top of page

מחאה מאהבה - אמנות ביקורתית בישראל

עודכן: 14 באפר׳ 2021

מבחינתי מדינת ישראל היא סוג של נס. סוג של פלא.

עם כל הקשיים שבדרך, עם כל הטעויות שנעשו ולא מעט מחדלים, בנינו לנו בית בארץ ישראל, וזה לא מובן מאליו.

זה אולי לא כל כך פופולרי או קול להגיד את זה בימינו, אבל אני ישראלית גאה, אוהבת את המדינה שאבותיי שילמו מחירים בלתי נתפסים כדי להביא להקמתה, ואני רוצה שהיא תשתפר ותשתבח למען ילדיי, ילדיהם ואלו שיבואו אחריהם.

דווקא בגלל זה, אני מאמינה מאוד בביקורת, כי הביקורת מביאה שינוי ושיפור. היא גורמת לכולם לעצור רגע ולחשוב איך אפשר לעשות את זה טוב יותר. אחת הדרכים להעברת ביקורת היא באמצעות האמנות, והאמנות הביקורתית עברה בישראל תהפוכות רבות.


יוחנן סימון, דמויות בקיבוץ, 1947

בתחילת הדרך, עם הקמת המדינה ועוד לפניה, היו אמנים רבים שחשו צורך להלל ולפאר את המפעל הציוני. הם ראו בו משהו מהפכני וחשוב, האמינו בערכיו וביקשו לתקשר אותו דרך האמנות שלהם בצורה המיטיבה והמחמיאה ביותר. הדבר בולט במיוחד בציורי החלוצים, כמו אלה של יוחנן סימון. סימון האמין מאוד באידאולוגיה הציונית והדרך הקיבוצית ולכן הירבה בציוריו לתאר את העברי החדש, החסון והשזוף שעובד את האדמה, להבדיל מהיהודי הגלותי. הוא צייר אידיליה של חיי קיבוץ, כשכל המשפחות נחות על הדשא הגדול והתינוקות מובאים מבית התינוקות.

מבחינה פוליטית המדינה הצעירה היתה מזוהה כסוציאליסטית והיתה השפעה רבה של האמנות המגוייסת מטעם המפלגה שהגיעה מברית המועצות. הדבר ניכר גם באיורים ופרסומות מאותה התקופה.


רות שלוס, נשים במעברה, 1963

יחד עם זאת, היו גם אמנים שראו לעצמם חובה להאיר גם את נקודות הכשל במדינה הצעירה. בלטו בכך למשל רות שלוס שציירה את הנשים והילדים במעברות. בציוריה העבירה את התנאים הקשים בהם התקיימו העולים החדשים ופניהם אומרות עצבות, קושי והשלמה.

גם גרשון קניספל מצא לנכון לצייר צדדים פחות מחמיאים, כמו למשל התור בלשכת העבודה, בתקופה בה האבטלה האמירה. הוא מצייר שם אנשים מכל קשת המוצאות, כולם מחכים באותו התור.


גרשון קניספל, התור ללשכת העבודה, 1956-61

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 חלה תפנית משמעותית – ישראל לא נתפסה עוד כמדינה קטנה וחלשה אלא כמעצמה אזורית עוצמתית שהשתלטה על שטחים נוספים. הדבר השפיע גם על אמני ישראל, והחלו להישמע יותר ויותר קולות שהתנגדו לכיבוש והביעו ביקורת כלפי המדינה. מלחמת יום הכיפורים והמחיר הכבד שנטלה, העצימו מגמה זו.

אחת הסדרות האיקוניות היא זו של יגאל תומרקין, שהשתמש בפופ-ארט, קולאז' וטקסט, על מנת לבקר את המדינה. ״בין אוקטובר 73 לפברואר 74 , עוד בטרם קָרַש הדם בפצעי הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, כבר עמל יגאל תומרקין על תערוכת יחיד מקפת של ציורי המלחמה, שאותה יציג בשחר 1974 ב”ביתן הלנה רובינשטיין” בתל-אביב. ... הציורים צוירו כולם על בד בצבעי אקריליק עזים וזרחניים- לכאורה, תוך שנוקטים בהדפס-רשת של צילומי קרב וציטוטים אמנותיים, לצד עבודת מכחול מופשטת-פעולתית ובשילוב סימנים ברוח ה”פופ-ארט” האמריקאי (אותיות, חצים, מטרות-ירי ועוד)...


יגאל תומרקין, אוקטובר, 1973

תומרקין, שהיה מסונף במהלך המלחמה כ”עיתונאי” לאוגדת שרון, ניהל יומן אישי וצילם: ”צילמתי את המלחמה האחרונה. ראיתי במו עיני את הזוועה הגמורה של תוצאותיה. הצילומים אינם מבקשים לשחזר את ההרס ההוא. המציאות – ואפילו הצילום, כשנראה כדוקומנט – חזקים מכל ציור. (...) הז’ורנליזם האובייקטיבי-פחות-או- יותר של הצילומים השתנה לז’ורנליזם סובייקטיבי של חוויה אישית...” - גדעון עפרת

הסדרה הזו מייצגת יותר מהכל את השבר בחברה הישראלית, את משבר האמון בין העם למנהיגיו.


מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974

במקביל החלו לפעול אמנים נוספים שהעבירו ביקורת פוליטית. הצילום של מיכל נאמן "העיניים של המדינה" הפך להיות אייקוני, ומאז הצגתו לראשונה ב-1974, השתתף בתערוכות רבות ונעשו לו הומאז'ים מסוגים שונים על ידי נאמן עצמה ואמנים אחרים. בעבודה זו התייחסה נאמן לביטוי "העיניים של המדינה" שיוחס להר החרמון, המאפשר שליטה גיאוגרפית בגבול הצפון. היא הציבה שלט עם הכיתוב בחוף שרתון בתל אביב ובכך שינתה את ההקשר ופרקה אותו מהפאתוס שבו.