זלאיט, גיבור ישראל, 2020

אני מאמינה שזלאיט, פישר, שושקה, נס, צ'רקסקי, נאמן, בר-חמא, תומרקין ושאר האמנים שהזכרתי כאן, כולם אוהבים את מדינת ישראל ושואפים לכך שתהיה טובה יותר, כל אחד על פי סט הערכים שלו. גם אם אני לא מסכימה איתם, חשוב לי שתהיה להם את האפשרות להביע את דעתם ושקולם יישמע, כי רק כך נגדל ונתפתח כחברה.